נעים להדחיק

קולנוע: "הבשורה על פי אלוהים"

"הבשורה על פי אלוהים". ליהוק תמוה על גבול הביזאר

תוסיפו לזה דיאלוגים מביכים ("הגיהנום, לשכת השטן, מדברת לילית") וליהוק תמוה על גבול הביזאר (גיל קופטש הוא ישו, טינקרבל היא השטן, צופית גרנט היא זונה וכמובן, אסי דיין בתפקיד אלוהים) ותקבלו פרויקט שנועד מראשיתו לכישלון - "הבשורה על פי אלוהים", אולי הסרט התלוש ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי.

הפרויקט המגלומני והמופרע הזה, שמעטים צפו בו עם צאתו לאקרנים - ומעטים עוד יותר, אם בכלל, הצליחו להפיק ממנו הנאה כלשהי - התקשה לחשוף את ההומור שהסתתר בו, אי שם מתחת לאמירות פילוסופיות נבובות.

מוזיקה: להקת חמסה

"אנחנו כמו הנטאשות - אבל אחרת". זו היתה כותרת הראיון הארוך עם להקת הבנות "חמסה" שנערך ב-ynet לפני כשבע שנים. הסיבה לפגישה עם הבנות היתה הלהיט היחיד שהחבורה הצליחה לייצר, "אתה חייב למות עלי". חמסה היתה אסון מוזיקלי, כמו הרבה להקות בנים-בנות, וגם היא גובשה והופקה על ידי מנהלים ומפיקים מוזיקליים (אייל בוחבוט ודרור מרגלית) והוצאה לשוק כמוצר בלי הרבה תוכן.

חמסה. כמו "החברים של נטאשה", אחד לאחד (צילום: רונן אקרמן)

הרעיון שנהגה בתחילת העשור היה לקחת את הספייס גירלז ולהביא אותן לטברנה, עם עדיפות לבר-מצוות וחתונות. הבעיה הגדולה היתה כאשר גם כשהחמישייה חוותה שיא קטן ולהיט ברדיו, כבר אז היה די ברור שמדובר בפדיחה ושההפקה לא תמשיך להתקיים עוד זמן רב.

גם הבנות הבינו שהעתיד אינו נראה מתוק. "אף אחת מאיתנו לא באה לפה להתעשר. באנו לעשות אמנות, ואם נתוגמל עליה - מה טוב. אם לא, לא נורא", אמרה אחת מהן באותו ראיון. מעניין, למה לעזאזל שלא יתגומלו? הרי הן באו לעשות אמנות.

לסיום, קחו ציטוט נוסף ממאגר הפנינים של אחת הבנות: "לי זה יהיה קצת מוזר אם הלהקה תתפרק", אמרה אחת מהן, "זה לא נתפס לי דבר כזה. לא יכולה לחשוב על לא להיות פה יותר ולא לראות את כולם כל בוקר. אבל אם זה יקרה - זה יקרה". וזה קרה. (אור ברנע)

טלוויזיה: "משפחת קמיצ'לי" ו"דה שואו"

עונה אחת ושישה פרקים בלבד. זה מה שהספיק ל"רשת" (ערוץ 2) להבין שב-2004 היא עשתה את הטעות הגדולה כנראה מימיה ושידרה את הנורא מכל, או במילים אחרות - "משפחת קמיצ'לי".

הסדרה, שהתבססה על הפורמט המצליח של "משפחת קומאר" הבריטית, היא אולי הגיור הכושל מכל שנעשה אי פעם על המסך הישראלי.

הקאסט הישראלי כלל, אם הספקתם להדחיק, את ירדן בר-כוכבא בתפקיד האווילי של הסבתא, משה איבגי בתפקיד האבא, שולה חן בתפקיד האמא וקטורזה כבן הלא יוצלח או אם תרצו כפניו של הכישלון הגדול. המבקרים שטענו כי מדובר בחיקוי עלוב לגרסה הבריטית, קטלו פה אחד את ההומור הדלוח והצחוקים המוקלטים, וגם הצופים קלטו את הפארסה וברחו מהמסך בהתאם - כבר מהפרק הראשון.

כישלון הסדרה הביא את הזכיינית להורידה מלוח השידורים, כאמור לאחר שישה פרקים, הן בשל נתוני הרייטינג והביקורות והן בשל הדהודו אל מול מכרז ערוץ 2, שיצא לדרך זמן קצר אחר כך והחשש כי המשך שידורה יפגע בסיכוייה של "רשת" לזכות בו. (עמית קוטלר)

"דה שואו"

לפני ארבע שנים, בזמן שבערוץ 2 צצו תוכניות ריאליטי תחת כל עץ רענן, החליט ערוץ 10 שגם הוא רוצה. עם קונספט ששילב את כל תוכניות השירה, הריקוד והכריזמה הבימתית של מפורסמים שבזמנו עוד היו זקוקים לזמן מסך, יצא הריאלטי המושקע "דה שואו" לדרך.

משתתפי "דה שואו". לא החזיקו אפילו שתי תוכניות (צילום: שי יחזקאלי)

שתי תוכניות בלבד הספיקו לקברניטי הערוץ להבין שמדובר בבור בלי תחתית. שבוע לאחר שידור תוכנית הבכורה, שודרה התוכנית האחרונה. עשרות הסברים לכישלון הצורב ניתנו על ידי ההפקה. החל מחוסר הניסיון של הערוץ להפיק תוכניות ברמה שכזו וכלה בביקורות הצוננות. בשורה התחתונה ממוצע של שבעה אחוזי רייטינג בהפקה בשידור חי עם עלות כל כך גבוהה, עשו את שלהם.

המאוכזב הגדול מירידת התוכנית היה ככל הנראה אהוד יתום, שעוד הספיק לתת את הנאמבר שלו ולצלוח את השלב הראשון. לעומת זאת, הניצולים העיקריים היו אנחל בונני, אסי עזר וקארין מגריזו, שלימים יהפכו לכוכבים שממש לא צריכים את הפלופ הזה ברזומה שלהם.

החלק העצוב בסיפור הוא, שלא המפיק אסף גיל ולא השופט אלדד זיו למדו את הלקח ועלו עם "גריז" המזכירה את אותו פורמט כושל, לפני כשנתיים ב"רשת". את הסוף - אתם כבר יודעים לבד. (ערן בר-און)

כישלונות במרחב העשייה האמנותית הן לא בהכרח דבר רע. למען האמת, אם התיאטרון הישראלי היה מרשה לעצמו קצת יותר להיכשל וקצת פחות ללכת על בטוח, אולי העשור האחרון היה מצטייר כנועז, בועט וחדשני ולא כמנומנם, ברור מאליו וידוע מראש. מעט מאוד הפתעות ליוו את הבמה בעשור האחרון, וגם הכישלונות שידענו, רחוקים מלהיות מפוארים. 

שפירא ודגן ב"מייק". תיאטרון זה לא (צילום: מרב יודילוביץ')

את ראש רשימת הפְלוֹפים של העשור כבשה בסערה ההצגה "חטא". תרגום, עיבוד ובימוי של בן לוין שכולה מבוכה. הפקת תיאטרון החאן, שכל לידתה בחטא ועדיף היה לכל הנוגעים בדבר לו מישהו היה אמיץ מספיק כדי למנוע את יציאתה, התבססה על פי התוכנייה על ספרו של דוסטוייבסקי. כל קשר בין יצירת המופת שכתב המאסטר הרוסי לפרשנות הטקסטואלית העילגת והתרגום הבימתי חסר המעוף, מקריות בהחלט. לצורך העניין גם יכולות המשחק הלא מבוטלות של להקת שחקני החאן, לא יכלו להציל את האירוע המצער הזה מעצמו.

ראוי לשיכחה לא פחות הוא מופע האימים הירוד והגס שרקח גדי ענבר לזכרו של יצחק רבין. "מי שחלם", שפתח את ז'אנר הנוסטלגיה שפרץ - אולי כדי לכסות על הסטגנציה היצירתית במחזותינו, הוא הוכחה לכך שלפעמים עדיף להניח להולכים לנוח על משכבם בשלום.

רבין המזמר להמונים כשל כישלון חרוץ בכל רמה שהיא וירד במהירות מהבמה, תוך שהוא משאיר מאחוריו טעם רע במיוחד ועלבון צורב על השימוש בהיסטוריה ובזכר ראש הממשלה לשעבר באופן מניפולטיבי וציני.

הפקה נוספת מבית מדרשו של ענבר שרכבה על גל הנוסטלגיה, טבעה בקלישאות וניסחה מחדש את המושג "היעדר סאבטקסט" היא ללא ספק "מייק" של תיאטרון בית ליסין. שום דבר טוב לא יצא מהמסכת המופרכת הזו למעט געגוע אמיתי לשיריו הנפלאים של מייק ברנט בביצוע המקורי שלהם וההבנה הברורה והמוחלטת שלא חשוב איך קוראים לדבר הזה שטעה בדרכו לבמה, תיאטרון זה לא. (מרב יודילוביץ')

ספרות: "שעות מתות"

ספר מתח אמור לעמוד בציפיות גבוהות; הוא צריך להיות מותח, מן הסתם, ומסוגל להחזיק אותך חסר נשימה, או לפחות לגרום לך להסתפק בכריך עבש במקום ארוחה חמה, שמצריכה הפסקת קריאה. מעטים הספרים הישראלים שמצליחים למתוח אותך עד קצות העצבים, רבים הם אלו שחושבים שהם מסוגלים לעשות זאת.

"שעות מתות". לא עמד בציפיות

אחד מהם, שבאופן מפתיע לא עמד כלל וכלל בציפיות, ובהחלט יכול לעמוד במקום הראשון מבחינת הציפיות והאכזבות לעשור זה, הוא "שעות מתות", ספרו האחרון של אורי אדלמן.

אם עד ל"שעות מתות" אדלמן נחשב לאחד מכותבי ספרי המתח הישראלים המוצלחים, הספר הזה בא והחריב הכל.

במידה מסוימת, ספר מתח נמדד לפי הפרק הראשון: אם אני במתח - זה יעבוד, אפילו אם כבר באמצע הספר יתגלו סימנים מטרימים זוהרים, לפחות כמו ווסט עזרה ראשונה, לפתרון. אבל כאן, כבר אחרי העמוד הראשון, היה ידוע מה כתוב בעמוד האחרון, וזה רע, רע מאוד. ספר שסופו ידוע עוד בטרם מישהו מת, ויצא לאור, הוא ספר של סופר מוצלח שהעורך שלו לא מעוניין להתווכח איתו על איכותו, או שההנחה שלו היא שהספר יצליח גם ככה. (מור אלזון)