שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    לא על הבורקס לבדו
    חשבתם שהקולנוע הישראלי מציע רק קומדיות עממיות, דרמות משפחתיות וסרטי מלחמה? תתפלאו: לאורך העשורים האחרונים, היו כאן גם סרטי ריגול, פילם-נואר וכן, אפילו מדע בדיוני. שמוליק דובדבני על סרטי הז'אנר שצמחו במחוזותינו

    בדברי ימי הקולנוע הישראלי נחשב סרטו של דוד אבידן "שדר מן העתיד" ללא יותר מקוריוז. ניסיונו של המשורר הדגול לביים סרט מדע בדיוני מתוצרת כחול-לבן לא עלה יפה, והסיפור על שליח מהאלף הרביעי הנוחת בכדור הארץ ומנסה לקדם את בוא האפוקליפסה הסתכם בקשקשת פסאודו-אינטלקטואלית תמוהה על רקע תפאורה מביכה.

     

    גיבור הסרט דובר האנגלית, שהופק ב-1981 והתבסס על פואמה מתוך ספרו של אבידן "תשדורות מלוויין ריגול", הוא נוסע בזמן מסתורי בעל יכולות טלפתיות (בגילומו של השחקן ההולנדי ג'וזף בי), שמבקש להחיש את פריצתה של מלחמת עולם שלישית, לכאורה במטרה להביא לחיסולו של הרוע עלי אדמות. מולו מתייצב מדען ישראלי בכיר (אבי יקיר, הלוא הוא קשקשתא), שמצליח להפריך את כוונותיו ואף לחשוף את זהותו האמיתית - מקדם מכירות של תאגיד יפני מתוחכם.

     

    מתוך הדי.וי.די "שדר מן העתיד". קוריוז ותו לא? (באדיבות אן.אם.סי יונייטד)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    "שדר מן העתיד" לא הצליח למצוא את דרכו אל בתי הקולנוע המסחריים. הוא הוקרן מספר פעמים בסינמטקים ומועדוני קולנוע, כישלונו הכלכלי והביקורתי היה מהדהד, וחזונו של אבידן נדמה בעיקר ילדותי ומגוחך. הפצתו לאחרונה בדי.וי.די של הסרט עשויה, אולי, לגלותו מחדש ואולי גם לזהות איזו מהות מאחורי הסרט הנפוח הזה, שהופק בזמנו בתקציב של כ-150 אלף דולר - אחד הגבוהים שהושקעו עד אז בסרט ישראלי.

     

    ובכל זאת, אזכורו המחודש של הסרט מעלה לדיון סוגיה אסתטית עקרונית: מדוע לא נעשים בקולנוע הישראלי יותר "סרטי ז'אנר", מהסוג שסרטו של אבידן היה? לכאורה, התשובה טמונה בנטייתו המסורתית, מאז סוף שנות ה-60, של הקולנוע הישראלי אל זה האירופאי שהוא "אוטר'י" במהותו, כלומר מתבסס על עשיה אינדיבידואלית ואמירה פוליטית-חברתית. זאת, בעוד "סרט ז'אנר" מזוהה עם מערכת ההפקה ההוליוודית הקלאסית ועם מוסכמות נרטיביות ואסתטיות שבמסגרתן צריך היוצר לפעול ולחתור, אולי, לאיזו הבעה אישית.

     

    מערבון או מזרחון?

    עם זאת, שיטוט חפוז על פני ההיסטוריה של הקולנוע הישראלי מזהה בו לא מעט סרטי ז'אנר במסווה, כלומר כאלה שנטלו את הקונבנציות ההוליוודיות ועיבדו אותן, במידה כזו או אחרת של הצלחה, אל המציאות הישראלית.

     

    דוגמה אחת היא "הם היו עשרה", שברוך דינר ביים ב-1960. סיפור על עשרה חלוצים בני העליה הראשונה המקימים היאחזות בשטח הררי צחיח בגליל ונקלעים לעימות עם הערבים תושבי האזור. את המעשייה הלאומית-הרואית הזו עטף אז דינר באצטלה של מערבון (בהשאלה, אפשר לכנות את הסרט "מזרחון"), שבו מזוהים החלוצים הציונים עם המתיישבים הלבנים במערב הפרוע, ואילו הערבים נוטלים את התפקיד המסורתי של אדומי העור.


    היהודים הנקמנים של טרנטינו. אנחנו חשבנו על זה קודם

     

    הרבה לפני טרנטינו כבר קם קולנוען ישראלי שהזה את הפנטזיה של נקמת היהודים בנאצים. היה זה בני שווילי, שבסרטו העלילתי הארוך היחיד, "מבצע שטריימל" (1984), העמיד חוליה נועזת של לוחמים יהודים (בהנהגתם של פול סמית ויענקל'ה בן סירא) שמשימתם בעורף האויב היא לגנוב תכניות פיתוח סודיות של פצצות מעופפות מתחת לאפם של הגרמנים.

     

    מעבר לניסיון הבוסרי והמשעשע ליצור סרט מלחמה ישראלי נוסח "הנועזים בעורף האויב" ו"הנשרים פשטו עם שחר", היתה זו גם הפעם הראשונה בה נדרש הקולנוע המקומי למלחמת העולם השנייה, ולא מנקודת המבט של שואת יהדות אירופה.

     

    פשעים ועבירות מקומיות

    גם פילם-נואר דובר עברית היה לנו, אך הניסיונות הבודדים רק העידו על הקושי שבעיבוד סרטי הפשע ההוליוודיים של שנות ה-40 למציאות הישראלית. "גרין" שהתקין גדעון קולירין ב-1984 התהדר בכוונות כאלה, ובו גילם יוסף שילוח את בן דמותו המקומי של המפרי בוגרט - בלש פרטי מירושלים היוצא לחקור פרשיית שחיתות אפלה בעיירת פיתוח בדרום.

     

    מתוך הדי.וי.די "סופו של מילטון לוי". דיון חברתי-עדתי (באדיבות אן.אם.סי יונייטד)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    מוצלח יותר היה "סופו של מילטון לוי" שניסים דיין ביים ב-1981. זהו סיפורו של גבר מובטל (אושיק לוי) המסובך, בין היתר, בחובות לעולם התחתון, ומחליט בעצת חבריו להתגייס למעשה שוד, שבעקבותיו יוכל לפרוץ את המעגליות העלובה של חייו. כל מי שצפה בסרט אפל אחד או שניים יודע שבכך חורץ הגיבור את גורלו הטרגי, ויתרונו של "מילטון לוי" הוא באריגת הפואטיקה ה"נואר'ית" לתוך דיון חברתי-עדתי אקטואלי.

     

    "סרט השוד" ההוליוודי (heist film) עובד בהצלחה על ידי הבמאי ינקול גולדווסר והכותב חיים מרין ל"מתחת לאף" (1982). העלילה, שהתבססה על שוד כספת משטרתית שהתרחש ב-1976, השכילה לחבר בין מאפייני סרט הבורקס וסרט הפשע האמריקני לכדי יצירה ישראלית אותנטית.


    "מתחת לאף". כשסרט השוד ההוליוודי פגש את הבורקס

     

    גם מנחם גולן תרם קלאסיקה משלו שפעלה על קו הוליווד-תל אביב. היה זה סרטו "יהלומים" מ-1975 שעקב אחר שלביה השונים של פריצה לבורסה ברמת גן, והתהדר בצוות שחקנים בינלאומי שבראשו רוברט שאו המנוח וריצ'רד ראונדטרי.

     

    רציחות קטנות

    ב-1973 ביים אסי דיין את סרטו הראשון, "הזמנה לרצח", שבמרכזו בלש תל אביבי (בגילומו של עודד קוטלר) נוסח הארי המזוהם המנסה ללכוד רוצח סדרתי בדרכים בלתי שגרתיות. היה זה ניסיון חלוצי לייצר מותחן דובר עברית במתכונת סרטי הוליווד, שהבליט תמות אקזיסטנציאליסטיות וסגנון ויזואלי חריגים בנוף הקולנוע הישראלי.


    ביקורת על "המלאך היה שטן": "אם יש את נפשכם לדעת מה פירושו האמיתי של המונח 'למטה מכל ביקורת', אל סרטו של משה גז לכו - ותיווכחו" (שלמה שמגר, ידיעות אחרונות, 1976)

     

    בסמוך לו הופק "המלאך היה שטן” (1976), סרט תמוה שכתב-הפיק-ביים-ערך-צילם-הלחין-עיצב וכיכב בו משה גז האלמוני, ובמרכזו גבר מסתורי העוקב אחר אישה מפוחדת וכן רוצח סדרתי של ילדים. אפשר היה לפטור את הסרט כמוצר הזניח והחובבני שהוא, אך מתחת לפני השטח רחשה לה אלגוריה, לא בלתי מעניינת, על ההוויה הישראלית של מלחמת ההתשה.

     

    אגב כך, דמותו של רוצח סדרתי עומדת גם בלב "חייל הלילה" של דן וולמן מ-1984. מדובר ביצירה נועזת וחתרנית באמת, שמנסחת אמירה ביקורתית חריפה כלפי הפטישיזם הלאומי של הערצת המדים והרוח המיליטריסטית של החברה הישראלית. גיבור הסרט, שנעשה באמצעים מחתרתיים וצילומיו נמתחו על פני שלוש שנים, הוא צעיר שנפלט מהמערכת הצבאית, ובאקט של נקמה מתחזה לחייל ביחידה סודית מובחרת המחסל בשיטתיות את לוחמי צבא ההגנה לישראל.

     

    מרגלים כחול-לבן

    בעשור האחרון הופקו בישראל שני סרטי ריגול מצליחים: "ללכת על המים" (2004) ו"החוב" (2007) של איתן פוקס ואסף ברנשטיין, בהתאמה. החיבור בין סוכנים חשאיים של המוסד ושואה שנכח בשניהם העלה סוגיות שעניינן השפעת הטראומה הקולקטיבית שמקורה בהשמדה היהודית על המחסל הישראלי, וכן אופציית הגאולה הכרוכה בהתמודדות פנים מול פנים עם העבר באירופה.

     

    מתוך הדי.וי.די "החוב". המוסד נגד הנאצים (באדיבות אן.אם.סי יונייטד)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    אך עם כל הכבוד ליצירות רהוטות אלה, קדם להן "הינשוף" מ-1988 בבימויו של אמנון רובינשטיין ובכיכובו של אסי דיין. הסרט, שעלילתו הסבוכה נטוותה סביב

    פעילותם של אנשי שב"כ ומוסד לחשיפת רשת ריגול סובייטית בישראל, הוסר אז מהמסכים למטרות עריכה מחודשת - ועקבותיו נעלמו לעד.

     

    ממש היום נוחת על המסכים כאן סרטו החדש של דני לרנר, "קירות", בכיכובה של הזמרת נינט. בתוך המצאי הדליל יחסית של סרטי ז'אנר בישראל, בולטת מחויבותו של לרנר לסרט הפשע ההוליוודי הקלאסי. צילומים ליליים אקספרסיביים, סצינות פעולה גדושות, ומערכת יחסים פסיכולוגיסטית בין שתי נשים מדוכאות - שבים וממחישים עד כמה המרחק בין תל אביב והוליווד אינו כה גדול.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "שדר מן העתיד". ניסיון כושל
    דיין. מותחן בלשי דובר עברית
    צילום: ירון ברנר
    "ללכת על המים". "הינשוף" היה שם קודם
    הטבות למנויים
    מומלצים