אחוז היטב במוט האוהל

אנחנו קוראים להם בכל מיני שמות ותארים, אבל יש להם הגדרה פשוטה: חי"רניקים. אלה החיילים שהמרחק האפשרי שלהם מפציעה או ממוות הוא הקצר ביותר, והם פרוסים בכל הזירות החמות של ישראל מול אויביה, יום ולילה. "בחרת חי"ר - תשלם את המחיר" היא סיסמה שכל חייל קרבי לומד ביום הראשון לאחר הבקו"ם, והמחיר הוא להיות חלק ממוסד שמאבד מזוהרו בחברה הישראלית. בסדיר, בקבע ובעיקר במילואים.

החי"רניקים שאיתם דיברנו אהבו את השירות שלהם, שהסתיים לא מזמן. הם משוכנעים שעשו תפקיד משמעותי למען המדינה, בעידן שבו זה כבר לא מובן מאליו. כולם ממשיכים לשרת בצייתנות ובנאמנות גם במילואים, אבל זה לא אומר שאין בעיות שהם רוצים לספר עליהן. איתן מגבעתי מדבר על איכות

הפיקוד הזוטר, מפקדי הכיתות ומפקדי המחלקות, שצה"ל לא משקיע בהם מספיק. הוא ועירא מהנח"ל מדברים על התחושה של חייל קרבי שמשתחרר ומרגיש מועקה שלא נגמרת: מצד אחד תורם, מצד שני לא מתוגמל בהתאם. ניסים מגולני מספר איך מפקד בכיר יכול לדפוק לך את החיים שאחרי הצבא בכמה הערות קטנות, ואמיר מהצנחנים מספר על התעסוקה המבצעית במחסומי הגדה, שאוכלת את הנשמה הקרבית לאט לאט ומוציאה לא מעט חי"רניקים מדעתם.

חלק מהבעיות האלה, כמו אחרות שכתבנו עליהן בסדרה הזאת, לא קשורות בהכרח רק לצבא, אלא נגזרות מהתמונה הרחבה יותר של החברה הישראלית - זאת שפעם העריצה את החיילים הפשוטים, והיום רואה בהם פראיירים. המשותף לכלל הבעיות האלה הוא קווי שבר דקיקים שמסתמנים מולנו, ומצריכים פיתרון מיידי או לפחות קשב. זכות הדיבור, אם כן, לחי"רניקים.

עזבו אותי מעשרה אחוז הנחה

איתן, בן 25. תפקיד אחרון: קצין בדרגת סגן. קמב"צ גדוד שקד, גבעתי. זירות פעולה: בעיקר עזה, לפני ההתנתקות ולאחריה

תן לי לספר לך משהו על מוות. במלחמת לבנון השנייה הייתי אמור להיכנס פנימה במסוק. טסנו במבנה של שלושה מסוקים, ואני הייתי בשלישי. חיזבאללה הפיל את המסוק הראשון שנכנס פנימה, וכל מי שהיה בו נהרג. עצרו את כל המהלך. החיילים שהיו איתי לא ידעו שעצרו אותנו כי הפילו מסוק לפני כמה דקות. זה עבר בשקט, בין הקצינים. המחשבה ש"פאק, המסוק הזה התרסק ובשקט הייתי יכול להיות עליו" היא הכרה שמגיעה אליך רק מאוחר יותר. בשטח אתה לא מרשה לעצמך להתחבר למחשבות כאלה.

יש בעיה עם הפיקוד הזוטר. במה שנוגע לחי"ר, אני חושב שצה"ל שם מעט מדי דגש על רמת מפקד המחלקה או המ"כ. אלה האנשים שבסופו של דבר מתייצבים בשטח מול המחבל או האויב, וצה"ל קצת איבד אותם. יש הרבה תוכניות קידום למ"פים ולמג"דים, אבל באיזשהו מקום שכחו מהדרג שמתחכך ברמה היומיומית בלחימה. אלה תפקידים קשים. מצפים מהם לקרוע את התחת ולא יודעים איך לשמור על הטובים שבהם. חלקם מסתכלים למעלה, רואים שמדרגת מ"פ ואילך הכל פוליטיקה, אומרים "סעו לשלום" ומשתחררים. צריך לתת דגש על פיתוח המ"מ והמ"כ, לתת להם הכשרה יותר טובה ומגוונת. אולי להכניס אותם לתנאי קבע קצת יותר מוקדם כדי לשדר הערכה לתפקיד שלהם.

אתה יודע מה זה להיות חפ"ש? כישראלים אנחנו אמורים להתגאות ביחידות מיוחדות כמו השייטת וסיירת מטכ"ל, אבל את החרא היומיומי אוכלים הגדודים, והפידבק לא הולך אליהם. הסיירות ואנחנו היינו נכנסים לאותם מקומות בעזה, נלחמים מול אותם מחבלים. ההבדל היחיד הוא שהם חזרו אחר כך לחדרים הממוזגים ואנחנו חזרנו לאוהלים, להתכונן למבצע הבא. כשגדוד שקד הרג אינספור מחבלים בפעילות בעזה, כמעט לא שמעתם על זה ברדיו. שומעים כל הזמן רק על זה שיחידת דובדבן, למשל, הרגה מבוקש בשכם. אז כן, אפשר לקרוא לנו חוטבי העצים ושואבי המים של הקרביים. אם הצבא זה המיקרוקוסמוס של ישראל והיחידות המובחרות הן ההייטק, אז הגדודים הם הפרולטריון. המעמד העובד שמחזיק את המדינה.

יש תחושה של מועקה בלהיות פועל שחור, אבל באיזשהו מקום זה גם כיף. זה משהו שרק מי שהיה חייל קרבי יכול להבין. המוטו הוא שכולנו באותה קלחת, אז אולי לפחות נצחק מזה. פעם היה לזה ביטוי גם מחוץ לצבא, אבל גם הקונצנזוס הזה קצת הולך לאיבוד היום בחברה הישראלית. פעם לעלות לאוטובוס במדים ובציוד של חי"רניק היה כבוד. היום כבר לא. כשקצין קרבי היה נכנס פעם לבר, היו מסתכלים עליו אחרת. היום? אחי, אתה לא שייך לנוף. אתה מבין? אנשים שנותנים את הנשמה שלהם למדינה הפכו ללא שייכים לנוף. 

ואז השירות נגמר, וגם התגמול לא משהו. מה נותנים לך, כרטיס הטבות עם 10 אחוז הנחה פה ושם? זה מביך. עזבו, אל תיתנו כלום, לפחות את הכבוד תשאירו לנו. 

הפיתרון הוא כסף. צריך לעשות הפרדה כלכלית בין כמה מודלים של חיילים כבר בזמן השירות, ועיקר הסיוע חייב לבוא אחרי השחרור. אני אתן לך דוגמה למקרה קיצון מרגיז: היה אצלי חייל קרבי שאמא שלו חולה בסרטן. הצבא עזר לו לאורך כל הדרך כדי שיצליח בשירות, ואז הוא השתחרר והכל נגמר. אף אחד לא נתן לו כלום בתמורה לשירות שלו.

בכלל, בצבא יש טיפול טוב מאוד בת"ש. הבעיה מתחילה רגע אחרי. כחייל קרבי אתה עושה פאוזה של שלוש שנים מהחיים שלך, ואז משתחרר ואתה כאחד האדם. באותו זמן אתה רואה חרדים וערבים שלא עושים צבא אבל מקבלים תנאים יותר טובים משלך. מתוך מחלקה של 36 חיילים שהיו לי, אני זוכר ארבעה שהיו להם תיקים ורישום פלילי במשטרה. הצבא היה בשבילם הזדמנות נוספת, מתנה. מה קרה להם אחרי? אלוהים יודע.

ומילה על מה שקוראים מדינת תל אביב. שלוש שנים הייתי בגבעתי, ואני זוכר משם רק תל אביבי אחד. דווקא מ"כ מוצלח. אבל אתה יודע מאיפה באים הרוב המוחלט של החיילים? מכל המקומות שהסטנדאפיסטים צוחקים עליהם.

ממחסומים האנשים הופכים קשים

עירא, בן 25. תפקיד אחרון: סרס"פ פלוגתי, מ"כ בנח"ל. פעילות מבצעית: בית לחם, ג'נין, רמאללה, חברון, התנתקות, גבול הצפון

להיות חי"רניק זה קטע קצת מזוכיסטי. בתור חייל קרבי אתה עובר שטיפת מוח: אתה באת לאכול פה חרא, ואנחנו נעזור לך. יש ניסיון לייצר כל הזמן זיקה למדינה ולמשפחה, להגיד שאנחנו שומרים על האחיות והחברות שלנו. למעשה הופכים אותך לסוג של רובוט, לא משאירים מקום להטלת ספק במשימה. אתה שומע הרבה את המשפט "צריך לאכול את החרא ביחד". אכלו לפניך, ויאכלו אחריך.

השירות במחסומים בשטחים הוא החרא האמיתי. כמפקד מחסום ראיתי הרבה אנשים ששאלתי את עצמי איך נתנו להם להיות מפקדים. השילוב של גיל צעיר ואחריות גדולה לא מוציא מהם דברים טובים. כשילד בן 19 אחראי לארבעה ילדים בני 18, וביחד הם אחראים למחסום המנהרות שבו עוברת כל התנועה מגוש עציון לירושלים, הראש מתחיל להשתגע. בטח כשמביאים בחשבון את הרוטינה, שמונה שעות משמרת ואז 16 שעות מנוחה ואז שוב משמרת. לאורך חודשיים זה שוחק נורא. אתה משתעמם, מתחיל לשחק עם האנשים. אתה מרגיש מחוץ לעצמך, כאילו שאתה סתם אחד שמשחק דמות של חייל או של מפקד. אתה שוכח שמדובר באוכלוסייה אזרחית. ככה קורה שמייבשים פלסטינים סתם בשמש, שמדברים אליהם לא יפה, ושלפעמים גם מרימים עליהם ידיים. יש לך נשק ואזיקון, אז אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה. אני הרי מפקד המחסום.

רוב האנשים סביבי היו פחות או יותר מוסריים, אבל היו גם מקרים אחרים. אתה חוזר מחופשה בבית ל־21 יום בשטחים, לפעמים של שמונה שעות משמרת ושמונה מנוחה, וקורה שאנשים פשוט משתגעים. עושים צחוקים בקשר, מקשקשים שטויות. הבעיה היא עם העמדות הסטטיות, שאתה פשוט יושב בהן בלי לזוז במשך שעות ארוכות. במילואים האחרונים שעשיתי בשכם היו חבר'ה שהלכו לעמדה עם לפטופ כדי להפיג את השעמום. מה עושים להם? כלום. הם אנשים בוגרים ואתה סומך עליהם.

הבעיה המרכזית היא שאין קשר בין החינוך הצבאי שקיבלת לבין מה שאתה מבצע בפועל. באימון המוקדם אתה נלחם מול הסורים בשטח פתוח, ובסוף אתה מגיע למחסום בבית לחם. ושם מה אתה עושה בתכלס? מתאמן ועושה תרגולת על מעצרים, פריקה מסופה, מחסום, לומד להגיד "ג'יב אל־הוויה". בסך הכל שבוע, ויאללה, אתם מוכנים.

ואז אתה משתחרר. יש תחושת תגמול בעובדה שאתה מרגיש שעשית יותר, אבל תגמול ממשי יש פחות. נכון שיש פיקדון מוגדל ויש מלגות לחיילים קרביים, וגם חוק המילואים הוא מצוין - אחרי חודש מילואים בשכם קיבלתי 8,000 שקל, ואני מרגיש שזה שווה לי - אבל כשאתה משתחרר משירות סדיר בקרבי אתה לא מרגיש שהיה שווה לך. חבר מהמחזור שלי הלך להיות שדר ספורט בגל"צ. כל החיים רציתי לשדר ספורט, ועכשיו אני בפיגור של ארבע שנים אחריו.

צריכה להיות עדיפות לאנשים שמסכנים את החיים שלהם ועומדים בחזית. זה לא שג'ובניקים לא תורמים, אבל צריך למצוא דרך כלשהי לאפליה מתקנת. פשוט אין לך יותר הכרה מהחברה הישראלית. איפה כן יש הכרה? בשכול. אלה שמתים מקבלים יותר מאלה שממשיכים לעוד 20 שנה במילואים. ואתה יודע מה? במחשבה שנייה, לא רוצה הכרה. לא אם צריך למות בשביל זה.

גם תעודת שחרור זה תעודת זהות

ניסים, בן 24. תפקיד אחרון: סמ"ר בגולני. זירות פעולה: התנתקות, עזה, גדה, גבול הצפון

כבר בתור ילד אהבתי את גולני. בכיתה י"א ראיתי אותם מנצחים במרוץ הלפיד, ונגנבתי. באתי לבקו"ם ואמרתי לקצין גיוס: או גולני, או שאני לא מתגייס. היה לי חשוב לשרת את המדינה, לעשות את החובה שלי למדינה. בנובמבר 2004 התגייסתי. לגולני, אלא מה.

לעמוד במחסום זה חלק מהעבודה. עשיתי ארבעה חודשים במחסומים בדרום הר חברון. בסך הכל היה בסדר, אבל תמיד יש כאלה שעושים שטויות, כמו אחד שגונב מהפלסטיני סיגריה, או לוקח לו את מחרוזת התפילה. גם זה חלק מהשגרה במחסומים. מה עושים כשרואים את זה? חלק מהחיילים כועסים, ואחרים אומרים "למה לא הרמת גם לי אחת". אבל בגדול, זה לא אנחנו. זאת לא הדמות של הצבא הישראלי.

כתבות קודמות בסדרה

הצעה ראשונה: הכוח והאדם

הצעה שניה: התחזית למחר - קרבי

הצעה שלישית: אם לגולנצ'יק היו גלגלים

יש דרך פשוטה להמתיק את השחרור. לפי דעתי, צריך לשפר את הארבע־חמש משכורות האחרונות של חיילים קרביים. במקום לקבל 700 שקל בחודש, לתת להם משהו שקרוב יותר למשכורת מינימום. 3,000־4,000 שקל, משהו כזה. שיהיה כיף להשתחרר. אני לא חושב שהמדינה צריכה לפצות אותך במשך עשרות שנים על זה שהיית לוחם. היית קרבי? כל הכבוד. רק שייתנו להשתחרר כמו שצריך, זה הכל.

אבל המועקה שבאזרחות לא תמיד קשורה לכסף. כשהייתי בגולני השתתפתי עם עוד כמה מהוותיקים במרד קטן במפקדים. כולנו שילמנו את המחיר וישבנו 19 יום בכלא. אחר כך השתחררנו, ובאה מלחמת לבנון השנייה, והיינו לוחמים מעולים. בקרב על בינת ג'בייל ישבנו 30 מטר מאיפה שישבו החבר'ה שנפלו בסיפור של הנפת הדגל. היה שם חתיכת קרב. אחרי שנה באנו לבקו"ם להשתחרר, אחרי שהיינו מחלקה מצטיינת, אבל המג"ד לא שכח לנו את הקטע של המרד והחליט לתקוע אותנו בהערות בפנקס השחרור. לי הוא כתב רק "ביצע את המוטל עליו", וזהו. ואני עוד יצאתי טוב: לכמה מהאחרים הוא כתב ש"התנהגותו בלתי מתקבלת על הדעת". הוא פשוט זימבר לנו את החיים אחרי שלוש שנים של שירות קרבי.

אני לא בא להקל ראש במה שקרה. עשינו טעות, ישבנו בכלא. מצד שני, לא יכול להיות שארבע שנים אחרי השחרור עוד יגידו לנו שאנחנו לא מתאימים לעבודה בגלל מה שכתוב בתעודת השחרור. כשמג"ד כותב הערות כאלה הוא צריך לחשוב על מה שהוא עושה. על החיים של האנשים האלה, שנמשכים. חצי מהחיילים במחלקה ההיא ירדו מהארץ אחרי שלא הצליחו למצוא עבודה בגלל ההערות בפנקס שחרור שלהם. חלק מהם עובדים במקסיקו, אחרים בארצות הברית. אני מנסה לשמור על קשר איתם.

היום אני בסדר, גם לומד וגם עובד עם ילדים בחינוך מיוחד - אתם אולי תקראו להם נוער עברייני, אבל בתכלס אלה ילדים שהמזל לא שפר עליהם. התקבלתי לעבודה למרות ההערות שכתבו לי. ואתה יודעים מה? למרות מה שעברתי, והישיבה בכלא והמרד והכל, אני רק משבח את חטיבת גולני באוזני הילדים האלה. רק עכשיו, אני אומר להם, אני מבין באיזה חטיבה גדולה הייתי.

שמאלני אמיתי לא משתמט

אמיר, בן 24. תפקיד אחרון: מפקד מחלקה בצנחנים. זירות פעולה: חברון, שכם, גבול הצפון

מלחמת לבנון השנייה שינתה הרבה. הנה דוגמה קטנה: כל טירון בחי"ר מכיר את התחושה של ירידה למטווחים. אתה לוקח את כל הציוד, חלקו לא קשור בעליל, יורד, יורה במטווחים ויוצא החוצה, שם מחכה לך איזה סמל שאחראי לתיזוזים. סתם. אחרי המלחמה השתנתה כל התפיסה, והיה אפשר ממש לחוש את זה. הבינו שיש כאן יותר ערך מקצועי מחינוכי: במטווח מתמקצעים ומתאמנים בנשק. הסתכלתי על התוצאות של הטירונים שלי בירי והן היו הרבה יותר טובות משלי בזמני, כי להם לא היתה את התחושה שמטווח זה באסה. כנראה היתה צריכה לבוא מלחמה כדי שהאחראים להכשרה יבינו שזה לא המקום לחנך את החיילים.

הדבר הכי חשוב למפקד זוטר זה להרגיש שיש לו גב. הבסיס להצלחה הוא התמיכה שהמפקד הזה מקבל מהמ"פ, או אפילו המג"ד. המילה שלו חייבת לקבוע אצל החיילים, מהדוגמאות הקטנות ביותר של השכמה בבוקר ועד המשימות. כמ"מ וכמ"כ אתה נותר הרבה פעמים לבד במערכה על ניהול המשמעת והסדר יום מול החיילים. כשיש לך גיבוי מלמעלה, הכוח שלך משמעותי.

אנחנו בתהליך שבו להיות קרבי זה על גבול התמוה. למה אני הלכתי? בגלל ערכים של חינוך וציונות שגדלתי עליהם. האנשים הקרובים אלי ובני המשפחה היו קרביים, ואני מאמין בערכים של ציונות ותרומה. אתה מנסה לעשות עם

 המילים הגדולות האלה את המשהו הקטן שלך. והמועקה? אני חי איתה בשלום. להתעסק במועקה הזאת זה דבר מדבק. אתה נתפס לזה. אני למשל מעדיף לא לדרוך יותר בחברון. זה מקום שבו המתח הפוליטי־צבאי־חברתי היה הכי גבוה שהרגשתי.

אין שום הצדקה לברוח משירות במחסום בשטחים. אני עצמי הייתי השמאלני שנמצא במחסום, לא זה שסירב, למרות שהדעות הפוליטיות שלי לא תואמות את המחסום ומה שקורה בגדה. הכי קל לומר "אני לא אמור להיות שם", אבל בכל זאת הייתי. על היצר הרע שנוצר שם שמעתי מכל הכיוונים. מחיילים שהיו איתי, מגדודים אחרים - אבל זה לא תירוץ. אף פעם אין תירוץ לאלימות.

אני זוכר סיפור שקרה כשהייתי מ"כ ומפקד מחסום. הייתי בן 19 ופתאום הפכתי למפקד של החברים שלי, החבר'ה שהיו איתי מהטירונות. הסיטואציה היתה מלחיצה מספיק. היה לי חייל דרוזי, בחור חסון וגבוה. יום אחד בא פלסטיני וסינן לעברו קללה מתחת לשפם בזמן שהעביר את תעודת הזהות לבדיקה. הפלסטיני הזה מצא את עצמו חוטף מהחייל סטירת לחי אדירה. הייתי עם הגב לאירוע, ושמעתי רק את הפלאץ' של הסטירה. תפסתי את החייל שלי והורדתי ממנו את הנשק. קפצתי עליו, ואמרתי לפלסטיני להתנדף משם. חששתי שהבחור עוד עלול להוריד לו יותר מסטירה אחת. וככה נוצר מצב שבתוך מחסום שמגן על מדינת ישראל, מצאתי את עצמי מגן על פלסטיני.

הגיל משחק פקטור חשוב בסיטואציות נפיצות. ראיתי את זה בהרבה מקרים: מחסומים שמנהלים אותם מילואימניקים עם ניסיון ופרספקטיבה - ואתה יודע מה, גם ילדים - נראים הרבה יותר טוב גם מבחינה צבאית וגם ברמה ההומניטרית. אבל הגיל הוא לא תירוץ. אם יש מפקד טוב בשטח, הוא לא ייתן לחיילים שלו לעשות את הדאחקה הראשונה על הפלסטיני, ואז המצב לא יתדרדר.

אתה יודע מה זאת מועקה אמיתית? הייתי שמח לדעת שהבן שלי לא ישרת במחסום, אבל כנראה שגם הוא יהיה שם.