"תפסיקו כבר להלחיץ אותי"
אתם באמת חושבים שאם תספרו לאישה בחודש שמיני כמה קשה להיות אמא, כמה מעט היא הולכת לישון ואיך עומדים להסתיים לה החיים - זה יעזור לה להתכונן להורות? אור אלתרמן מבקשת: "ספרו לי רק כמה ילדים זה שמחה. הרי ממילא קצת מאוחר להתחרט"
"רק שלא תהפכי לי לאחת מהאמהות האלה שהכל טוב אצלן", נוזפת בי חברתי הטובה ר', אמא לשניים. כי ב-2010 מתברר שלעבור הריון באושר ולהיות אמא מבסוטה זה או שקר או שקר.
בדור של אמא שלי, כל האמהות היו מאושרות. עד היום אמא שלי מתעקשת שההריון היה התקופה הנפלאה בחייה, הלידה קלי קלות והאמהוּת – הדבר הכי טוב שקרה לה בחיים. ומבחינתה היא יכולה היתה להניק אותנו עד גיל 10.
אצל רוב החברות שלי זה כבר קצת אחרת. ההריון זו תקופה של חוסר נוחות, עצבים, בחילות, נפיחויות ברגליים ועייפות, ההנקה זה סוג של סיוט ושיעבוד והאמהוּת זו עבדות מוחלטת. למרות שביליתי את השליש הראשון בחיבוקים אמיצים עם האסלה וגם השליש האחרון מסתמן כמעייף ולא קל, אני מתה על ההריון הזה. זו אחת התקופות הכי יפות שעברתי בחיים ואם הלידה תעבור בקלות, אני מוכנה להיכנס שוב להריון יום אחרי.
אבל המבטים שאני חוטפת בכל פעם שאני אומרת את המשפטים האלה, מובילים אותי לחשוב שמשהו אצלי לא בסדר.
הטורים הקודמים בסדרה:
- "סליחה, אפשר להיכנס לעוּבּר שלך?"
- "אני כבר לא לוויתן. אני דולפין"
"המיכל הסגור הזה אמור להרגיע אותי?- "השתגעת? שלא תעזי ללדת בבית"
אפשר ללדת בלי להזיע, לכאוב ולצרוח? - מסע של עצב ושמחה, פחד ובטחון
כמי שעומדת להיות אמא, ניתחים על ראשי אינספור משפטים שגורמים לי לרצות להזדכות על הבטן ולבטל הכל. בזכות מגפת הכנוּת מסביבי אני מתחילה להבין שנגמרו לי החיים. לחופש אני כבר לא אצא ב-12 השנים הקרובות, על מסיבות ויציאות אני יכולה רק לחלום, אבל לא בלילה כי אני במילא לא הולכת לישון בשנים הקרובות, כל הכסף שלי יושקע בחיתולים, שבתות רגועות יראו לי כמו חלום רחוק, אבל אין כמו ילדים.
הרבה יותר מקובל לשמוע את המשפט: "חכי, חכי, מתי תהיה הפעם הבאה שתצאי לחופש באמת", מאשר את המשפט: "אין כמו חופש עם הילדים". אבל בחיי שיצא לי לשמוע את שניהם מאנשים אמינים באותה המידה. "כדאי שתישני עכשיו הרבה, כי לא תישני עכשיו שלוש שנים", זה משפט הרבה יותר פופולרי מ"התינוקת שלי ישנה כל הלילה". ואני לא מקנאה בזו שהתינוקת שלה ישנה כל הלילה. אני בטוחה שהיום היא נחשבת לחריגה.
במשך שנים אמהות רבות לא העיזו לקטר על כמה הריון ואמהות זה קשה ולפעמים קצת מייאש. כולן שיקרו לכולן בתור לסופר ובלב פנימה הרגישו אמהות הכי רעות בעולם. היום כבר יש לנו את דנה ספקטור שבכל הזדמנות תשמח לספר לכם איך האמהות הרסה לה את החיים. וככה נוצר מצב הפוך, בו אמהות מאושרות באמת, כאלה שהחליפו בשמחה יציאות לברים בלילות של החלפת חיתולים, ונסיעות למועדונים בברלין בנסיעות לקלאבים משפחתיים בכרתים, אוטומטית מרגישות שמשהו אצלן דפוק כשהן מספרות כמה נפלא להן.
לצערי הרב אי אפשר לתכנת תינוקות וגם לאמא הכי רגועה בעולם (ואני לא בטוחה שהייתי זוכה בתואר הזה) יכולה לצאת תינוקת עצבנית, מקטרת ומנג'סת. ועם כל החלומות על הנקה מוצלחת, לילות שקטים וילדה מלאכית שאפשר לקחת למסעדות ולא תשמיע הגה, נקבל מפלצת קטנה וצווחנית שתמרר את חיינו ואנחנו בחזרה נאהב אותה בלי גבולות.
אבל בחודשיים שעוד נשארו לי, בחייאת, תנו לי ליהנות מהספק. תפסיקו להפחיד, להלחיץ, לייאש ולדכא אותי. ספרו לי רק כמה ילדים זה שמחה וכמה נפלא זה להיות אמא. כאילו מה, אם זה לא יהיה ככה, אתם באמת חושבים שמישהו מכם יכול להכין אותי לזה? שהשוֹק יהיה יותר נוח? הרי להתחרט זה כבר ממילא קצת מאוחר.
לפנייה לכתב/ת 
