שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    דמיינו ספרות אחרת
    רוב הספרות שנכתבת פה מראה לנו את מה שאנחנו ממילא יודעים על עצמנו, או עושה לנו "נעים" עד כדי שעמום. הפנטסיה משנה כללים ופרופורציות ועקב כך יכולה לגלות ולהראות לנו דברים שלא עלו בדעתנו

    אזרח של המאה ה-21 חי במציאות שעוד לפני מאה שנה היתה "מעבר לכל דמיון". זוהי קלישאה, וכמו הקלישאה "לא יעלה על הדעת" גם היא שקרית, שכן "מעבר לכל דמיון" ודאי לא מכסה את דמיונותיהם של כל בני האדם מהודו עד כוש.

     

    המצאת האינטרנט ופיצוח הגנום האנושי ומסעות אל המאדים וזכות הצבעה לנשים, או להבדיל – הרס המגדלים התאומים וטבח של קרוב לחמשת אלפים אנשים באמצעות כמה סכינים יפניות – כולם פרי פועלם של בני אנוש, שדמיינו דברים אשר היו לכאורה "מעבר לכל דמיון".


    הראבן. הפער בין קלישאות, לספרות ולחיים (צילום: אילן ספירו)

     

    אנשים חזו בדמיונם את הדברים האלה, וכשחזו אותם לא מיהרו לאטום את אפם באטב ולאנפף "נו, זה הרי פשוט לא יעלה על הדעת". בדיעבד מכנים אותם "בעלי חזון". מבין כל ההתרחשויות ש"לא יעלו על הדעת" שקרו במאה ה-20, מופלאה במיוחד היא תחיית התרבות העברית.

     

    בכל אופן, אנו חיים בעולם ש"מעבר לכל דמיון", מוקפים בכלי קסם שלרובנו אין מושג כיצד הם בנויים, נוהגים לפי ערכים ונורמות שונים משהיה מקובל ברוב רובה של ההיסטוריה האנושית, וכל זה במדינה שעצם קיומה היה עד לא מזמן בגדר "דבר שלא ייתכן".

     

    אפשר היה לצפות שספרות הנוצרת על רקע כזה תתאפיין בדמיון פראי במיוחד. סביר היה לשער – אלא שלא זה המצב וקוראי הספרות העברית החדשה ניזונים מתפריט שנטה ברובו – ועדיין נוטה – לריאליזם דקדקני.

     

    בימינו מו"לים ישראלים אינם בוחרים אילו יצירות לפרסם על פי קריטריונים אידיאולוגיים. יוצרים אינם נשלחים לגולאג בעוון חריגה סגנונית, ויצירות דגולות אינן מושלכות לפח ואינן נקברות במרתפים ובעליות גג. בארצנו אין בכלל מרתפים ועליות גג. מה שיש זה חדר מקלט משותף ובוידעם נטול מסתורין.

     

    קומיסרים בקרבנו

    אלא שבתי הוצאה הם רק השער הראשון שיצירה עוברת בו בדרכה להתקבל אצל הקוראים, ובשערים הבאים ניצבים עד היום קומיסרים, שלעתים כנראה אינם מודעים לגמרי לכך שהם פועלים מטעמה של אידיאולוגיה פוליטית.

     

    לאחר שהתפרסם הרומן "מעגלות" קיבל מחברו, דוד מלץ, מכתב מסטודנט לחינוך, שתבע ממנו להסביר מדוע בחר דווקא בדמויות אלה ולא באחרות, ומדוע בחר להציג את חיי הקיבוץ באופן כה סובייקטיבי. שאלות-טרוניות מסוג זה רווחות עדיין בביקורת הספרות הישראלית.


    קפקא. היה מוגדר היום כ"לא רלבנטי" (צילום: GettyImage)

     

    הביקורת שלנו נוטה לדון ביצירות על פי זיקתן למציאות החברתית והפוליטית כפי שהמבקר תופס אותה; על פי האופן שבו הן מציגות "אותנו" ואת "האחר", על-פי "הקול" שניתן בהן לקבוצות אוכלוסייה שונות – לפי גישה זו כל דמות ביצירה היא "דמות מייצגת" ודוברת של קבוצה – ולעיתים תכופות מדי יצירות נדונות לפי תרומתן המשוערת לתהליך "התקדמותה של החברה".

     

    כך, למשל, חלק ניכר מהדיון על "אישה בורחת מבשורה" של דויד גרוסמן התמקד בשאלה "האם אלה אכן פניה של החברה הישראלית". ולראייה ההתלהבות הגדולה מ"שום גמדים לא יבואו" מאת שרה שילה, שדרך השימוש בלשון כמו-מדוברת "נתן קול לאוכלוסייה המושתקת של הפריפריה".

     

    ולראייה אחדות מהביקורות על תרה של צרויה שלו, שהסתייגו מהספר בנימוק שיחסה של הגיבורה למוסד הנישואים הפטריארכלי הוא אנכרוניסטי. על גבו של רומן ישראלי חדש, שקיבלתי הבוקר מוסבר כי עלילת הספר "בוחנת ללא פשרות את הרעות הישראלית, על סמליה הסדוקים" - משפט שיאה למאמר סוציולוגי מלכיתוב גב של יצירה ספרותית.

     

    קוראים חדורי חשיבה פוליטית אינם מצטיינים לרוב בחוש הומור ואם יציגו בפניהם ג'ירפה – בטח ג'ירפה מיניאטורית כזו שמופיעה ב"הספר החדש של אורלי קסטל בלום" – הם ייטו להגיד ש"אין חיה כזאת", ובעיקר יתהו "מהו בכלל המסר?"

     

    ספרות בעלת מסרים פוליטיים גסים אמנם לא נכתבת פה הרבה, אבל סביר שסופרים המתגייסים דרך קבע לחתום על עצומות המנוסחות בגוף ראשון רבים מתקשים להיפטר מתחושת השליחות הקולקטיבית, גם בשבתם ליד שולחן הכתיבה הפרטי.

     

    לפנטז עם לקח

    המציאות הישראלית רועשת ודוחקת. כל מהדורת חדשות היא צו גיוס. ונוכח ערימת צווי גיוס בהולים, השתקעות במציאויות חלופיות יכולה להיתפס כפינוק, או שהרעש הסביבתי עלול לעשותה בלתי אפשרית. וכך, לפנטז זה בסדר, אבל כדאי מאוד שלפנטסיה יהיה לקח, שתבחן איזשהו סמל סדוק ושבאופן כללי, כלשונו של גוגול, היא תביא "תועלת למדינה".


    הארי פוטר. קוסם חסר תועלת (צילום: נירה ניסקי)

     

    ספרי הארי פוטר הם חסרי תועלת מיסודם. וכמוהם מובי דיק, וכמוהם יצירותיו של גוגול – למרות כל הניסיונות להציגן כ"ביקורת חברתית". ולעומתם אפשר לזהות את "פונדקו של ירמיהו" ואת "הדרך לעין חרוד" כיצירות שכוונו מלכתחילה להשפיע על המציאות החברתית והן כבולות אליה בקשרים של חובה.

     

    למציאות מלחמתית בוערת דומה לשלנו התייחס לואיג'י פירנדלו כשכתב: "תליתי על דלת חדר העבודה שלי שלט קטן ובו כתוב: "מודעה. מהיום ועד להודעה חדשה לא יתקיימו שום ראיונות עם הדמויות שהגישו בקשה (בצירוף המסמכים המתאימים) להתקבל לרומאן או לסיפור, וזאת ללא הבדלי מין, מעמד חברתי, גיל ומקצוע".

     

    דמויות בדיוניות, שלא ידעו "באיזו מהומת זוועות נוראית היתה שרויה באותם ימים אירופה" התעלמו מהשלט, והמשיכו להתייצב על סף דלתו של הסופר. סביר לנחש שהן מקישות גם על דלתותיהם של רבים מכותבי העברית. אלא שהנכונות לפתוח פתח לזרים מוזרים ולמיני התרחשויות, שאין בהן תועלת – מועטה.

     

    סופרים "רציניים" מעידים על עצמם שאין הם חושבים על קוראיהם כלל במהלך הכתיבה. מכיוון שגם אני נוהגת להעיד כך על עצמי, אין לי ספק שהאמירה כנה ונכונה. נכונה, אך לא לגמרי. סופרים אינם כותבים לעצמם או כמו שאומרים "למגירה", ושום מעשה כתיבה איננו חף מתודעה של עין קורא חיצונית.

     

    קוראי העברית בהחלט פתוחים לפנטזיות שבאות מעבר לים, אך דומה שמ"סופרינו" יש להם ציפיות שונות. את הציפייה השגורה בקרב קוראי העברית ביטא הנשיא שמעון פרס, בנאום שנשא בחודש מאי 2008, לרגל פתיחת פסטיבל הסופרים הבין לאומי.

     

    מי שיצליף - יתוגמל

    בנאומו החמיא כבוד הנשיא לסופרים וליהק אותם לתפקיד נביאים בני זמננו, המציבים מראה מול פני החברה ומוכיחים את העם. העסקה הלא לגמרי סמויה שהציע היתה ברורה: אתם תצליפו בנו בגין חטאינו החברתיים והפוליטיים ואנו נגמול לכם על כך ביקר.

     

    נניח לשאלה אם מבחינת התבונה הפוליטית והחוש המוסרי סופרים ככלל עולים למשל על נהגי אגד. אבל אם כבר מדברים על הנביאים, פרנץ קפקא היה לעניות דעתי מגדולי הנביאים שקמו אי-פעם. ונראה שאילו היה לנו קפקא עברי, כתביו לא היו מתקבלים במסגרת הסדר התעסוקה הזה, שמקובל לא רק בין הנשיא לסופרים אלא בין חלק גדול מציבור הקוראים לבין הסופרים.

     

    למעשה, סביר למדי שקפקא מקומי היה מוגדר כ"לא רלוונטי". כך לדוגמא, הסוגה הספרותית הפופולארית "בואו נציץ לחרדים בחדר המיטות" – גלגול מאוחר של הריאליזם הסוציאליסטי – נתפסת כ"רלוונטית" יותר מאשר עם "הספר החדש של אורלי קסטל בלום" שבו יש "אזורי וואקום" ויחידות סודיות בשם "הבריגדות השחורות", או ממסע הסיוטים ב"דולי סיטי", שם האם מחסנת את בנה התינוק בחומרים רעילים וחוקקת על גבו את תבנית נוף מולדתו.


    קסטל בלום. פורמת את תודעת קוראיה (צילום: יחסי ציבור)

     

    אם מחפשים איכויות נבואיות, אני מוצאת אותן דווקא במסעות החקר הנועזים, המחרידים והמצחיקים שעורכת קסטל בלום ברחבי העברית, תוך שהיא פורמת את תודעתם של דובריה. אני מוצאת אותן במסעות הללו – ולא ביצירות "ריאליסטיות להדהים".

     

    אין לי ספק שאוצר הפרוזה העברית החדשה כולל יצירות מעולות; שיחה שהתנהלה לאחרונה בין תלמידי הבהירה לי מדוע כקוראת וככותבת אני חשה לעיתים כארץ קטנה ומוקפת אויבים. "זה כל-כך ריאליסטי," אמר אחד הבחורים, כשהמליץ לחבריו על ספר מרשימת רבי המכר. "זה לגמרי עלינו ופשוט עושה נעים".

     

    אלמלא נמנעתי מלהתערב מן הסתם הייתי פולטת שאין לי חיבה לספרים שעושים לי נעים – לא במשמעות הפשוטה שלהם – שאני מעדיפה יצירות שמטרידות אותי וגורמות לי להטריד את חברי שיזדרזו לקראן כדי שנוכל לדבר עליהן. ועוד הייתי אומרת כי סיפורים שהם "ממש עלינו" משעממים אותי.

     

    נניח לשאלה מי בעצם ה"אנחנו" שמשתרע זחוח מאחורי ה"עלינו" שבמשפט. ולא נתעכב ארוכות מדי בתהייה אם יצירה ספרותית טובה אכן יכולה להיות על קולקטיב.

     

    פנטסיה היא ההיפך מאסקפיזם

    בהחלט ניתן לטעון כי כל יצירה ספרותית בעלת משמעות מדברת באופן כלשהו "עלינו": האודיסיאה היא "עלינו", ואדיפוס המלך הוא "עלינו" והגלגול הוא "עלינו", וגם האי המעופף של האינטלקטואלים במסעות גוליבר, והנשים המשועבדות במעשה השפחה, והילדים שנוטשים את הוריהם ומהגרים לכוכב אחר בקץ הילדות – הכול "אנחנו" והכול "עלינו", כי פנטסיה טובה בשום אופן איננה סוג של אסקפיזם אלא ההפך.

     

    פנטסיה טובה גורמת לנו לחזור ולבדוק את עצמנו ואת עולמנו זה אל מול עולם דמיוני: בדיקה עצמית שנעשית לא רק דרך הזדהות גמורה ופשוטה. מצד חשבון הנפש לסיפורים כאלה יש יתרון ניכר על יצירות שהן מראה ישרה ומצוחצחת. המראה המצוחצחת מראה לנו את מה ש"אנחנו" יודעים ממילא על עצמנו. הפנטסיה משנה כללים ופרופורציות ואגב כך יכולה לגלות לנו דברים שלא עלו בדעתנו.

     

    לטעון כי הספרות העברית החדשה ריאליסטית ברובה זוהי אמירה שחוקה, ואולי יש טעם לדייק מעט יותר ולשאול באיזה סוג של ריאליזם מדובר. אז אין אצלנו ילדים בעלי כישורים טלפתיים, ואין נערים ששטים על רפסודה בים בחברת טיגריס טורף, ואין ישישים בני שמונה מאות, שמתעמרים בסטודנטים שלהם. דברים כגון אלה אין לנו. טוב ויפה. לנו יש "מציאות". אבל איזו מין "מציאות"?

     

    בכל דיון שעניינו ב"ספרות" ולא בספר בודד יש אזורים עיוורים, ואינני מכירה דרך לדון בשאלות מקיפות כזו שלפנינו בלי להכליל. אעז לטעון כי ה"מציאות" המתוארת ברוב היצירות של סופרים ילידי הארץ שונה מכל מציאות שאני מכירה: שונה לא משום הדברים שיש בה אלא משום מה שחסר.


    גוליבר. איור מתוך ספרו הקלאסי של ג'ונתן סוויפט

     

    במציאות הטקסטואלית המרכזית שלנו אין, למשל, רשעים גדולים ואין צדיקים גדולים. באמרי "צדיקים" אינני מדברת על ספק-קדושים כמו "אוון מיני" של ג'ון אירווינג: דמות שנעה בזהירות רבה ממש על גבול הריאליזם. אבל מה בנוגע לדמות כזו של דוקטור לארץ' מ"תקנות בית השכר", שהוא פשוט אדם טוב באופן יוצא דופן?

     

    במציאות החוץ ספרותית היו אצלנו אנשי ביטחון שהשליכו עצמם על מחבל מתאבד. במציאות הספרותית שלנו – ככל הידוע לי – שום אישה חרדית אינה משליכה עצמה על מחבל שנוטרל מנשקו, כדי להגן עליו ממעשה לינץ'. אינני מבקשת, חלילה, תיעוד ספרותי למעשי הגבורה הללו, אלא דמויות בדיוניות ומעשים בדיוניים בעלי משקל מוסרי דומה.

     

    לתאר מעללי גבורה גדולים זה עניין קשה בימינו. לא רק סופרים עבריים מתקשים בו, וגם במחוזות ספרות אחרים נדיר לפגוש גיבורים כאכילס, פרומיתאוס וסיזיפוס. בלשון עכשוית "גיבור" אינו אלא מילה נרדפת ל"דמות מרכזית בעלילה" – משפט כמו "הגיבור הוא פחדן וחדל אישים" איננו מעורר בקוראים בני זמננו שמץ תמיהה – ודומה שאיש אינו מצפה עוד מה"גיבור" שיעשה איזשהו מעשה גבורה.

     

    מקרה הטבחית וראש המחבל

    נניח אם כך למעללים פרומיתאיים. אבל מה באשר למעשים גדולים – קטנים מאלה של גונב האש? למשל, מעשה כזה של הטבחית בבית-הספר ברחוב הנביאים, שרגע לאחר הפיגוע שם הבחינה כי ראשו של המחבל מוטל בחצר והזדרזה להרים אותו ולהחביאו בפח האשפה כדי שהילדים לא יראו?

     

    נראה שלא רק טבחית כזאת אלא עצם התמונה של ראש כרות בחצר בית-ספר – זרה לספרות שלנו, אף שראש כרות אחד דווקא צץ בזיכרוני. הוא מופיע ב"הלנה על הגג" מאת יורם יובל. אלא שהראש ההוא נשלה מהשירותים המצחינים במחנה מעצר של שבויים לבנוניים, מקום שבו עם כל הזוועה איכשהו "יעלה על הדעת" למצוא ראש. בלבנון – כן. בחצר בית-ספר – לא, כי בעוד המציאות הישראלית כוללת "דברים שלא ייתכנו", סופרים ילידי הארץ נוטים ליצור מציאות ספרותית שבה אין להם קיום.

     

    בעיתונות היומית נמצא מדי פעם סיפורים על תורמי כליות, או על מאמצי ילדים- נכים או על אנשים שמקדישים את חייהם לטיפול בחולים סופניים. דומה שהסיכוי לפגוש דמויות כאלה בתור בקופת חולים גדול מהסיכוי לפגשן ביצירה ספרותית.

     

    רוב הסופרים הישראלים ממוקדים בזירה המשפחתית וגם כשהם חורגים ממנה הם נוטים להלך בקטנות: לטוות עלילות שנעות לבטח בין הקיוסק למוצב הצבאי, בין "בעיה פסיכולוגית" לבין "דילמה" שעקרונית ניתנת לפתרון. ולמעשה נראה כי רוב הקשיים האנושיים שהספרות שלנו מציגה ניתנים עקרונית לפתרון, על-ידי פסיכולוג טוב או מפקד מוכשר או ראש ממשלה מוצלח: על-ידי "שינוי חברתי" כזה או אחר.

     

    יסודות מלודרמטיים נדירים אצלנו: אין כלבי פרא מתרוצצים שיתקפו אישה ויביאו אותה להארה דתית; אין פושעים אלימים, שיחדרו במהלך השבת לביתו של נוירוכירורג בכיר; מטוסי נוסעים אינם מתרסקים לתוך הים עם חצי משפחה וכלב מפוחלץ לא צף על המים; אוניות ישראליות גם הן כמדומה כלי תעבורה בטוח. אוניות שלנו אינן טובעות ולכן גם אין נער שמוצא עצמו שט על רפסודה בחברת טיגריס טורף.

     

    אינני מכירה סופר ישראלי אחד שהיה מעז לנסות את גיבוריו בתאונת דרכים, בשוד, ובאונס, ובשריפה וברעידת אדמה כפי שעושה ת.ק. בויל ב"מסך הטורטייה". ניחא שוד ואונס, שהם "פשעים חברתיים", אבל שריפה ורעידת אדמה? לא אצלנו.

     

    להכניס מסמר בסטריליזציה

    שילוב של אירועים מלודרמטיים בעלילה נתפס, כנראה, כ"אמצעי זול", שאיננו הולם את הריאליזם הפסיכולוגי, והתוצאה היא "מציאות" מבוקרת עד כדי סטריליות: "מציאות" שבה גשרים אינם מתמוטטים, ולכן אין מי שצונחים מהם אל תוך נחל מזוהם ונדבקים בחיידק קטלני – זה הרי צירוף אסונות שלא ייתכן. בספרות שלנו אין "דקר" ואין לוקרבי, ואין סתם מסמר קטן, שהכול בגללו. אין. יש מציאות שבה הקשר בין סיבה למסובב ברור מאוד ולכן עקרונית לפחות היא גם ניתנת לשליטה.

     

    אלא שה"מציאות" הכתובה הזאת, ה"מציאות" הדיאטטית הזאת לחולי כיב קיבה, איננה דומה לשום מציאות שאני מכירה. והמציאות המוכרת לי דווקא מלאה באירועים מלודרמטיים, ובצירופי מקרים פלאיים, כאלה ששכנינו לתור בקופת חולים או נהג המונית שלנו, ישמחו על פי רוב לדווח עליהם.

     

    הספרות האנגלית של המאה ה-19 מלאה ב"מקרים פנטסטיים", ויש אולי מקום לתהות שמא וילקי קולינס, וצ'ארלס דיקנס ושרלוט ברונטה, שאפשרו ל"מקרים פנטסטיים" להתערב בחיי הדמויות שלהם, היו "מציאותיים" יותר מרבים מסופרינו.

     

    "הלא ייאמן פשוט ישנו" הוא שמו של ספר שירים חכם שכתב ישראל אלירז. ובכן, הלא ייאמן ישנו, אבל עד

    לאחרונה נדיר היה למצוא אותו בזרם המרכזי של הספרות שלנו.

     

    אנחנו חיים במדינה שהיא מהמעניינות בעולם. לכל נוסע שני באוטובוס יש סיפור חיים ש"לא יעלה על הדעת": הזקנה הקטנה במושב שלפניך היא גיבורת ברית המועצות, ששירתה כחובשת בקרב על סטלינגרד; הזקן שלידה שרד – הודות לצירופי מקרים בלתי נתפסים – הן את היטלר והן את סטלין; ואילו הנהג עצמו זכה פעם בפרס הגדול של הלוטו, וחודש לאחר שגמר לבזבז את הכסף אובחן בטעות כחולה בסרטן קטלני. במציאות כזאת מה פלא שאנשים נאנחים ואומרים ש"החיים מעניינים הרבה יותר מהספרות" וש"המציאות היא מעבר לכל דמיון"? המציאות היא מעבר לכל דמיון כשהכוח המדמה חלש.

      

    המאמר המלא של הראבן "על דברים שלא יעלו על הדעת" מופיע ב"עם שתי רגליים עמוק בעננים - על פנטסיה בספרות העברית", בעריכת: הגר ינאי, עורכת אקדמית: דניאלה גורביץ'

     

    לכל כתבות המדור לחצו כאן

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    מומלצים