שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    הורדת מסך

    את קולנוע גורדון תפסו אנשי בית חב"ד, במגרש החנייה של הדרייב-אין המיתולוגי לא נותר עוד מסך. עומר דותן מסיים ומסכם את מסעו הנוסטלגי בין בתי הקולנוע העצמאיים של תל אביב

    לפני מספר חודשים יצא עומר דותן למסע נוסטלגי בין בתי הקולנוע שמילאו את תל אביב בשנות ה-70 וה-80. אחרי שהבאנו לכם את סיפוריהם של בתי הקולנוע באזור דיזנגוף , ברחובות אלנבי ובן יהודה ובמתחם אבן גבירול , קבלו את החלק הרביעי והאחרון: בתי הקולנוע הצפוניים של העיר.

     

    מתחם שפך הירקון שימש את אוכלוסייתה הגדלה של השכונות הצפוניות וערי הלוויין. מבלי להיכנס ללב העיר, ניתן היה לצפות באותם סרטים לא רחוק מהבית. בתי קולנוע אלו לא ניחנו במתחמים לוהטים, אלא באינטימיות ורוגע. בין הים לנהר,

    שעתיים של קסם קולנועי היקנו מקלט של רגע מחיי עיר סואנים וחיי מלחמה אכזריים. לשם היינו בורחים, משכיחים מאיתנו את המציאות, מתכנסים בתוך בועה תל אביבית שקטה ורגועה.

     

    מתחם זה היה, יותר מכל שכניו, האזור בו שכנו בתי הקולנוע השכונתיים. רחוקים מהמרכז, לא מוגבלים בתוך מסגרות של חיי לילה. כל בית קולנוע התאים את ציביונו לביקוש המקומי. לא היה קו מחבר, לא היו לא כללים ומוסכמות. כל בית קולנוע בדרכו סיפק חוויה קולנועית משלו, בטעמו.

      

    בית הקולנוע "פאר": פאר הירקון, חבצלת הצפון. על גדות נהר, בקצה הפארק. רחוב סוקולוב הארוך והצר הוביל לצומת הכי תנ"כי בתל אביב - שמעון (התרסי) מפה וישעיהו (הנביא) משם. בפאר ראיתי את ה"מטריקס" הראשון בסדרה. לא אשכח את התלהבותי העצומה, עת הלכנו לאורך גדת הירקון, ואני שופך על אשתי קיתונות של השוואות על יקומים מקבילים.


    קולנוע פאר. אחרון ההולכים (צילומים: עומר דותן)

     

    פאר פורק לא מזמן, רק לפני שנתיים. עבורי הוא מסמל יותר מכל את התפרקות בתי הקולנוע, כששטחו הנהדר פינה מקומו לסופר, ופאר האמנות הפך לפאר העגבניות. עם זאת, יש להודות כי היתה שם בעיית חנייה. עד היום יש בידי שני כרטיסים לסרט, שניתנו לי לאחר שבפעם השנייה ברציפות לא הצלחתי למצוא חנייה ולכן לא הגעתי לסרט.

     

    בית הקולנוע "פריז": ברחוב הירקון, מול בית המלון דן, שכן בית קולנוע שהתחייב לסרטי איכות. כרזות על דופן בית המלון הציגו את מרכולתו. לא הציגו שם את

    "מלחמת הכוכבים" ולא את "אי.טי". המקום גם הציע לקהל הקרנות ליליות בעלות אופי סינמטקי.

     

    כמחווה לגודאר וטריפו, כינו אותו על שם העיר הגדולה. בשעות לילה חורפיות הואר המקום בגלי הים הגועש ואורות לובי המלון שממול. "פריז" היה שם דבר בינות לבתי הקולנוע של התקופה, בעיקר בקרב אלו שהחשיבו עצמם "מביני דבר". מוזר שדווקא סוכנות תיווך משמימה זכתה לשכור את המקום.

     

    בית הקולנוע "סינימה קלאב": על העורק הראשי השופך את היוצאים החוצה לכביש גני התערוכה, חיכתה מלכודת הדבש האחרונה בעיר הגדולה, שנייה לפני נטישתה לטובת פרברי השינה. היה זה נסיון להצגת סרטי קולנוע איכותיים רגע לפני שהאורחים עוזבים את העיר.


    סינימה קלאב. נותרה עוד כותרת מתכת קטנה למזכרת

     

    בניין נמוך קומה ומעוגל ברחוב הירקון פינת ירמיהו הציע אווירה וינאית מתובלת ברוח ים תיכונית ושרבית. בעוד בריזת ים נשבה בעורפך, כורסאות מפוארות ושירות מלצרים קיבלו את פנייך. מובן שלא היה זה כדאי כלכלית, והוא החזיק מעמד רק שנתיים. היום הוא בשיפוצים נטולי תאריך סיום. רק כותרת מתכת קטנה על אחד הפיגומים נשארה תלויה כמזכרת.

     

    בית הקולנוע "תכלת": בבן יהודה, מיד על הפנייה לרחוב נחום, הרחוב המקסים בעיר. קולנוע אינטימי וצנוע, ששידר רוגע של יום סתווי. לא הגיע לו סוף מר שכזה, עת נהרס לטובת בניין מגורים גדול וכעור.

     

    בית הקולנוע "גורדון" (שיתווסף לו מתישהו "המחודש"): במעוז רחוב התיירים, בינות לסוכנויות נסיעות משגשגות, יש בניין מלבני הנשען על מספר עמודים פינתיים. מיקום של שעות הצהריים המאוחרות, לאחר סיבוב גלריות ברחוב גורדון, בואכה טבילה מסיימת בים.


    קולנוע גורדון לשעבר. גם חב"ד חזק בחו"ל, לא?

     

    תחושת חו"ל מפנקת של שכשוך בים, סרט טוב וקורטוב רנואר. היום, בהתרסה גלויה, מושכר המקום לבית חב"ד. במחשבה שנייה, בית חב"ד חזק בחו"ל. גלריות גורדון נשארו, אבל הקולנוע לא. הים עוד שם, נגיש ביותר לבאי בית חב"ד, מוכן ומזומן לתשליך יום כיפור.

     

    בית הקולנוע "שחף": יש שמועות שרצות לאחרונה כי כיכר אתרים תעבור שיפוץ ומתיחת פנים, לשון ארכיטקטונית מליצית להשלת כמויות הבטון הבלתי נתפסות שהושקעו במקום. כשנפתח המתחם ב-1975, גולתו הכדורית היתה מועדון "הקולוסאום". הייתי אז צעיר מדי לבוא בשעריו. הסתפקתי במשחק שח עם אבי, על המרצפות הגדולות המשובצות, שיועדו למשחקי שח ושש-בש קיציים.


    קולנוע שחף. כבר אין מה לחפש שם

     

    אבל הסצנה האמיתית התרחשה למטה, בקולנוע שחף התת-קרקעי. שתי דרכים הובילו לקולנוע. הראשונה היתה בור ניקוז לולייני במעלה הכיכר, לא רחוק מהמסעדה. המדרגות המתפתלות משכו לבית הקולנוע כבאר שואבת. עת ירדת בהן, השמיים הכחולים נסגרו מעליך ברצועות בטון אימתניות. בסופן החשוך,

    מכוניות ותחנת דלק שימנו את הכבישים התת-קרקעיים, שעברו מתחת לכיכר. זאת גם היתה הדרך השנייה להגיע למקום, באמצעות המכונית של אבא, ישירות עד החניון.

     

    כרזות מוארות הציגו את הסרטים ובפנים, האקוסטיקה היתה טובה מספיק כדי להחריש את שאון העיר. בשובך לאור השמיים, היית יכול להספיק לשוטט בטיילת, לשמוע מעט אנגלית וספרדית. היום, הכיכר מסריחה משתן ופעילות עבריינית, אם כי למטה, מכוניות עדיין נוסעות ותחנת הדלק עוד מתפקדת. אבל אל תנסו לחפש את קולנוע שחף.

     

    בית הקולנוע "דקל": שכונת בבלי, בתוך פסז' סתמי, ליד חנות הירקות ששידכה את תושבי השכונה העשירים לפירות אקזוטיים מיובאים. שפע חנייה ושפע של שקט. מתאים לאלו שחשקה נפשם לצפות בסרט טוב ותו לא. בית קולנוע נעים ורגוע, פרברי באופיו.

     

    שתי גדות לירקון

    מעבר לנהר הירקון הגועש הוצעו מספר פתרונות קולנועיים לישובי הגדה השנייה. בתי קולנוע שכונתיים הוקמו בשכונות רמת אביב ורמת החייל. אולם שני בתי קולנוע בלטו בייחודם העירוני - האחד בחולותיו, השני במכוניותיו.

     

    בית הקולנוע "מנדרין" (חוף תל ברוך): אי שם בחולות תל ברוך עומד לו בגאון קולנוע מנדרין, בלבו של מלון החולק אותו שם. הקולנוע שייך לרשת בתי הקולנוע לב. המוסד הקולנועי הוותיק הזה, היחידי כמעט שעדיין פועל, כנראה חייב את הצלחתו למוסד ותיק בהרבה. בית הקולנוע עצמו מציג סרטים רגילים למהדרין אבל המלון בו הוא שוכן מוקף חולות וזונות, שנשפכים אל עבר הים הגדול. האם זה אכן מקור המשיכה שלו? קשה לדעת.

     

    "הדרייב-אין": אני זוכר מילדותי את הסרט "הכלב השווה מיליונים", סרט על כלב פודל ביוני שמציל את העולם. נביחותיו צרמו היטב מבעד לתיבת הפלדה הגדולה, שהיתה תלויה על חלון הרכב, וקראו לה רמקול. צלילי המונו ניסרו את חלל המכונית, אבל למי היה אכפת? פרשנו סדינים על מכסי המכוניות, הוצאנו חטיפים ובכינו כאשר הכלב קפץ אל מותו דרך חלון והתפוצץ לרסיסים לקול בכי הצופים (אל דאגה – הכלב תוקן).


    הדרייב-אין, מודל 2009. מתי יבנו פה?

     

    בלילה שינה המקום את עורו. איך עצרו שיירות המשאיות, איך בילו מאות הזוגות. במכוניות של אבא הוא אירח זרים. בעת כתיבת הכתבה מבזבזים את המקום לטובת מסלול להכשרת נהיגה, עד שייחלו בבנייה המסיבית, כראוי להפקרות נדל"נית שכזו.

     

    סוף עונת הקולנועים

    ניסו גם קולנוע ביפו. בית הקולנוע "נגה" היה אואזיס במדבר. בשדרות ירושלים הישנות של יפו החליטו לשפץ מתחם לאוכלוסיה יהודית מזדמנת. בין הקשתות הערביות והמדרכה הירושלמית, היינו חוטפים לילה יפואי.

     

    גם הנמל הישן של יפו זכה לתקופה מסוימת לעדנה מחודשת בצורת "החוויה הישראלית" שכללה מרכז העשרה לתלמידים ובו בית קולנוע. פסל הלוויתן בכניסה קידם את הבאים. קשה להאמין אבל בתחילת שנות ה-90 היו פה מועדוני ריקודים ופאבים באזור. מדי פעם בא להתארח מסך ענק בגן הפסגה הסמוך. אבל בסופו של דבר, אבולעפיה וכנסייה בחג המולד הם נדוניה יפה, אבל יפו מעולם לא היתה שלנו.

     

    פרס אורח הכבוד ניתן לבית הקולנוע "כוכב" ברמת השרון. אמנם לא בתל אביב, שורד משחר ילדותי בית קולנוע אחד קטן, שיכל לגדולים ממנו. כוס קפה חינם במייחם מיוחד זמין בהפסקות, וכל יום שישי של סוף חודש, מפנה המקום את חללו להצגה של "מופע הקולנוע של רוקי", תופעה מאלפת בפני עצמה. תל אביבים שחושבים שכבר ראו הכל ואלו שמתגעגעים - הינכם מוזמנים.

     

    ב-2007 נסגר הווילון על בתי הקולנוע העצמאיים של תל אביב. סגירתם של פאר והוד סימנה את שריקת הסיום, לא בהוד ולא בפאר. ב-2009 פורק גם המסך הגדול של הדרייב-אין, מפנה מקום למסך הקטן והסלולרי. לא עוד חבורת אנשים המתכנסים יחדיו באולם חשוך, מתרגשת, מזילה דמעות, צוחקת. לא עוד וילון קטיפה שנפתח. 

     

    היום, כל אחד ומסכו הוא. מקסימום מפגש לצפייה במשחק כדורגל עם החבר'ה. יש אמנם הפוקדים עדיין את בתי הקולנוע, פונים בלית ברירה למגה-קולנועים. אבל

    הללו חסרים את הייחודיות ההיא, שהיתה בבתי הקולנוע העצמאיים של תל אביב, שנות ה-80.

     

    ובכל זאת, אסיים בנימה אופטימית. התפרצותם לחיינו של מאות ערוצי הטלויזיה, הכבלים והאינטרנט הביאה אמנם לקריסת מוסד בית הקולנוע העצמאי, אולם הביאה לשגשוג חסר תקדים ביצירות קולנוע ישראליות. היום שפע של סרטים, חלקם אף מצליחים מאוד בחו"ל, מוכיחים כי עדיין יש ביקוש עצום לקולנוע טוב, גם אם הוא נצפה באולמות קולנוע סתמיים. אולי יום אחד ירצו גם הבאים אחרינו בתי קולנוע במקום מגרשי חנייה, אולמות של קסם קולנועי במקום רבי קומות. אולי.

     

    עכשיו תורכם

    קסם הקולנוע של תל אביב נולד כתוצאה מתרכובת בין סרט קולנוע ובניין, ואולי חשוב מכל - מיקומו של בית הקולנוע בזיכרון האישי. לפיכך, סדרה זו התמקדה בתיאור בתי קולנוע שהשתדכו לחוויות אישיות. על כן, מספר מועט של בתי קולנוע לא זכו להופיע בסקירה זו (רבים ודאי זוכרים את קולנוע "בן יהודה", קולנוע "צפון", קולנוע "תמוז" וקולנוע "מרכז"). מאותה סיבה בדיוק, לא הוזכרו בתי הקולנוע שלא שרדו לארח את בני דורי (קולנוע "עדן", "מגדלור", "גן רינה", ורבים אחרים שזכינו להכיר רק באמצעות סיפורים).

     

    זאת העת להזמין אתכם הקוראים להגיב ולהקרין בפנינו את ה"סינמה פרדיסו" הפרטי שלכם, מבתי הקולנוע שהיו ונעלמו מנוף ילדותנו. אז קדימה, טקבקו לנו!

     

    (עומר דותן הוא עיתונאי שטח ומדריך טיולים למרכז אמריקה)

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    כיכר אתרים. זוכרים שהיה שם קולנוע למטה?
    צילום: גלעד קוולרצ'יק
    לאתר ההטבות
    מומלצים