כך החזרתי לעצמי את האיש שאהבתי, אבי ילדי
עשינו את כל הטעויות האפשריות כזוג צעיר, ורוב הזמן המתחם שנקרא ביתנו הקט רתח בדם ואש ותמרות עשן מסביב. מזל גדול התמזל לנו שפיסה אחת מחיינו ושמה סקס נותרה מדהימה, כך שכל ריב גרר אחריו "ברוגז" שהניב לילה של שכרון חושים כדי להשלים. הסיפור שמאחורי המתכון שלי לזוגיות טובה
נישאתי צעירה יחסית, באמצע שנות ה-20 של חיי, לבחיר ליבי שאהבתי בכל מאודי והשתוקקתי להיות סינדרלה לבנה ופרטית שלו. זה לא ממש שהפכתי להיות מכשפה אחרי הטבעת, כפי שכתבה מיכל בלאושטיין-כהן, זה גם לא ממש שמה שקרה לי היה תלוי בהתנהגות שלו. פשוט כל כך אהבתי להיות "אני", ושום דבר לא הכין אותי לכך שה"אני" שלי יכול להתנגש חזיתית ב"אני" שלו במתחם של 120 מ"ר, שהיה צר מלהכיל את האגו של שנינו.
בימים ההם, לא עלה על דעת מוחי הצעיר בשנים שכדי לחיות כזוג לא חייבים לעמוד כל העת על שתי רגליים אחוריות ודעתניות. מילא אילו העזר כנגדי היה עלם פשרן, אך למרבה הצער, או המזל, עמד מולי פר הרבעה צעיר השש אליי קרב כל עת שהוצאתי סדין אדום ונפנפתי לעומתו.
עשינו את כל הטעויות האפשריות כזוג צעיר, ורוב הזמן, המתחם שנקרא ביתנו הקט רתח בדם ואש ותמרות עשן מסביב. מזל גדול התמזל לנו שפיסה אחת מחיינו ושמה סקס נותרה מדהימה, כך שכל ריב גרר אחריו "ברוגז" שהניב לילה של שכרון חושים כדי להשלים.
באחד הלילות אף קרה דבר מופלא, כאשר זרעון אחד, מהיר ורב תושיה, פגש ביצית הוללת שהסכימה לאפשר לו חדירה לאזוריה האינטימיים, סיטואציה שהנפיקה לנו עולל מדהים וכחול עיניים, טהור ומתוק, שהפך אותנו בפרק זמן קצר לעבדים נרצעים של גחמותיו ואת חיינו לסוערים אף יותר ממה שתואר לעיל.
רוב הזמן היינו עסוקים בספורט הנחשב מהנה במחוזות אחרים וידוע בשמו "משיכת חבל", רק שאצלנו עמד מצד אחר פר אחד חזק שמשך בכל כוחו לצד אחד, ומן הצד השני עמדה עגלה חיננית שביצעה תנועות מרשימות כדי למשוך בכל הכוח בדיוק לצד השני. די מהר אזל לנו הכוח, ולפני שהבנו מה בעצם קורה לנו , מצאנו את עצמנו משתטחים על מדרגות הרבנות.
יותר נכון, העזר כנגדי מצא את עצמו יום אחד בתוך 120 מ"ר שוממים, בלי האשה והתינוק שהיו גרים שם איתו.
"אם את רוצה לבד, אז קחי לבד עד הסוף!"
האיש שלי, שכל כך אהבתי, שלבשתי לכבודו שמלה לבנה והרגשתי כל כולי נסיכה אמיתית אך ורק בגללו, האחד שלי שליווה אותי שנים קודם, שדאג וליטף ומחה את הדמעות, שעינג וחימם והיה חלק בלתי נפרד ממני, החבר הכי טוב שלי בעולם שננטש על ידי עת אזל כוחי להילחם יותר, עלה ביום בהיר אחד על מטוס ליבשת רחוקה ובפיו משפט אחד אליי: "אם את רוצה לבד, אז קחי לבד עד הסוף!"
הלבד הזה לא טוב לאף צד, וגם אנשים שחושבים שהם מיצו זוגיות והנה עכשיו אפשר לחרוש את העיר לאורכה ולרוחבה ובדרך לטעום מיני סטייקים שונים וגם פרוסת לחם עם שוקולד לגיוון, גם אלו בסוף גומרים מעל אסלה, ולא דווקא בישיבה אלא יותר עם הראש בתוכה.
בדיעבד למדתי, שהיכולת הנבזית הזו ללחוץ על מתג כיבוי שקיימת אצל חלקנו, אותו מתג שגרם לאחד שלי להיעלם מחיי גרושתו ובנו, היה בסך הכל מנגנון הגנה פרימיטיבי של חוסר התמודדות.
כשמערכת יחסים נגמרת, אסור להביט אחור. אסור להיות אומללים ולהירקב באיטיות בתוך זוגיות שלא עובדת יותר. אני מאמינה שצריך להביט קדימה, אל האופק, אל העתיד. וגם אם קשה, צריך לדעת לקפץ מעל מכשולים ולהביט במשקפיים ורודים, כי אז רואים שממש מעבר לסיבוב מחכה כל האושר הזה שרקום על גבי החלומות שלנו.
ואני לא הבטתי לאחור. הפעלתי מערכת טורבו והמשכתי הלאה במלוא הכוח, אבל על שני דברים לא ויתרתי: לא על החברוּת שהיתה בינינו לפני שלמדנו לריב ולא על האבהות שלו. אני מאמינה בהתמודדות בצורה נכונה, לכן נלחמתי כמו לביאה פצועה כדי לשמר את החברות שלנו ואת היחסים שלו עם הילד שלנו.
למדתי לנשום עמוק, לחשוב איך הייתי מרגישה במקומו
דווקא בתקופה ההיא, למדתי המוני המונים של דברים חדשים שלא היו כתובים בספר החוקים שלי. למדתי איך להתפשר, ניסיתי להוריד מעט את הראש לפעמים, למדתי להיעלב פחות ולדעת לוותר, גיליתי איך להיות דעתנית פחות (וגם אם לא, אז איך לא לתת לצד השני להרגיש את זה), למדתי להילחם על מה שחשוב ולא על מה שמשאיר את האגו שלי בשמיים. והכי חשוב, למדתי לנשום עמוק, לחשוב איך הייתי מרגישה ומה הייתי עושה אילו הייתי במקום שלו. הרווחתי בחזרה, ביושר ובכבוד, את החברות הנפלאה שלנו. הבן שלנו הרוויח את האבא הנפלא שלו.
מהמקום הנקי הזה, כל אחד מאיתנו יכול היה להמשיך הלאה.
אני המשכתי כדי לגלות מחדש את חמשת החושים שלי. ראיתי צבעים חדשים שלא הכרתי, שמעתי קולות אמיתיים, הרחתי וטעמתי אהבה חדשה, מיששתי חוויות מדהימות. גם הוא קפץ לפרקים מפרח לפרח ולעיתים אף נשאר לפרקי זמן ארוכים אצל נסיכה כזו או אחרת. כל אחד מאיתנו טווה את חייו במסלול שונה.
אחרי שהתבגרנו מעט וסדרי העדיפות שלנו השתנו, גילתה לי תחושת בטן שמה שלא התאים בגיל המוקדם, יכול להתאים כעת כמו כפפת משי ליד. כשהבטתי עמוק פנימה, גיליתי שאני שוב מאוהבת בעיניים הירוקות שלו שהפכו להיות שלוות יותר, הרפתקניות ולוחמניות פחות, בוגרות יותר.
ישבתי ורקחתי מתכון (שהיה סודי עד שפורסם כאן) שישמש אותי, כדי שבפעם השנייה לא אאבד שוב את אהובי וחברי הטוב, את האבא של הילד שלי. הזמנתי אותו באחד הערבים, נתתי לו לטעום, הוא הנהן בשביעות רצון - ויחד יצאנו שוב לדרך משותפת.
בדרך הזו לא ויתרנו על ה"אני" שלנו, שילבנו אמהוּת, אבהוּת, קריירה וזוגיות במינונים שהתאימו לנו הכי הרבה. נולדו לנו שתי בנות שהשלימו והעצימו את מה שהתחלנו לבנות מחדש. כל אחת מהן לימדה אותנו משהו חדש על החיים, על אהבה ועל נתינה.
לא ויתרנו על הסקס, זה חשוב לי בדיוק כמו שהוא חשוב לו . אני לא "נותנת" לו והוא לא "לוקח" שום דבר. אני לא עושה לו טובה, לא כואב לי הראש וגם אם הוא כואב, מחשבה אחת על אורגזמה מעלימה אותו ברגע.
חשוב לי להיראות טוב בעיקר בשבילי, כי אני נוהגת להביט במראה כל בוקר וערב כשאני מצחצחת שיניים. אבל גם חשוב לי שהוא יהיה גאה בי.
חשוב לי להגשים את עצמי בעיקר כדי שנפשי תהיה מלאה, אבל גם חשוב לי שהוא יהיה גאה בי.
חשוב לי החופש שלי, ולכן גם חשוב החופש שלו, אבל באותה המידה חשוב לי זמן האיכות של שנינו.
ובעיקר, חשוב לי שהילדים שלנו יספגו את הידע שהאהבה מנצחת - אבל צריך לעזור לה קצת.
