שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ירדן לי אבן מהלב: חגיגה צבעונית בהרי רג'ף
    מזרחה מכאן, מעבר לגבול של ישראל, בין קירות גרניט, צמחייה עשירה, בריכות מים וחולות באינספור גוונים - ממתינה לכם חוויה מרשימה באבן. הרי אדום בירדן כפי שלא הכרתם מעולם

    בירדן, שכנתנו ממזרח, העושר הטבעי רב: נחלים שוצפים מבתרים את הרי מואב, מעיינות מים חמים לאורך ים המלח, חולות וגרניט בוואדי רם, אבן חול צבעוני בהרי אדום, וכמובן, העיר האדומה - פטרה.

     

    דרך המלך לפטרה עוברת בכפר רג'ף (Rajaf), ומבוך צוקי אבן החול בהרים שממערב לכפר, נראה מסתורי, מזמין ומפתה. באזור הכפר גם שלושה מעיינות המזינים את בוסתניו המטופחים. הכפר רג'ף נמצא בשיפולי הרי מואב, בגובה 1,500 מטר מעל פני הים. זהו מקום מושבו של ארמון הקיץ של הנסיך חסן, אחיו של המלך חוסיין.

     

    תושבי רג'ף הם פלאחים, בדואים משבט הסעידין, שמקורו בתימן, שנדדו לערבה בתחילת התקופה העותומאנית. לאחר מלחמת השחרור עזב השבט לירדן. בטיול זכינו לליווי של המדריך הבדואי סלמה, בן השבט, והצטרף אלינו גם שוטר ירדני.

     

    לעולם בעקבות העשב

    ביומו הראשון של הטיול פסענו לתוך ההרים סקרנים, נותנים לעוצמת היופי להכות בנו בהדרגה. ירדנו מרכס אדום הבנוי גיר, שהוא סלע משקע ימי, והגענו לאבן חול, שהיא סלע משקע יבשתי. אבן החול קדומה יותר, והים שהציף את האזור גרם למשקעי גיר.


    תושביו רג'ף הם בדואים. סלמה, בן שבט הסעידין (צילומים: אפרת נקש)

     

    פסענו מערבה לעבר הר ג'ולייף. בצנירים ראינו מטמורות בנויות, המשמשות את הבדואים לאחסון ציוד רעיה. הבדואים נודדים מדי חצי שנה בעקבות העשב, ומכיוון שאי אפשר לנדוד עם כל המיטלטלין, מאחסנים את הציוד במטמורה.

     

    הבדואים מכבדים ציוד שמאוחסן במטמורה. אם מישהו מואשם בלקיחת ציוד מהמטמורה, מניחים על לשונו מחתה שחוממה באש. אם האדם משקר הוא יתרגש, לשונו תיבש והוא יקבל כוויה. לעומת זאת, לשונו של הדובר אמת נשארת לחה, והוא לא יפגע מהמחתה הלוהטת.

     

    בהמשך הדרך חלפנו על פני בית קברות בדואי, הניכר באבנים הניצבות ובתלוליות. גלעד בן צבי, מדריך הקבוצה, סיפר לנו שהבדואים נוהגים לקבור את מתיהם כך שראשם במזרח ורגליהם במערב. המערב מסמל את המוות, והראש שבמזרח את החיים שלאחר המוות. את הפנים מניחים על הצד וליד הראש והרגליים מעמידים אבנים.

     

    קצהו המערבי של הר ג'ולייף מאפשר צפייה בוואדי סועידה האדיר שמשמאלו, ו-וואדי תג'רה שמימינו. במפגש הנחלים יכולנו לראות מעיינות וצמחי הרדוף הנחלים בפריחה מרהיבה.


    מטמורה בין שכבות אבן החול, המשמשת את הבדואים לאחסון ציוד רעיה

     

    שברים, קימוטים ובליה

    הרי רג'ף הם הרי משאר, המאופיינים בתופעות טקטוניות מרשימות: שברים, קימוטים ובליה. ההרים נמצאים ליד בקע ים המלח בשולי השבר הסורי-אפריקני, והאזור כולו מלא סדקים. אבן החול האדומה, מתצורת אום-עישרין, מהווה בסיס לכיפות הלבנות מתצורת דיסי, המוקפות בריבועי סדקים.

     

    אבן חול נוצרת כתוצאה מבליה של גרניט. דיסי הוא כפר ליד ואדי רם, שם הוגדרה אבן החול, וכך גם אום עישרין.

     

    נטינו את אוהלינו בין כיפות אבן חול לבנה. בערב הלכנו לטבול במים המרעננים של ברכת ג'ולייף, בריכת מים עם תעלה נבטית חצובה, ששופצה על ידי הבדואים. חזרנו אל המחצלות והמזרונים שפרשו מארחינו הבדואים, והתכבדנו באוכל שבישלו עבורנו.

     

    תצורות מרהיבות ושלל צבעים

    ביום השני לטיול ירדנו לוואדי אבו אל-עורוק. הוואדי מתחתר בסלע מתצורת אום-עישרין, ואנו פסענו בנקיק הצבעים, על קרקעיתו הססגונית. מצידינו התמרו קירות המעוק האדירים, ומתוך הסדקים בצבצו צמחי צלף מצוי, מציץ סורי, וענפים של אלה ארצישראלית. גם ענפי הפיקוס בת שקמה פרצו מהסדקים באבן החול.

     

    סלמה הציע לגלעד דרך שונה מהמתוכנן עבורנו, וכך זכינו לעקוף מפל גבוה, ולקצר את אחת העליות. בסוף הנקיק פגשנו - ועלינו - בוואדי תג'רה. נכנסו לגב מים מרהיב עטור קירות צבעוניים. המשכנו לטפס במפלי סלעי היסוד, ועצרנו לארוחה והתרעננות במפל המרזב.

     

    גלעד סיפר לנו על הטאפוני - בליית אבן החול - היוצרת כוכים, וילונות, קטעים בולטים וקטעים שקועים.

     

    מספר גורמים תורמים ליצירת הטאפוני: שחיקת הרוח, קוהזיה של מים, חיידקים חודרניים (אנדוליטים) היוצרים חללים בעומק הסלע או עוטפים אותו בקליפות פריכות, ומלח - כושר ההמסה של המלח שנמצא במים ובסלעים, שהוא גורם הבליה הכימי הגדול ביותר במדבר, כאשר גורם הבליה הפיזי הוא השיטפונות.


    בליה מרשימה של אבן חול (טאפוני)

     

    נפעמנו מהדוגמאות המרהיבות והצבעים. גלעד הסביר שהצבעים השונים נוצרים מסוגים שונים של תחמוצות ברזל. אבן חול לבנה מתצורת דיסי, לדוגמה, היא כנראה אבן ללא ברזל.

     

    הדוגמאות נוצרות על ידי שטיפה. לבן הוא חול שטוף, שגרגיריו יותר גדולים ולכן נשטף היטב. חומרים שונים עולים באבן החול בתנועה נימית בקצבים שונים, ויוצרים את הקווים.

     

    מים, מים, מים

    ואדי תג'רה נמצא בקצה של המים השופעים של צפון אדום ומואב. הנוף יותר דרמטי, המסלע יותר מעניין, והמקום שופע מים. עברנו דרך בוסתנים רבים, והתפעלנו כיצד כל מעיין מנוצל על ידי המקומיים. סלמה סיפר לנו שהוא עצמו מגדל בוואדי חמישה-עשר עצי זית.

     

    שאלנו את עצמנו, כיצד זה שבירדן יש יותר נביעות מאשר באזור המקביל לו בדרום הנגב? גלעד סיפר שהסיבה הראשונה היא שבהרי אדום יורד יותר גשם, למעלה מ-300 מ"מ בשנה. הסיבה השנייה היא שככל הנראה קיים באזור אגן ניקוז תת-קרקעי, ש"מרוויח" גם ממימי המדבר המזרחי. סיבה שלישית היא שחלק גדול מהאזור עשוי אבן חול סופגת, והסיבה הרביעית היא שבירדן יש אקוויפר פוסילי שמכיל מים עוד מתקופת הקרח.

     

    עקפנו את המפל בוואדי תג'רה והעפלנו בנקב אל ואדי מאיית. בוואדי פגשנו חול צבעוני שגווניו עלו על כל דמיון, במיוחד אחרי גשמי החורף ששטפו את האבק מהקירות המרשימים. התבוננו משתאים בפסלי הסלע עטורי החורים, החמוקים והפיתולים, ובצבעים המרהיבים. חזרנו אל המחנה שיכורים מהמראות.

     

    ציד נמרים במדבר

    ביום השלישי בבוקר, אחרי שקיפלנו את ציוד הלינה והכנו אותו להעמסה ליד הטנדרים, טיפסנו לג'בל ברזה. הבדואים נהגו לצוד נמרים וזאבים שטרפו את צאנם ובדרכינו עברנו ליד מלכודת נמרים בת 100 שנה: שני טורי אבנים, עליהן מונחות קורות אבן לרוחב ויוצרות חלל צר. על טורי האבנים מונח גל אבנים שנועד לחזק את המלכודת, כדי שהנמר לא יצליח למוטטה.


    רבדים של אבן חול במגוון מרהיב של צבעים

     

    המלכודת נבנתה על סלע כדי שהנמר לא יחפור למטה. בתוך המלכודת נהגו לשים גדי חי ופצוע, כדי שריח הדם יינשא למרחוק. הנמר היה נכנס למלכודת כדי לטרוף את הגדי, מפיל את קורות האבן ונלכד. הציד היה מזיז כמה אבנים מלמעלה והורג את הנמר עם רומח.

     

    בשנים 1917-16, ימי מלחמת העולם הראשונה, לורנס איש ערב הביא לאזור כלי נשק, ואז החלה הכחדה מאסיבית של בעלי החיים המקומיים, וביניהם הנמרים והזאבים. כיום הציד אסור אולם הנמרים כבר נכחדו, וגם היעלים והזאבים כמעט נעלמו.

     

    רשות הטבע הירדנית עושה מאמצים להפסיק את הציד, וגם להשיב לאזור בעלי חיים שנכחדו כגון ראמים, אך הציד הוא חלק מאורח החיים של הבדואים. יש להניח שעם התיירות ושינוי המודעות יפסק הציד. אנחנו התענגנו על הנופים וצפינו בציפורים - אבל לא בבעלי חיים.

     

    הטיפוס לג'בל ברזה נעשה בשיפוע חד. בראש ההר טיילנו במבוך כיפות אבן חול לבנות, וטיפסנו אל הפסגה. החלק האחרון היה תלול מאד, ובהחלט עזר שסוליית הנעל נתפסת היטב באבן החול.

     

    בירידה מג'בל ברזה עקפנו את החורמה, שקירותיו הם אבן חול צבעוני ומרהיב. ירדנו בנקב חורמה המאונך, ועברנו בחללים בין סלעים - ישירות אל ואדי חורמה. צלחנו את הגבים של הנקיק הלבן, עברנו בבוסתן עין אמשט והתרעננו במי המעיין. את מחנה הלילה הקמנו בוואדי.

     

    ביום הרביעי יצאנו לטיול רגלי במעלה ואדי אל-קע על בולבוסיו המרשימים. המשכנו לטפס לתוך ואדי ע'וויבה וככל שעלינו בוואדי, כך הוא הלך ונסגר. בשלב מסוים זנחנו את התרמילים, ועקפנו את הדרך מלמעלה, על גבי מדפים חלק קניוני הקרוי הנקיק האפל. בקצהו העליון ירדנו לתוך הנקיק, והמשכנו בירידה חזרה אל התרמילים. הנקיק צר מאד, ובחלקים מסוימים אף חשוך לגמרי. בתחתית של חלק מהמפלים היו גבים, ובחלק מהמקרים נעזרנו בחבל.

     

    הטיול בהרי רג'ף היה חגיגה צבעונית לעילא ולעילא.

     

     

    צילומים: אפרת נקש
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "ירדן לי אבן מהלב: חגיגה צבעונית בהרי רג'ף "
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים