ליל הסדר שלנו

ערב פסח היום, והחג תיכף נכנס. הנשים של המשפחה נאספות אחת אחת אל השולחן הגדול אצל סבתא, להדליק נרות, לברך ולהתפלל. פעם גם אני הייתי מצטרפת, אבל מאז שהכריחו אותי להתפלל בשביל שושנה השכנה של סבתא, שהיא כבר נורא זקנה, שישלח לה הקדוש ברוך הוא זרע בר קיימא, לא מוכנה יותר. את כל התפילות הקשות היו מפילים עליי כי אני ילדה והשם מקשיב טוב יותר לילדים. הזרע של שושנה, השכנה של סבתא, רדף אותי במשך כמה לילות לפני שנרדמתי. מאז, אני לא משתתפת יותר.  

• הצביעו כאן עבור המנצח שלכם ב"אגדתא 3"
  

במקום זה, אני מתחבאת מתחת לשולחן הגדול, ומקשיבה. דרך התפילות, אפשר לשמוע את כל הסיפורים של המשפחה. כל הנשים של המשפחה באות. אמא שלי והאחיות שלה, והנשים של הדודים שלי שהן, כמו ששמעתי משיחות סודיות, לא משלנו. אפשר בקלות להבחין מלמטה. קרסוליים דקים, גרב מעודנת, נעלי עקב והילוך מהוסס – לא משלנו. קרסוליים עבים, גרב צבאית, והליכה של מפקדת – משלנו.

סבתא מגיעה בבגדים לבנים חדשים, ופיאה בלונדינית. היא עונדת את העגילים החדשים שלה ומחייכת מאוזן לאוזן. סבתא נרגשת שכל המשפחה חוגגת אצלה בפעם הראשונה את ליל הסדר. לכל מי שרצה לשמוע, וגם למי שלא, סבתא מספרת כבר שבועות, איך תארח את כל המשפחה שלה, שלושים איש חמסה חמסה, בליל הסדר.

אימא ודודה סימונה מחליפות מאחורי גבה מבטים מודאגים. אף אחד לא סיפר לסבתא שדוד ראובן עדיין לא הגיע. לא סיפרו גם שדוד יעקב לקח את האוטו של דוד שאול, ממש מזמן, כדי להביא את הכלה החדשה שלו מתחנה מרכזית, ועדיין לא חזר, למרות שהחג נכנס ממש עוד כמה דקות.

כבר חודשיים יש משא ומתן מי מגיע ומי לא לערב החג אצל סבתא. בשנה שעברה בחול המועד יצאנו לפיקניק יחד כל המשפחה. צעקו וצחקו שם כולם, והוחלט פה אחד שבשנה הבאה, בעזרת השם, כולם מגיעים לסבתא לחגוג את ליל הסדר. כולם בלי יוצא מן הכלל. אימא אמרה לפחות שלוש פעמים כולם בלי יוצא מן הכלל בקול רם, וכיוונה את המשפט אל דודה רבקה, שברור שהיא תעשה בעיות ותתאמץ מאוד לצאת מן הכלל. כבר לקראת ראש השנה, בכל פעם שדיברו על חגים, הזכירו דודה סימונה ואימא כבדרך אגב את פסח, ואיך נשב לחגוג כולנו יחד על שולחן אחד, וכמה משמח זה יהיה, כדי שיפנימו הנשים שלא משלנו, ולא יוכלו להתעלם.

את המשא ומתן התחילו עם דודה רבקה. היא ודוד שאול הולכים להורים שלה בכל פסח. כבר בט"ו בשבט ביקשה סבתא בדחילו ורחימו שהפעם יחרגו ממנהגם, ויבואו לחגוג איתנו. דודה רבקה כמובן מאוד שמחה להיענות להזמנה, והודתה לסבתא, ואמרה שבטח שהם יבואו, איך אפשר להפסיד ערב חג כל כך מרגש וחגיגי.

אחר כך שלחה את דוד שאול לומר שהיא מאוד הייתה רוצה לחגוג איתנו, אבל לו בעצמו מאוד חשוב לחגוג עם חמותו שתחיה, כי לא ברור כמה זמן נשאר לה. כבר עשר שנים היא מאיימת ועוד נשאר לה ונשאר לה, אימא התרגזה וצעקה במטבח אצל סבתא. הנשים שלנו ישבו עם קערה גדולה של שעועית, וניתחו את האירוע, כולל חיקויים של דודה רבקה, ואזכור של כל התרגילים שהיא עושה מהיום שהתחתנה עם דוד שאול ועד הרגע הזה ממש.

אימא בגחמה של רגע הרימה את הטלפון והתקשרה לפקוד על דוד שאול להגיע לערב החג, ולהפסיק לעשות כל מה שאשתו אומרת. דוד שאול התעצבן וניתק את הטלפון. סבתא התקשרה לפייס אותו, ובכתה לו בטלפון שהמריבות האלה הורגות אותה. דוד שאול סירב להתפייס, וסבתא התקשרה לדבר עם דודה רבקה, שבסוף הסכימה לבוא לערב החג, ואפילו שכנעה את דוד שאול להסכים שאימא שלי תתנצל.

אחר כך זה כבר היה קל יותר. כמו חיילים הן נפלו, אחת אחרי השנייה, הנשים לא משלנו. את דוריס קל היה לשכנע כי היא עצלה ואצלנו היא לא צריכה לעשות שום דבר, לא כמו אצל האימא שלה, ששם היא עובדת כמו חמורה. בסוף נשארה דודה אליס, שהיא קצת מוזרה ואי אפשר אף פעם להבין מה היא אומרת, אבל עושה מה שאומרים לה, רק צריך להגיד ברור וכמה פעמים ברצף.

שבועיים לפני החג התקשר גם דוד יעקב לבשר שהזאתי החדשה תגיע לערב חג גם כן, והייתה התרגשות גדולה במטבח של סבתא. דוד יעקב כבר מזמן צריך היה להתחתן. ארבע כלות כבר כמעט היו לו, וברחו ברגע האחרון. זאתי, כמו שלחשה סימונה לאימא שלי בשקט, כמו שהיא נראית, לא תברח לשום מקום. הרבה זמן חיכו כולם, והרבה תפילות התפללו עד ששלח לו השם את זאתי, שכולם קוראים לה בינתיים זאתי, כי זה טוב נגד עין הרע.

הבוקר הגענו, אימא ואני, אל סבתא, באוטו מלא סלים, שקיות ותיקים. אימא התיישבה על הכיסא ליד השולחן. קודם קפה, חייכה אל סבתא, אחר כך נתחיל לעבוד. סבתא שמה קומקום עם מים על הגז. עד שהמים רתחו, אפשר היה לשמוע את השקט במטבח. את המים מבעבעים בתוך הקומקום, את סבא מזמר במקלחת. אפשר היה לשמוע את הדיבורים בבית של שושנה השכנה. שקט. אפשר כמעט היה לגעת בו. אצל סבתא בבית השקט נדיר. אימא וסבתא הקשיבו לו והתענגו. בתוך השקט הזה הן מוצאות את הכוח שיהיה להן אחר כך, עד מוצאי החג לבשל, לטפל, להגיש, לנקות, לפייס, לצעוק, לריב ולשמוח.

סבתא מזגה לאימא קפה (שחור חזק עם שתי כפיות גדושות ושתיים סוכר) בכוס השקופה הגדולה. אפשר היה לשמוע את הכוס מונחת על השולחן, אימא הרימה את הכוס, לגמה לגימה, הדלת נפתחה, והשקט נגמר.

דודה יונה פרצה פנימה בסערה. היא הסתובבה במטבח של סבתא, ממלמלת ומדברת אל עצמה. היא פתחה את המקרר, הציצה פנימה, וסגרה. סבתא הילכה מאחוריה כמו גשש בלש, בלי לומר דבר, אך הקפידה בכל תנועה שלה, שלא תעשה בלאגן ותערבב את החמץ עם הכשר. יונה פתחה וסגרה סיר אחרי סיר בחלק הכשר של השיש. היא לקחה כף לטעום מהסיר של הממולאים, ואימא וסבתא כמעט פה אחד אמרו: לא מבושל עדיין. יונה הייתה נסערת, וחיכתה שאימא תשאל מה קרה. במקום זה אימא מילאה דלי במים ושלחה אותה לשטוף את החדרים.  

סבתא בינתיים התחילה לטגן חצילים, והריח של החצילים מילא את המטבח, יחד עם הרעש שרחש במחבת. בזמן האחרון כל פעם שדודה יונה באה, היא מספרת בבכי והתרגשות על הריבים שיש לה עם דוד ראובן. בהתחלה ניסו הנשים משלנו לתת לה עצות ולנתח את האירועים, ובזמן האחרון הפסיקו להקשיב לסיפורים, ואחרי שדודה יונה הולכת, הן מתלחששות ביניהן. כך עמדו שתיהן, אימא וסבתא והתלחששו בערבית. מדי פעם שמעתי מילים כמו רבנות ויועצת, והילדים. סבתא קצת בכתה, ואימא שתקה.  

הדלת נפתחה ודודה רבקה נכנסה. סבתא הפסיקה מייד לבכות, ואימא הפסיקה לשתוק. בשניות שרבקה עברה בין פתח הבית לפתח המטבח, אימא וסבתא הפכו משתי נשים שלוחשות דאגות בערבית, לנשים שמדברות בקול רם דברים שמחים בעברית. דודה רבקה הכי לא משלנו. בקלות אפשר לראות לפי הגרביים, הבגדים והתסרוקת. כולם יודעים שעם דודה רבקה לא מתעסקים. חשבון איתה, זה חשבון עם דוד שאול, וזאת בעיה.

בואי נעזור לך לסחוב, אימא אמרה בחיוך לדודה רבקה, ומאחורי הגב שלה עושה לי פרצוף. דודה רבקה פרימדונה. לא רק זה, היא גם מנהיגה של שאר הנשים, ותמיד ממציאה תנאים חדשים ואחר כך כולן מחקות אותה, אחת אחרי השנייה. אימא תמיד עושה חיקויים שלה: לא סוחבת, לא מתאמצת, ובלי שירותים!   

אחרי שדודה רבקה הלכה הגיעו כל הילדים, ויצאנו עם סבא לחצר לעשות מדורה של ביעור חמץ. סבא ניסה ללמד אותנו את התפילה בזמן שמבערים את החמץ, אבל יובל ורונן התעניינו הרבה יותר בצורה שבה נשרפו כל מיני חומרים במדורה. הצמיגים של האוטו לגו של רוני, למשל, נשרפו עם הרבה ריח והרבה עשן. סבא ביקש מייד להפסיק. רוני בכה ורונן ויובל צחקו ואמרו לו להפסיק להיות תינוק, ושהם בסך הכל מדענים חוקרים כמו בטלוויזיה. אחר כך זרקו למדורה פרח, מקל של ארטיק עם קצת ארטיק שוקו שוקו, ושרוך ארוך שרונן הוציא מהנעליים שלו.  

שלי ושרית ישבו בצד וריכלו. הן לעסו מסטיק ועשו פרצופים לכל הבנים שקטנים מהן רק בשנתיים אבל נראים לידן פצפונים. אף אחד לא מתעסק עם שלי, כי יש לה פה של ג'ורה. דוד חיים מנסה לעזור לסבא קצת עם המדורה, והתפילה ודברי התורה, אבל אחרי קצת זמן נשבר, הצטרף לקטנים וזרק יחד איתם כל מיני דברים לאש.  

סבא הסביר לנו למה מבערים את החמץ, ומה זה אומר בנפש היהודית, אבל לשלי בדיוק נכנס גיץ לעין, והיא התחילה לצרוח. דוד חיים ניסה להרגיע אותה, רק כדי שיוכל לבדוק אם באמת קרה משהו, או שהילדה כרגיל היסטרית. הוא צעק שתירגע והיא צעקה בחזרה שהלכה לה העין ואיך אפשר להירגע ככה.  

סבא רק עמד בצד בשקט והמתין שתסתיים כל המהומה והוא ימשיך בשלו, עם החמץ בנפש היהודית. נגמרה המהומה. תמיד בסוף המהומה נגמרת, אבל אף אחד לא חזר להקשיב לסבא ולהסברים שלו על נפש יהודית. במקום זה, כל אחד בשלו. הבנות ריכלו עוד קצת, הבנים שרפו חומרים, ודוד חיים ישב על הגדר בצד ועישן סיגריה.  

כשחזרנו עם ריח של מדורה מהביעור חמץ, ראינו את האוטו של דוד ראובן חונה על השביל באלכסון. מרחוק אפשר היה לשמוע את הצעקות שלו ושל דודה יונה. אימא יצאה לקראתנו, ולחשה לסבא משהו באוזן. סבא ביקש מכולם לחזור למגרש הגדול כדי לכבות טוב יותר את המדורה. כולם הסתובבו ובלי לומר מילה חזרו למדורה. ברור היה לגמרי שהמדורה כבר לגמרי כבויה. כל הילדים הבינו שהמבוגרים רוצים לתת לדודה יונה ולדוד ראובן לצעוק חזק כמו שהם אוהבים. את הצעקות שלהם אפשר היה לשמוע עד המדורה, אבל ככה אפשר היה פחות להבין את המילים. אני חושבת שהמילים כבר לא כל כך חשובות גם בשבילם, ונראה לי שגם הם כבר לא שמעו אותן יותר.

אחרי קצת זמן, ועוד קצת חול ששפכנו על המדורה, חזרנו לבית של סבתא. האוטו של דוד ראובן כבר לא חנה באלכסון. במקום זה, האוטו של דוד שאול חנה על השביל, ישר באמצע. דודה יונה שכבה על הספה של סבא וסבתא עם שקית של קרח על הראש. דוד שאול ואימא הסתובבו בתנועות של מפקדים והתלחשו לחישות שלא הצלחנו לשמוע. דודה רבקה התקשרה לומר שדוד שאול יחזור מייד הביתה כי אי אפשר להשאיר אותה בערב חג עם תינוק ושלושה ילדים. דוד יעקב התקשר וצעק שאיך יכול להיות ששכחו לסדר לזאתי שלו טרמפ מתחנה מרכזית. אימא צעקה עליו בחזרה שיירגע ויש לה עוד דאגות חוץ ממנו. אחר כך ניתקה את הטלפון ומלמלה שבשנה הבאה, היא באמת תהיה בת חורין ותיקח את הילדה (זאת אני) לחגוג ליל סדר במדינה אחרת.

עכשיו יש שולחן ארוך במפה לבנה שתופס את כל הסלון בבית של סבא וסבתא. על השולחן צלחות בצבעים שונים ומשונים ובגודל לא אחיד. באמצע השולחן קעריות קטנות בצבע לבן, עם חרוסת, מרור וביצים קשות. כולנו עומדים מסביב לשולחן בבגדים יפים ולבנים, ומסתכלים על סבא שעומד עם כוס יין ביד.

דוד יעקב עומד ליד הכלה שלו, מסתכל עליה ואחר כך על סבא. דוד שאול עומד לידו מצד ימין ומסתכל במבט מודאג על הכלה של דוד יעקב.

דודה יונה עומדת בפינת השולחן, ליד דוד ראובן. שניהם עומדים בידיים משולבות על החזה, ולא מסתכלים זה על זו. לפני כמה דקות, כשכולם כבר חשבו שהפעם דוד ראובן באמת לא יגיע, נפתחה הדלת והוא נכנס.

 אף אחד לא דיבר כשהוא חצה את הבית של סבתא ונעמד ליד דודה יונה מבלי לומר דבר.

אימא עומדת ליד סבתא בסינור לבן, ומסתכלת במבט מודאג על השולחן. דודה נעמי עומדת בצד השני של השולחן מול דוד חיים. לפני דקה זרק עליה דוד חיים זית, היישר לתוך המחשוף, והיא זרקה עליו בחזרה חתיכת מלפפון. באמצע התעופה של המלפפון אימא עשתה לשניהם ששש כזה מפחיד, ושניהם קפאו במקום.  

סבא מכחכח בגרונו ומתחיל לקדש. כשמתחיל הקידוש לא צריך לבקש שקט, השקט פשוט מגיע מעצמו. בין כל המהומות שהיו היום, לבין אלה שיתחילו עוד דקה, שוכן לו רגע קצר בקידוש שבו הכל עוצר מלכת. התינוקות לא בוכים, המבוגרים שותקים, וגם הילדים. הקללות בערבית ואלה בעברית עוצרות ומקשיבות לקידוש. הריבים הקטנים וגם הגדולים נעצרים ולרגע מתחבאים מתחת לשולחן. המריבות של הילדים והפוליטיקות של המבוגרים, עוצרים וקופאים לרגע אחד. לרגע אחד קצר אנחנו כולנו חבילה אחת של אנשים, מאוגדת סביב כוס יין ותפילה כלפי שמיים.

סבא עומד עם הכוס ביד, והיד שלו טיפה רועדת. טיפה קטנטנה אדומה של יין תירוש נוזלת לו על השרוול הלבן. סבא מקדש על היין, כולם אומרים אמן בקול מאוד גדול, והכל חוזר להסתובב מחדש. 

סיפורי הגמר:

חתונה חסידית/ יפה מצרי

תחייה/ אביאל ברכה  

כותב מכתבי התאבדות/ גליה מוסקוביץ

• כאן תוכלו לבחור את הסיפור האהוב עליכם (וגם לזכות בספר). ההצבעה עד יום שני בשעה 23:00.