שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות

    אגייאר וסינדרום שליט המתרחב

    הנפש המעורערת קיבלה ביטוי בתחושת שליחות לחלץ את החייל השבוי, והדגימה עד כמה מתעקשת ישראל לתחזק מציאות מלחמתית מול הפלסטינים, למרות שברור לכולם איך אפשר לשחרר את שליט

    הידיעות על אשפוזו בכפיה של ספונסר בית"ר ירושלים, גומא אגייאר, כבשו, כצפוי, את כותרות מדורי הספורט בכל כלי התקשורת המרכזיים. ואמנם מדובר בידיעה מרעישה, אך משמעויותיה חורגות בהרבה מעבר לזירת הספורט הישראלית.

     

    על פי הדיווחים, ברקע אשפוזו של אגייאר עמדה בין היתר אובססיה מסוימת שפיתח בעניין החייל השבוי גלעד שליט: אגייאר ביקש להיכנס לרצועת עזה עם רעייתו ולהיפגש עמו, ובראיון עיתונאי שהעניק אף טען ששחרר את שליט, שנמצא כעת באחד מהבתים שברשותו.

     

    הסיפור הזה מזכיר מקרה טראגי נוסף שארע לפני כחודש, כשצעיר מעורער אחר גמר אומר גם הוא לשחרר את שליט משביו, אלא שבמקרה של יקיר בן מלך זה נגמר באסון: הוא נורה ונהרג על ידי חיילי צה"ל כשניסה לעבור את מחסום ארז ולהיכנס לרצועה, בדרך אל החייל השבוי.

     

    מדובר, כמובן, בשני מקרים שונים שלכל אחד מהם רקע אישי ונפשי אחר לגמרי, ובכל זאת יש חוט ברור המקשר ביניהם: אצל שניהם, הנפש המעורערת קיבלה את ביטויה בתחושת שליחות דחופה לחלץ את שליט. אם תרצו, ניצנים של פסיכוזה ישראלית חדשה: סינדרום שליט.

     

    למרות חריגותה, מדובר בתופעה כמעט צפויה, שהרי לא רק בן מלך ואגייאר, אלא מדינה שלמה לוקה בסינדרום שליט כבר כשלוש וחצי שנים. למעלה משלוש שנים שתמונותיו מציפות את הארץ, קמפיינים למען שחרורו מנוהלים על ידי ארגונים ומתנדבים שונים, אמנים שרים למענו, כתב ידו של החייל ניבט אלינו מסטיקרים על גבי מכוניות, במודעות מעל דפי העיתון, ועוד. בשנים הללו, שליט הפך בהעדרו לבן הקולקטיבי של כולם, עד שהשיח המדיני שאמור להתנהל בעניין שחרורו הומר כל כולו בשיח רגשני ו"מחבק", מבלי שלאיש יהיו האומץ והיושרה לומר בפה מלא מה צריך לעשות כדי לשחררו.

     

    במקום לנהל דיון ענייני על מצבו כחלק ממציאות מלחמתית שישראל מתעקשת לתחזק מול הפלסטינים, שאלפים רבים מהם יושבים בבתי הכלא שלנו, במקום לומר את המובן מאליו, ששחרורו של שליט יושג רק באמצעות עסקה עם החמאס שבמסגרתה ישוחררו אסירים פלסטינים, כולל אסירים "עם דם על הידיים" – מושג אירוני בפי מדינה שבכיריה חוששים לנחות בשדות תעופה זרים פן יעמדו לדין על פשעי מלחמה – במקום זה מלעיטים אותנו בקלישאות אמוציונאליות שתרומתן לקידום שחרורו של שליט אפסית במקרה הטוב.

     

    מציאות זו לא משתמרת בכדי; היא משרתת צורך עמוק הן של החברה הישראלית והן של הממשלות המובילות אותה. עבור הציבור הישראלי, גלעד שליט הוא מדורת השבט האולטימטיבית, כמוה לא ידענו שנים רבות. קל להתאחד סביב החרדה לגורלו, ואין איש שלא מבקש לראותו בביתו בקרוב.

     

    זה המקום שבו השסעים המוכרים של החברה מתאחים לרגע קט, שהרי איש לא נדרש לשלם מחיר פוליטי על עצם ההצטרפות לקריאה "החזירו את גלעד" כל עוד לא מציינים כיצד יש להשיבו. ואילו עבור הממשלה, גלעד שליט הוא הכסות המושלמת לעוד מתקפה על הרצועה ולהמשך המצור, "כדי שהשובים של גלעד לא יאכלו לו במבה מעל הראש".

     

    אבל למציאות הזו, אסור לשכוח, יש מחיר כבד: את המחיר משלם, בראש ובראשונה, גלעד שליט עצמו, שממשיך להעביר את ימיו בשבי בין היתר מפני שהחברה הישראלית לא מסוגלת לאזור את העוז ולהודות במחיר הכרוך בשחרורו.

     

    ומשלמים את המחיר גם אנשים כגון אגייאר ובן מלך, אלה ש"לקחו על עצמם" משימה למלא את מה שמוגדר סביבם כבר שנים כמשימה הלאומית והציונית האולטימטיבית, את מה שזעק להם כל שלט חוצות ברחוב לעשות: לשחרר את גלעד שליט. בסיום סמלי מאין כמוהו, האחד אושפז בכפייה והשני נהרג.

     

    אורלי נוי, קואליציית נשים לשלום


    פורסם לראשונה 15/01/2010 10:45

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אגייאר. ביקש להכנס לרצועה
    צילום: ראובן שוורץ
    מומלצים