שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ימת בייקל: טיול אל ה"גלפגוס של רוסיה"
    ימת המים המתוקים העתיקה, הגדולה והעמוקה בעולם, גדולה פי אחד וחצי ממדינת ישראל, ומציעה מפגש אנתרופולוגי עם בוריאטים מלוכסני עיניים, אגמים קפואים, מיתולוגיה שאמאנית ואפילו נקודה יהודית. טיול אל היהלום של דרום סיביר

    אני מסכם לעצמי את מסעי לימת בייקל (Baikal sea) בסיביר, ומתקשה להאמין - הארץ הזו, שהייתה מחוז הגליה ועינויים לאסירים פוליטיים, וביניהם גם לאסירי ציון, התגלתה לפני כארץ של נופים מדהימים, עמקים רחבים, הרים, ובתוכה האגם הגדול והקסום בעולם.

     

    האנשים בסיביר חמים, משעשעים, מרתקים ומאוד רומנטיים. רשמי המסע כוללים מפגשים עם אנשים, זיכרונות ספרותיים, דיג מתחת לקרח, גיבורי מהפכה, שרידי אצולה, ממון חדש ואפילו סאונה במבנה עץ לוהט כשבחוץ שורקת הרוח.

     

    אני נוחת באירְקוצּק (Irkutsk) שבסיביר. האסוציאציה המיידית שלי היא אלכסנדר זייד שנולד כאן. שונה כל כך מחבריו שהגיעו ברובם ממזרח אירופה. אני מהרהר בדרך הארוכה שעשה הגבר הזה, איש העבודה, שהיה יוצא דופן גם בקרב חבריו בארגון 'השומר', ובמקומו באתוס הציוני.


    כנסייה באירְצְקוּק (צילומים: גילי חסקין, החברה הגיאוגרפית)

     

    הקדמתי להגיע לסיביר. מאי הוא עדיין חודש חורפי. יערות של עצי אשור מפוזרים כאן, עירומים לגמרי ובוהקים בלובנם. עכשיו אני מבין את שגיאתם הנפוצה של המתרגמים, שנתנו לעץ זה את השם "ליבנה". תוך כדי נסיעה אני עוקב אחר נהר הָאנְגַרָה (Angara), הנהר היחידי המנקז את ימת בייקל, המוזנת על ידי 300 נהרות.

     

    שאמאניזם - מילת מפתח חשובה באזור

    שעה קלה של נסיעה ואנו בליטְסְביאְנקה, לחופה של ימת בָּייקל. העיירה צמודה לצלע ההר ובולטת בבתי העץ הצבעוניים שלה. מולנו, בימה, מזדקר "סלע השאמאנים". השאמאניזם היא מילת מפתח חשובה באזור זה; השאמאן הוא למעשה רופא, המרפא את היחיד או הקהילה, על ידי קשר שהוא יוצר עם הרוחות. סלע השאמאנים שימש במקום לבדיקת חשודים בביצוע פשעים. אם שרדו את הלילה, אות הוא, שלא פשעו. במקרה של נשים חשודות בניאוף, החוק עובד במהופך. מי ששרדה את הכפור, נחשבה לנואפת, מאחר שלפי ההיגיון השאמאני אפילו הימה אינה רוצה לקבלה... מסתבר, שבאסיה קל יותר להיות גבר!

     

    אנו משוטטים בין בתי העץ של העיירה, ואחר הצהריים פוסעים אל השוק המקומי. הדוכנים רוחשים רוסים סמוקי לחיים, בוריאטים מלוכסני עיניים ובני אסיה התיכונה, שהשתקעו כאן לפני התפרקות ברית המועצות. אני מבחין בספינות שנלכדו כאן בין צבתות קרח ענקיות. השנה היה חורף קשה והאביב טרם הגיע לכאן. רגליי מנפצות את מחטי הקרח הפזורות על החוף - זכר לגלים שהתנפצו לכאן וקפאו בדרך. בדוכנים מאולתרים יושבים מקומיים, שותים וודקה ואוכלים דגים שנקנו לפני כחצי שעה ונצלו על הגחלים.


    בוריאטים מלוכסני עיניים, יליד סיביר

     

    ימת בייקל היא ימת המים המתוקים העתיקה, הגדולה והעמוקה בעולם; שיטחה כ-31,500 קמ"ר. גדולה פי אחד וחצי ממדינת ישראל. עומקה המרבי 1,637 מ' והיא מכילה 20% מכמות המים המתוקים העיליים בעולם כולו. היא גם הצלולה בימות העולם. "אם תטילו לאגם את מטבע הזהב של הצאר", סיפר לי פעם צעיר רוסי, "תוכלו לראות אותה עד לעומק של מאה מטרים".

     

    בידודה, גילה ועומקה של הימה תרמו להיווצרות פאונה עשירה ומיוחדת ומשום כך זכתה לכינוי היומרני משהו "הגלפגוס של רוסיה". שפע הדגה הקנה לימה את שמה הטורקי - מונגולי, "האגם העשיר".

     

    ישבנו על חרטום הסלע, רגלינו באוויר והתבוננו בקרח

    למחרת מסיע אותנו סרגיי צפונה, לאי אוֹלחוֹן. מכיוון שהימה עדיין קפואה, אנו מגיעים לאי בהוֹבֶרְקרָפְט - מין רחפת המחליקה על הקרח במהירות מסחררת. הנהג החדש שלנו הוא אנטולי, נכד ונין לאותו גזע קדמון של קולאקים רוסים, שלידו האיכרים של תל עדשים נראים כנערי מקהלה. אנו נוסעים בקו התפר, בין האזור הדרומי, המיוער, לאזור הצפוני הקירח. אנו נוסעים בין שלוגיות ומעת לעת נתקלים בפרח סגול ענוג המבשר את האביב, בסנאי אדמה ביישן, או בבז שמסתחרר מול עינינו.

     

    האטרקציה הפוטוגנית ביותר של האי הוא סלע השאמאנים, בּורְחָאן - שני גושי סלע ענקיים הבולטים מעל קו המים. המסורת מספרת על שאמאנית, שהיטיבה לעשות בכשפיה, עד שעוררה את זעם האלים, אולי בגלל היבריס שתקף אותה. יום אחד הגיעו חסידיה, לסלעים למרגלותיהם ישבה ולא מצאו אותה עוד. את געגועיהם מבטאים המקומיים במנחות שונות, בעיקר בקבוקי וודקה ובקשירת סרטי בד צבעוניים.


    האי אוֹלחוֹן. האטרקציה הפוטוגנית ביותר של האי הוא סלע השאמאנים

     

    כף חוֹבּוֹי, הוא הנקודה הצפונית ביותר של האי. המצוקים כאן תלולים במיוחד וסביבנו רק הימה. ישבנו על חרטום הסלע, רגלינו באוויר והתבוננו בקרח. נדיה, המדריכה שלנו, מספרת כי לעיתים מגיחים כאן מתוך הקרח כלבי הים הבייקלים (היחידים בעולם החיים במים מתוקים) המפצחים את קליפת הקרח באפם ונושמים אוויר צח. בדרך חזרה נסענו בעקבות הפרות השבות מן המרעה. היו אלו רגעים קסומים של שמים כתומים, לבן בשלל גוונים וצלצולי פעמונים.

     

    אוּלָן אוּדֶה (Ulan Ude) היא בירת הרפובליקה הבוריאטית. העיר נודעת בזכות פסלו הענק של לנין - הגדול בעולם. הרחוב הראשי ססגוני ומלא חיים. קְסוּשָה - המדריכה המקומית - מצביעה בגאווה על הבית בו שכן פושקין, במסעו הגדול לאסיה. בחלק הישן של העיר, מצויים בתי מידות מרהיבים מעץ, שתריסיהם גדולים ומגולפים להפליא. במקום למדנו כי כאן מודדים את עושרו של אדם בהתאם לגודל חלונות ביתו - העשירים יכולים להרשות לעצמם להשקיע יותר בחימום בית, וזכוכית כידוע מבודדת פחות מעץ.


    פסלו הענק של לנין באוּלָן אוּדֶה

     

    מונגוליה במיטבה

    מכאן אנו יוצאים ללב הערבה. למרגלות גבעות מוריקות, ניצב מנזר ענק, הבולט במבנים הצהובים ובגגותיו האדומים. מונגוליה במיטבה. לאחר שהקפנו את המקדשים שבמתחם, סובבנו את גלגלי התפילה ושפכנו מטבעות לרוב, המשכנו אל גבעה הצופה על הבקעת הפורייה של הסֶלֶנְגָה. למרבה הפתעה המתינו לנו שם כמה חברי קהילת "המאמינים הישנים", שגורשו לכאן משום שסירבו לקבל את הרפורמות שביצע הצאר בכנסייה הפרבוסלאבית במאה ה-17. הם בנו כאן כפרים מטופחים להפליא. הם ניצבו בבגדיהם הצבעוניים מעל העמק והנעימו לנו בזמרתם.

     

    אוסט בָּרְגוּזין הוא כפר קטן לחוף הימה. אנו מתמקמים בביתם הקט של סאשה, הריינג'ר המקומי, ואשתו היפה גלינה. עצמות לחייה הבולטות מסגירות את מוצאה הבוריאטי. למחרת לקח אותנו סאשה לפארק הלאומי זאבְּייקאלְסקי (Zabaikalski). כמו לכבודנו, הפשירו מי הנהר, האוויר צלול ובמים משתקפים ההרים המושלגים. בדרכנו אנו פוגשים ברבורים, עגורים, ארנבונים, בזים ואפילו, עיט לבן. לצד הדרך מתגלים אגמים קטנים שהקדימו להפשיר ובמימיהם משתקפים רכסים עטורי שיבה לבנה ומסרקים של עצי אשור.

     

    מולנו מזדקר רכס האף הקדוש, כינוי מקומי לחצי-אי הררי החודר אל מי הימה. מתוך הים הלבן מזדקר רכס מיוער שפסגותיו מכוסות בשלג. את הרכס מלחך מפרץ צ'ירוּקָאי, שבטיולי קיץ ניתן להפליג בו אל האיונים הקטנים, המרחצאות החמים ואל סלע כלבי הים.


    חברי קהילת "המאמינים הישנים" בבגדיהם הצבעוניים


    האוויר צלול ובמים משתקפים ההרים. הפארק הלאומי זאבְּייקאלְסקי

     

    מצבות בעברית ועליהן מגן דוד

    ביום המחרת אנו נוסעים לעיירה ברגוזין, שממנה הגיע לישראל משה נובומייסקי, שהקים את רבת-אשלג ומפעלי ים המלח. בבית הקברות המקומי ניתן לראות מצבות כתובות עברית ועליהן מתנוסס מגן דוד. הבקעה מרשימה: אדמה פורייה, שדות מעובדים, עדרי פרות וסוסים. בין הנחל לבין ההרים המושלגים, נמתחת רצועה של יערות וכפרים בוריאטים. יהודים אינם חיים כאן עוד, אם כי ישנם כאלה הנושאים עדיין שמות משפחה יהודים.

     

    עצרנו ליד סלעי גרניט גדולים, שדומה וענק קדמון השליך מראש ההר אל המדרון. עלינו על הסלעים המוזרים, המכונים "המצודות של סובו", על שם הכפר שלמרגלותיהם, כדי לצפות על הנחל ששוליו קפואים עדיין ועל השורה הארוכה של בתי הכפר. אכלנו בחצרה של Nina ארוחת צהריים נפלאה, כולה מעשי ידיה. קינחנו בלביבות עם שמנת ומקפא של גרגירי יער.

     

    במרחק של כחמישה ק"מ משם נמצאת אבן גדולה וקדושה, עטופה בסרטי תפילה. מזבח של ממש, המושך אליו את תושבי האזור הבאים לקבל ברכה. מסביבה כמה עמודים ועליהם סרטי תפילה. המקומיים, בוריאטים ורוסים, בודהיסטים ונוצרים, משליכים מטבעות ומביעים משאלה. נוצר כאן תמהיל מיוחד, רב דתי ורב אתני. מעניין שהרוסים, שהגיעו לכאן החל מהמאה ה-17, לא רק שאינם מזלזלים בפולחן המקומי, אלא מאמצים אותו. הכול אסייתי כל כך בבקעה הזאת, מונגולי כל כך.

     

    אנו ממשיכים בנסיעה בצדה המערבי של הבקעה המופלאה, עד למקדש הבודהיסטי יָנְזחימָה, השוכן למרגלות ההר. המקדש ציורי, פוטוגני להפליא, שגגו המכונף צבוע צהוב וקירותיו אדומים. המקדש בן חמש שנים בלבד. לא קשה לחוש את ההתעוררות הדתית נוצרית כבודהיסטית. אנו פוסעים בשביל מהמקדש אל היער לאורך העצים המסומנים בסרטים, עד למבנה מעץ הסוכך על אבן קדושה, שהדמות שעליה מחוללת ניסים. המקדש נטוע בלב עצי אורן שלגזעיהם קשורים מאות סרטים צבעוניים.


    ציורי ופוטוגני להפליא. המקדש הבודהיסטי

     

    למרגלות האבן הקדושה, ארגז גדול ובו בובות של ילדים. במשך דורות נוהרות לכאן נשים חשוכות ילדים ומתפללות לפרי בטן. אין די בכוונה ואף לא בתפילה. גם המטבעות לא יעזרו. כאן מראים לאלים בדיוק מה לעשות. מאגיה במיטבה.

     

    בדרך המובילה מערבה, בחזרה לאירצקוק, אני מתבונן בהשתאות בעצי האשור שהנצו לפתע, בפרחים הרבים המנקדים בסגול את הדשא שצץ מתוך הבקיעים שנפערו בשכבת הקרח. בעוד כשבועיים יפשיר השלג כליל והכחול יחזור שוב ללחייה של הימה.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    האי אולחון בסיביר
    צילום: גילי חסקין
    פרח ה-Podsnezhnik. מבשר את האביב
    צילום: גילי חסקין
    מומלצים