אושרה תביעה ייצוגית נגד בזק על הטעיה בפרסום

בית המשפט המחוזי בת"א אישר תביעה ייצוגית נגד חברת בזק על הטעיה בפרסום באשר לאופן החיוב על שיחות טלפון מקוויה לטלפונים סלולריים, תוך הפרה של הוראות חוק הגנת הצרכן.

המבקש לאשר את התביעה כייצוגית, טען לשתי הטעיות שונות בפרסום של בזק, ובשתיהן בזק כפרה. טענה אחת שלו היא שבזק פרסמה ב-2005 שמחיר דקת שיחה הוא 44 אג', כאשר המחיר בפועל נע בין 44.14-44.33 אג' לדקה. את הטענה הזאת בית המשפט לא קיבל. הטענה השניה היא כי הפרסום אודות מחיר בסך "כ-44 אג' כולל הכל" לדקת שיחה, כאשר בפועל החיוב נעשה על פי יחידות מנייה של 12 שניות והגיע לחיוב גבוה יותר, יש בו כדי הטעיה. הטענה הזאת, כך קבעה השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן, יש בה עילת תביעה אישית וייצוגית.

הקבוצה שהתביעה מייצגת אותה כוללת את כל מנויי בזק שערכו שיחות מקווי הבזק שברשותם לטלפונים סלולריים החל מתאריך 1 ביולי 2005 ולכל המוקדם עד ליום 1 בספטמבר 2005. קבוצה זו כוללת את כל מי שקיבל לידו את דף החשבון לחודשים אפריל-מאי 2005, שכן זה נערך רק בסוף חודש יוני 2005, וממילא נחשף לפרסום, ואם ערך בתקופה זו שלאחר מכן שיחות טלפון מקו הבזק לקווים סלולריים, הרי שגם הסתמך על הפרסום תוך שנגרם לו נזק כספי. לא ניתן היה לגלות את ההטעיה קודם לחשבון הבא, היינו 1 בספטמבר 2005.

לא ציינה כי חיוב לפי יחידות מניה מייקר את השיחה

טענת ההטעיה מתייחסת באופן ישיר למסע הפרסום הארצי, ובפרט לפרסום על גבי דף החשבון ששולחת בזק למנוייה,  שמטרתם לשכנע כי שיחה לטלפון סלולרי זולה יותר כשמתקשרים מקו בזק, שכן עלותה היא "כ-44 אג' לדקה כולל הכל".  אופן השכנוע שנקטה בזק במסע הפרסום מתמקד כל כולו במחיר השיחה לדקה, אשר מוצג על ידה לציבור כזול והמשתלם ביותר. אבל בזק לא ציינה כי שיטת החיוב באמצעות יחידות מניה בהכרח מייקרת את התשלום בגין שיחה, בהשוואה לחיוב על פי משך השיחה המדויק ולכן המחיר לדקת שיחה הוא גבוה מ-44 אג'. על כן, הפרסום שלה, שהתמקד בהצגת המחיר, ולא כלל שום הסבר על אופן החיוב, יש בו כדי להטעות בנוגע למחיר בפועל בו יחוייבו בסופו של חשבון המנויים.

בזק טענה כי הפנתה את המנויים לבירור פרטים נוספים באמצעות חיוג 199 או גלישה לאתר האינטרנט שלה, אבל היא לא ציינה בפרסום כי אופן החיוב אינו בהתאם לזמן השיחה המדויק בפועל, ולכן ההפניה לקבלת פרטים נוספים אינה נוגעת לעניין שיטת החיוב בגין חלקי דקה שאינם מגיעים כדי דקה שלמה.

השופטת לוקחת בחשבון שקשה למדוד את מידת ההשפעה של פרסומת על הצרכן, אבל שישנה השפעה כזאת והצרכן המבקש הסתמך על הנמסר לו בפרסומת. לו היו העובדות ידועות למבקש, שהגביר את שיחותיו מבזק לסלולרי, הנזק יכול היה להימנע. הוא יכול היה לערוך חישוב ולהחליט אם לערוך שיחות לטלפונים סלולריים מקו בזק אם לאו.

הרי משרד התקשורת העביר את החברות לשיטת גבייה לפי זמן שיחה בגלל שבמצב בו הגביה נעשית במקטעי זמן של 12 שניות, נוצרות שלוש בעיות צרכניות מרכזיות: הצרכן משלם על שירות שלא קיבל; הצרכן אינו יודע מראש מה יהיה למעשה הצעריף האפקטיבי שישלם עבור דקת שיחה; מרבית הצרכנים מוטעים לחשוב כי מחיר דקת שיחה הוא המחיר המפורסם על ידי החברות כמחיר לדקה, בעוד שהמחיר האפקטיבי כמעט תמיד גבוה יותר.

הפרסום השתכלל ויוצר מסך עשן בין תדמית ומציאות

"הצרכנים חשופים כיום בהיקפים מסיביים לפרסומת אגרסיבית המעבירה מידע חלקי בלבד, תוך הדגשת ההיבטים הנוחים למפרסם, והשמטת ההיבטים הפחות נוחים. התקדמות המקצוענות בתחום הפרסום והתקשורת והתרחבותם של כלי התקשורת האלקטרוניים יצרו פערים גדלים והולכים בין תדמית לבין מציאות ו'מסך עשן' אינפורמטיבי כבד.

"לעיתים קרובות מועבר מידע סתמי וכוללני בלבד, שאין בו תוכן עובדתי של ממש. וכאשר מידע רב מועבר, הוא כולל גם מידע לא רלוונטי העלול להסיט את תשומת הלב מן העיקר, ועל הצרכן לבור את המוץ מן התבן בלי שיש בידיו הכלים לעשות כן. לא בכדי מושם דגש מיוחד בחקיקה בעולם ובישראל בניסיון לחסום הטעיה בפרסומת".

הנזק שנגרם לכאורה מהפרסום הוא הפער בין סך התשלום בו חוייב הצרכן בפועל על שיחות שערך מקו הבזק לטלפונים סלולריים בתקופת ההסתמכות (סוף יוני 2005 21 בדצמבר 2005), לבין המחיר שהיה אמור לשלם אילו היה מחויב בסך של 44 אג' לדקה בחישוב כל זמן שיחה מדויק, כאמור בפרסום.