דנקיל: מפגש עם שליטי המדבר של אתיופיה

כשהתחלתי לברר על שקע דלול (Dallol Depression) שבמדבר דנקיל (Danakil) באתיופיה, נגלה בפני מקום שנחשב אחד הקשוחים בעולם: טמפרטורות שנעות בין 55 מעלות בקיץ ל-35 בחורף הנעים, פחות מ-100 מ"מ גשם וגובה ממוצע של 120 מתחת לפני הים, בתוספת פעילות טקטונית ערה.

רעידות אדמה תכופות והרי געש פעילים הם ללא ספק מתכון מנצח לכנות מקום "קשוח". מעניין, חשבתי לעצמי, האם תושבי המקום קשי עורף גם כן? ומי בכלל חי בכאלו תנאים קשים?

חובק עולם - הפרקים הקודמים:

• לילות קהיר: סיפורי אלף לילה ולילה בבירת מצרים
• חלומות צריך להגשים! הכנות למסע סביב העולם
  

על בני העפר, דרי מדבר הדנקיל, שמעתי כששאלתי מכרים. התגובות שקיבלתי היו צוננות ביותר: צמצם את המגע עמם למינימום. הם אנשים קשי עורף ואינם מכניסי אורחים. חיפשתי מידע על בני העפר, וחשבתי שההתחלה הטובה ביותר תהיה אם אגש למקורות הכתובים שלהם. ואולם אז גיליתי שתרבותם אוראלית, וכל הכתוב עליהם שאוב ממקורות אחרים.

השם של בני העפר מושך מאוד את האוזן. תהינו האם קיים קשר למילה 'עפר' בעברית, כלומר אדמה. ובכן, ישנה תיאוריה שתומכת בכך, אבל תושבי המקום לא שמעו זאת מכיוון שבשפתם, שנקראת "עפר", פירוש השם הוא "הטוב" או "האחד".

מבט לשקע דלול המתאפיין בפעילות טקטונית ערה

השבטים מקיימים אורח חיים נוודי

השבט חי בקרן אפריקה באזור הקרוי "משולש העפר", אזור פעיל מאוד טקטונית, שנמצא בצומת מפגש של שלושה לוחות. כיום המשולש נחצה על ידי ארבע מדינות, שמערכת היחסים ביניהן עדינה ביותר: ג'יבוטי, סומליה, אריתריאה ואתיופיה.

בני השבט נחלקים לשתי קבוצות עיקריות: האדומים (Asaemara)  והלבנים (Adamera). האדומים גרים ביישובי קבע לאורך החופים של אריתריאה וג'יבוטי, עוסקים בדייג ונחשבים לקבוצה העליונה יותר. הלבנים מתגוררים במדבר בתנאים קשים, מקיימים אורח חיים נוודי ולפי המסורת נחשבים לקבוצה הנחותה יותר.

עקב הקירבה הגיאוגרפית שלהם לחצי-האי ערב וקשרי המסחר ההדוקים עם הערבים, קיבלו עליהם השבטים את דת האיסלאם במאה ה-10 לספירה, והם מקיימים אורח חיים נוודי.

עם הגעתנו לאדיס אבבה, בירת אתיופיה, המשכנו להתעניין בשלומם של בני העפר לפני כניסתנו לדנקיל. מרב התגובות שקיבלנו היו צוננות עד שליליות. לאתיופים, אמהרים, אורומאים וטיגרנים כאחד (שלוש הקבוצות האתניות שמהוות שני-שליש מאוכלוסיית אתיופיה) אין דעה חיובית על בני העפר.

השבטים קיבלו על עצמם את דת האיסלאם ומקיימים אורח חיים נוודי

אלו שבאו איתם במגע מספרים על אנשים ללא פשרות וללא ערך לחיי אדם, ואלו שמעולם לא הגיעו לדנקיל סיפרו באוזנינו סיפורים רבים על רוע לבם של בני העפר. אולי יש לכך גם קשר להיסטוריה של העפר עם האתיופים. עד המאה ה-20 הערבים הסתייעו בבני העפר כדי להיכנס לרמות של אתיופיה "ולצוד" עבדים שחורים שישרתו את הערבים.

לא עולים לאוטובוס? אז האוטובוס לא יזוז... 

באדיס אבבה הבנו איך כדאי לנו להיכנס למדבר, משום שחברות הטיולים מציעות טיולי ג'יפים לאתרים היפים של המדבר, וכמעט ואין שום מגע עם המקומיים. לכן לא נותר לנו אלא להסתייע ברגלינו ולטייל במדבר בכוחות עצמנו.

על מנת לקבל אישור כניסה רשמי נאלצנו להגיע לכפר קטן בשם ברהאלה (Berahle) שבמחוז העפר, סמוך לגבול עם מחוז טיגראי. החלטנו להתקרב יותר למדבר ולנסוע למקלה (Me'ekele), בירת מחוז טיגראי והעיר הגדולה - לפני הכניסה למחוז העפר.

כמעט ואין שום מגע עם המקומיים. בן שבט העפר משתעשע בכפר ברהאלה

מקלה התגלתה כעיר נעימה מאוד ושמשית ביותר, ובה שדרות ארוכות של דקלים. דרך מדריך מקומי שהופננו אליו מלשכת התיירות המקומית, הובלנו לסמטאות שמאחורי כיכר יוהאנס. סמטאות אלו מכונות האזור של העפר במקלה, ושם פגשנו את בני השבט בפעם הראשונה.

פרט הזיהוי המיידי שהבחנו בו היה שתי השיניים הקדמיות שלהם שהיו מחודדות עד שנהפכו שפיציות בקצה. העפר מחדדים את שיניהם, מכיוון שכך יהיה להם יותר קל לאכול את הבשר הנא. זה בהחלט משווה להם מראה מרתיע. התעניינו בקרב דוברי האנגלית (הרפה) שבפי אחדים מהם, אם יוכלו להתלוות אלינו לכפר ולעזור לנו להתארגן. ההיענות הייתה דלה ובני העפר דרשו מאיתנו סכומי כסף לא קטנים בתמורה לעזרה, ולו הקטנה ביותר. הבנו שהישועה לא תגיע מאזור העפר במקלה.

לאחר כמה ימים של התארגנות ורכישת ציוד, אוכל, בנזין, ג'ריקנים וכדומה עלינו על הקו היומי של מקלה-ברהאלה. כבר באוטובוס נגלו לעינינו בני עפר מסורתיים - גברים עם חצאיות ופגיונות, נשים עם כיסוי ראש מסורתי שמכונה Shash וגם Mushal, ועטורות תכשיטים. זכינו למבטים קצת חשודים, מה לשני פאראנג'ים (כינוי ללבנים באתיופיה) לבדם בדרך לעפר?

שיירות הגמלים עמוסות מלח בדרכן לברהאלה

בתחילת הנסיעה, בעודנו במחוז טיגראי, הייתה פריקה ועלייה מסודרת של נוסעים. ככל שהתקדמנו לכיוון ברהאלה ולתוך מחוז העפר החלו עולים אנשים בדרך במספרים בלתי-נתפסים, זאת אומרת אנשים, סחורות, בעלי חיים וכל דבר אפשרי. הדבר המדהים הוא שאף אחד מהקופצים לא שילם לאוטובוס ולו ביר (המטבע המקומי) אחד. במהרה הובן העניין: תושבי הכפרים מכריחים את האוטובוס להעלות אותם, ולא, הם ימנעו את התקדמות האוטובוס.

תרבות לחוד וכסף לחוד

עם הההגעה לברהאלה נפל עלינו המזל, או בשמו האחר - יורה איברה. היה זה מורה טיגראי דובר אנגלית ואינטליגנטי מהתיכון המקומי במקלה. עמוסי ציוד שוכּנו בבית חבריו של יורה, גם כן טיגראים. ברהאלה משמשת מרכז מינהלי אזורי לנוודי העפר, ובו בתי ספר, שוק שבו מציעים תושבי הסביבה את מרכולתם, חיבור למערכת החשמל ונקודת הסיום של שיירות הגמלים עמוסות המלח.

המסחר במלח תקוע במעין מצב ביניים שמאפשר לו להתקיים בצורתו העתיקה: לא מספיק רווחי בשביל לשלוח משאיות שיובילו את המלח מימת המלח לברהאלה, ועדיין מספיק רווחי בכדי שהמקומיים יובילו אותו עם גמלים.

הדרך להבחין בין עפר לטיגראי היא פשוטה מאוד: עפר הם מוסלמים, וטיגרים הם נוצרים גאים עטורי סמלים נוצריים. אבל ההבחנה העיקרית ביניהם היא בצורה שבה הם מתייחסים לזרים. בני העפר לא ששו לדבר, עשו פרצופים כשראו אותנו מסתובבים בכפר ומעל הכל סירבו בכל תוקף להצטלם סתם כך, בנימוק שזה נוגד את תרבותם, אך דרשו סכום כסף נאה בתמורה לכל צילום. שנאמר, תרבות לחוד וכסף לחוד...

ניגשנו לראש משרד התיירות המקומי, האדון הנכבד אס מחמד, שכל קשר בינו לבן תיירות מקרי בהחלט. "האס" היה עד לפני כמה שנים מנהיג של חבורת פורעי חוק שפשטו על שיירות גמלים עמוסות מלח ושדדו אותן, אבל כיום, כראש משרד התיירות של המרחב, הוא רשאי לגזור קופון על התיירים שנכנסים לאזור. בתמורה "האס" הניח את נשקו והפסיק לשדוד את שיירות הגמלים.

בקשתנו הייתה צנועה: אישור כניסה לשני אנשים (שעלותו 100 ביר לאדם), שבעזרתו נוכל להיכנס לתוך המרחב של מדבר הדנקיל ולארגן לעצמנו את שנצטרך: גמלים, מדריך ושומר חמוש. היעד: הר הגעש ארטא, שהלוע שלו פעיל מאז ההתפרצות האחרונה ב-1967. אך לאס מחמד היו תוכניות אחרות, והתבקשנו לשכור שלושה גמלים; ולא סתם גמלים, אלא את הגמלים שלו, שני שומרים ובמחירים מופקעים ביותר.

הבנו שאם נרצה ללמוד את אומנות המשא ומתן נצטרך לשחק קצת. אחרי ארבעה ימים של וכחנות נוקשה הצלחנו להגמיש במעט את התנאים: שומר אחד ושני גמלים. בסופו של דבר סגרנו על סכום מעט גבוה ממה שציפינו, אבל שכרנו את הגמלים ומלוויהם לפרק זמן גלובלי ולא לפי יום, כך שאין חשד להליכה במעגלים. אחרי כמה ימים בכפר ולפי קבלת הפנים צמאת הכסף של האס ותושבי הכפר, הבנו שכל אמצעי שבו נוכל להבטיח שלא מרמים אותנו - יהיה מבורך.

זריחה עולה על המדבר ומזכירה לנו את החום העז שעתיד לבוא

ערכנו היכרות עם אידריס המגמל (מוביל הגמלים) - בחור צעיר, גבוה וגרום - ועם בולהה המדריך, זקן קירח, שלו זקן צבוע בחינה אדומה. קיצרנו מרחקים ונסענו בטנדר לחאן השיירות "חמד אילה" (Hamed Ila) באמצע הדרך בין ברהאלה לימת המלח של דלול.

משם התחלנו בהליכה לכיוון הר הגעש ארטא, אבל לא לפני שזכינו לעוד תרגיל חביב, הפעם מצדו של בולהה הזקן שהתלונן שמכונית עלתה על רגלו (באמצע המדבר?!) ולכן נבצר ממנו לצאת עמנו לדרך, ובמקומו הגיע מורה דרך חדש בשם עבדו.

התבקשנו לתת סיוע רפואי

היציאה למדבר הפתוח הייתה מרעננת, בעיקר התקווה לפגוש את הנוודים האמיתיים של המדבר, ובציפייה לזכות ליחס מלבב יותר מהם. כבר בלילה הראשון זכינו להכנסת אורחים נעימה, כאשר שוכנו בבקתה מקומית שנקראת ארי (Ari). הבקתה בנויה כאליפסה מענפים של שיחים מקומיים, והגג בנוי ענפי דקל. המבנה בנוי כך שבהתאם לעונה הוא נייד, ואפשר לפרקו ולהעמיסו על גמל.

אף על פי שחשבנו שהנוודים אכן נודדים בהתאם לעונות הגשמים בין מקורות המים, באזורים ובכפרים שסקרנו ממוקמת נאת מדבר עשירה במי תהום עיליים. על כך יעידו ריבוי של דקלים ובאר מים שנמצאים בסמוך לכל נקודת יישוב, ולכן הנדידה עצמה אינה שכיחה כבעבר, ותלויה בכמות המשקעים של העונה הגשומה.

ריקוד עפר מסורתי בחאן השיירות חמד אלה

הנוודים מתקיימים ממעט העזים, הכבשים והגמלים שברשותם, ובעזרתם הם מפיקים מעט חלב וצמר ומוכרים בסביבה. לתושבי הכפר הראשון שאליו הגענו - ולאחר מכן גם בכל מפגש עם מקומיים -  התבקשנו לתת סיוע רפואי, מכיוון שכל מערבי שהם פוגשים, שנושא עמו כמה כדורים נגד כאב ראש וכמה פלסטרים מיד נהיה אצלם רופא.

חיטויים וחבישות של פצעים פתוחים לא היו מסובכים מדי - ודאי לא לנדב, שבשירותו הצבאי הוכשר כחובש קרבי - מה גם שבאורח החיים שלהם נחסך מהם סבל מיותר. ואולם השיא הגיע כשהתבקשנו לבדוק אשה הרה שסבלה מכאבי בטן עזים. כאשר ביקשנו להעביר את האשה ההרה למקום שב שורררת מעט פרטיות, ושבו נבדוק אותה בדיסקרטיות, נעננו שלאשה אסור להתבייש בפני הגברים, וכך, בזמן שניסינו להבין את פשר כאביה, נפתח מעליה יציע של הגברים שציחקקו למראה עיניה הנבוכות.

לאחר שהתגברנו על בליל השפות שעברו שם - אנחנו מתקשרים בעברית, מעבירים ליורה המתורגמן באנגלית, שמעביר לעבדו המדריך בטיגרית, ששואל את האשה בשפת העפר - הבנו שהוולד הקודם שלה יצא הפוך - רגליים קודם - ומת בלידה. הורינו לה להגיע לבית החולים הקרוב במקלה, מרחק יומיים הליכה ושבע שעות נסיעה בדרכי עפר לא קלות.

לאחר המילה של הגבר והאשה, הם מוכנים לנישואים

ככלל, מצבן של נשות העפר אינו מזהיר, ולפני בגרותן הן עוברות מילה. כששאלנו לפשר המנהג העתיק נעננו שזהו חלק מתהליך המעבר מנערה לאישה. ואולם משום מה קיבלנו את התחושה שמדובר בדרך לקעקע את האשה לבעלה, ולמנוע ממנה את ההנאה מיחסי מין, כך שלא תבגוד בו.

כחלק מתהליך ההתבגרות, המוטל גם על הגבר, נגזר עליו "לסבול" לא מעט. הגברים בשבט העפר נימולים אף הם בהגיעם לגיל בגרות. לאחר המילה של הגבר והאשה, הם מוכנים לחיי הנישואים.

עם הפנים לעתיד

כעבור יומיים של הליכה, באחת העצירות שלנו, סיפר עבדו המדריך לאחד המקומיים על יעדנו, הר הגעש ארטא, ונאמר לו שיש דרך קיצור משמעותית. כך צורף אלינו מוסטפה, בחור צעיר ונמרץ, שבניווט לילי משובח קיצר לנו את המרחק באופן משמעותי.

כעבור עוד ארבעה ימי הליכה הגענו לפסגתו של הר הגעש הפעיל ארטא, לא לפני שבאמצע העלייה להר זכינו לבדיקה מדוקדקת של כל האישורים, בתקווה למצוא פגמים ולגרד מאיתנו עוד קצת כסף. מתחתית ההר נעזרנו בג'יפ של חברת טיולים מקומית ש"הקפיץ" אותנו לעיירה אפדרה (Afdera) שמשמשת מרכז ממשלתי בדרום מדבר דנקיל, סמוך לגבול עם אריתריאה.

ימת המלח אפדרה. בימה זו מפיקים מלח שמיועד לייצוא

ביציאה הצפונית מהעיר המהנדסים הסינים עובדים במלוא המרץ על סלילת כביש שיחצה את מדבר דנקיל, ויחבר בין אפדרה לברהאלה ומקלה, כלומר יחבר את ג'יבוטי (הנמל של אתיופיה, מדינה ללא מוצא לים) עם מחוז טיגראי ויקצר (וגם יוזיל) משמעותית את הובלת הסחורות בתוך אתיופיה. האם הכביש "יציף" את המדבר בסחורות ובתרבות מהמערב? האם בני העפר ידעו להשתלב באורח החיים שמתגבש באזור שלהם? האם הגעה של עוד תיירים תשנה את אורח חייהם? ימים יגידו.

• תודה מיוחדת לנדב דווידסון, עמרי וולק ויורה אשר סייעו בהכנות ובביצועים
  

• לתמונות נוספות של נדב ברנשטיין