שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות

    בלי מצפון, בלי מצפן

    בשיחת טלפון אחת יכול היה ברק לדחות את מועד ההצבעה על התיקון לחוק האזרחות, אך הוא פשוט לא רוצה. אטילה שומפלבי מנתח עוד תרגיל פוליטי לא ברור של שר הביטחון, שמקרב אותו לליברמן - ומרחיק אותו מהרוח המקורית של מפלגת העבודה

    לו היה רוצה, באמת רוצה, אהוד ברק יכול היה לדחות, לעכב או לשנות כמעט בן רגע את מועד ההצבעה על התיקון לחוק האזרחות. טלפון אחד לנתניהו, קצת לחץ בתקשורת, איומים מרומזים בחלל האוויר - והתיקון לחוק היה שוב מוצא את עצמו בעוד ועדה, צוות בין-משרדי, או איך שלא קוראים היום לבתי הקברות להצעות שנויות במחלוקת על סף הגזעניות.

     

    אבל ברק, שמשקיע מאות שעות כדי להציל את התהליך המדיני עם הפלסטינים וכדי להוכיח לעולם שישראל אינה מדינה מצורעת, לא רוצה. איך יודעים שהוא לא רוצה? כי הפרשן והמגן האנושי האחרון שנותר ליושב ראש מפלגת העבודה, ויצמן שירי, אומר את זה בפה מלא.

     

    "ברק חושב שהעיתוי לא מתאים", הסביר שירי הלילה. "אין לו בעיה עם החוק, בעיקר כשהוא בא ברוח מגילת העצמאות. עוד מעט יפסיקו פה כל הצבועים לשיר את התקווה, כי יש שם את המילה יהודי. אבל אני חושב שהעיתוי מטומטם, כי בזמן שישראל מחכה להגיע להבנה עם האמריקנים ולהרגיע קצת את הערבים, אנחנו לא צריכים שום אישור לזה שאנחנו מדינה יהודית".

     

    ברק, כלומר ויצמן שירי, חושב שהעיתוי מטומטם. ועדיין, ברק מתכוון להצביע בעד. למרות שהעיתוי מטומטם, ולמרות שאף אחד בסביבתו לא ידע להסביר הלילה  מה שר הביטחון באמת מתכוון לעשות אם הצעתו לצרף את המילים הדרמטיות "ברוח מגילת העצמאות" לא תתקבל. יתמוך? יתנגד? ייעדר? לא ברור. יועץ התקשורת שלו סירב להתחייב בשמו, סירב להמר על "הדינמיקה שתתפתח בישיבת הממשלה". כלומר, אולי יהיו פה הפתעות, ייתכן ויתגלו כאן עקרונות ליברליים.

     

    אצבע בעין לעבודה

    כמו תמיד אצל ברק, התרגיל הפוליטי שבישל אמש מובן בעיקר לו. האם חופש ההצבעה שהחליט להעניק לשרי מפלגתו הוא כניעה ללחץ הציבורי ולהתנגדות הגורפת של שרי המפלגה, או דווקא אצבע בעין - עוד אחת - למפלגת העבודה ולערכיה? האם זו קריצה בוטה ימינה, אל אלקטורט אחר, שמוכן לחבק אותו יותר מאשר ששת המנדטים שהעבודה מקבלת בסקרים?

     

    ברק, שהחליט לאפשר לחבריו בעבודה להצביע נגד למרות שהם, הרוב, היו יכולים לכפות עליו להתנגד לחוק - חשב כנראה בעיקר על עצמו. אבל עדיין לא ברור כיצד המצפן שמדריך אותו הוביל אותו לפאתי ישראל ביתנו, ומהיכן שלף את מצפונו כדי לתרץ הצבעה שרחוקה מלהתאים לרוחה של מפלגת העבודה, זו המקורית לפחות, ודומה יותר למצפון של אביגדור ליברמן.

     

    כדי לנסות ולהבין את ברק, צריך לנסות ולחפש את הלוגיקה הפתלתלה במעשיו. אם אכן נכנע ללחץ הציבורי, כפי שטוענים מבקריו, מדוע החליט להיפרד משאר שרי העבודה וללכת "על פי מצפונו"? שהרי, לו היה נכנע להם, צריך היה לשמוע מברק דווקא את ההיפך ממה שאמר - חשבתי על זה, הבנתי את המצב, אני מקבל את עמדת רוב חבריי ואת דין התנועה, ומצביע כמוהם. כלומר נגד.

     

    אך ברק עשה את ההיפך, מה שמאותת דווקא על עוד צעד בתוכנית ההתנקות של יושב ראש מפלגת העבודה ממפלגתו שלו, מערכיה, מאופיה, מאנשיה ומרצונם הקולקטיבי. ואם הלוגיקה לא ברורה, ויצמן שירי ממהר להסביר: "השרים שצועקים מסתכלים על הפריימריז ועל הקולות של הערבים שהם יכולים לקבל. מי שמותח ביקורת, ובעיקר הצבועים ממפלגת העבודה, יודעים טוב מאוד שהחוק בסדר גמור. אבל הם צבועים".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ברק. לא רוצה
    צילום: דודו אזולאי
    ויצמן שירי. "הצבועים יודעים שהחוק בסדר"
    צילום: מיכאל קרמר
    מומלצים