שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    הכי מטוקבקות
      מנכ"ל עמידר: במקום לפנות דיירים, תנו לי לבנות
      מנכ"ל עמידר מתוסכל: מחירי הנדל"ן נוסקים, מלאי הדירות הציבוריות מידלדל, רבבות דיירים ממתינים לבית והממשלה אינה מאפשרת לו לבנות דירות ציבוריות. "פקידי האוצר הם ילדי שמנת שלא מבינים מה קורה בשטח. יש מצוקה אמיתית. חוק המכר נכשל. זה יעלה עשרות מיליארדים, אבל חייבים לבנות"

      מצוקת הדיור הפכה לסוגיה ציבורית לוהטת. בכנסת, בממשלה, בתקשורת, בטוקבקים, בשיחות הסלון: כולם מדברים על מחירי הדירות המטורפים. ח"כים, פרשנים, לוביסטים, שמאים ומתווכים מתחרים ביניהם מי ימציא לנו פטנט יעיל יותר, נועז יותר, חדשני ומקורי ומדליק יותר להיטיב עם העם ולמלא את הארץ דירות.

       

      עם הצעות אלה נמנים סיוע במזומן למשכנתא; קרקע בחינם לחיילים משוחררים; ערים חרדיות בפריפריה; העלאת ריבית, הורדת ריבית; רפורמה במינהל, מאבק בביורוקרטיה וגם מלחמה בירוקים. "יש מצוקה אמיתית, חסרות עשרות אלפי דירות ואנחנו צריכים לעשות משהו", אמר שר האוצר, יובל שטייניץ

       

      פתרון ישן ופשוט, שיושם במשך שנים רבות ושמר על רמת מחירים נמוכה וסיפק דיור לחלשים, זוכה להתעלמות מצד מרבית הממסד הכלכלי. מייסד המדינה, דוד בן גוריון, הקים ב-1949 חברה ממשלתית בשם עמידר במטרה לבצע את "חובת הממשלה לספק שיכון לכל תושב בישראל".

       

      בתוך עשור, בנתה עמידר 200 אלף דירות, קרוב למספר המשפחות חסרות הבית שעלו לישראל, וזאת - בתנאים קיצוניים של צנע, מצוקת מזומנים, קשיים טכניים ומחסור בחומרי גלם.

       

      בעשור האחרון, לעומת זאת - במדינה עם מלאי מזומנים אדיר, מאות קבלנים ורבבות עובדים זרים, צפיפות אוכלוסין והילודה הגבוהה במערב - עמידר והחברות המשכנות האחרות מכרו 120 אלף דירות לדיירים ותיקים, ובנו אפס. 0 דירות - כמדיניות. 

       

      30 אלף דירות מתחת לקו האדום

      אין פלא שמנכ"ל עמידר כיום, יעקב ברוש, מתוסכל. "לפני כמה שנים אמרנו שהקו האדום שלנו הוא שיישארו לנו רק 100 אלף דירות", אומר ברוש ל-ynet, "כיום לכל חברות הדיור הציבורי ביחד (עמידר, עמיגור, חלמיש, פרזות, שקמונה וחלד, ת.ג) יש מלאי של 70 אלף דירות. אנחנו 30 אלף דירות מתחת לקו האדום. יש 40 אלף עולים ו-2,500 ישראלים ותיקים שמגיעה להם דירה ועדיין לא קיבלו, ועשרות אלפים נוספים שביקשו ונענו בשלילה. חייבים לבנות דירות להשכרה, להגדיל את הסיוע בשכר דירה ולתת לנו לחזור לבנות דירות חדשות".

       

      איך אתה יכול לבנות? יש לך פועלים, ציוד, מהנדסים, תוכניות בנייה?

       

      "אני לא מתכוון שעובדי עמידר יעלו על המנופים בעצמם. גם בעבר בנינו בצורה מודרנית, עשינו מכרזים מסודרים ושכרנו קבלנים שביצעו את הבנייה עבורינו. אבל כיום אף גוף לא מבצע בנייה ציבורית. אם מישהו מתכוון ברצינות לכל הדיבורים על מצוקת דיור, הוא חייב לתת לנו לחזור לבנות". 

       

      "ילדי השמנת באוצר לא רואים מה קורה כאן"

      מצוקת הדיור היא עניין מוחשי מאוד במשרדי עמידר בתל-אביב. בבניין הדחוס ברחוב שאול המלך אין רגע דל: שני מחוסרי דיור מבוגרים חוסמים את הדרך למעלית. "אנחנו רוצים את רונית. תנו לנו לדבר עם רונית", הם זועקים ברוסית. המאבטח רודף אחריהם, לתוך המעלית, עוצר את המעלית וחוסם את דרכם אל המדרגות. "אנחנו פה עד שרונית באה", הם צועקים בעברית משובשת, "לא הולכים".  

       

      ברוש, ששמע מאתנו על המקרה המביך, מזעיק את רונית ומבטיח שתטפל בזוג ברגישות. "מדובר במישהו שקיבל דירה שלא מוצאת חן בעיניו, למרות שהיא נבחרה לו לפי קריטריונים מקצועיים של משרד השיכון", הוא מסביר, "אנחנו לא אלה שקובעים מי זכאי לדיור, אנחנו רק הגוף המבצע. אבל אין לי שום רצון לטייח את המציאות הקשה שאתה רואה כאן: המצוקה היא אמיתית. אנחנו רואים אותה יום יום".

       

      ברוש, שמשמש בתפקידו חמש שנים ועובד בעמידר מזה 13 שנה, מכיר את המצוקה ממקום אישי: הוא גדל בקריית גת, והתגורר בעצמו כילד וכאיש צעיר בדיור ציבורי. "כיום אין מי שדואג לאנשים במצב שבו אני הייתי", הוא אומר, "יש כל כך הרבה אנשים שמבקשים דיור ציבורי ולא מקבלים, שמשרד השיכון נאלץ להחמיר את הקריטריונים שוב ושוב, כך שגם אנשים שההגיון אומר שמגיעה להם דירה לא מקבלים".

       

      אם יש כזה תור, איך זה שיש אלפי דירות ריקות שאתם נאלצים לסלק מהן פולשים?

       

      "הדירות הריקות הן של דיירים שנפטרו. 50%-60% מהפולשים הם קרובי משפחה של הנפטרים. הם יודעים על המוות הרבה לפנינו וממהרים להיכנס לדירה. רובם אנשים קשי יום, שחושבים שמגיע להם לרשת את הדירה שבה ההורים או הסבים שלהם חיו כל חייהם, אבל הם לא זכאים. לפי חוק זכויות הדייר, רק אם ליורשים אין דירה משלהם ואין להם כסף לשכור דירה, הם זכאים להיכנס במקומו, ולרוב הפולשים הללו יש דירות משלהם".  

       

      "במקרים אחרים, הדיירים מתים עריריים ואף אחד לא מודיע לנו על כך, ובינתיים מישהו פולש אליהם הביתה, לפעמים עבריינים ולפעמים אנשים קשי יום שהיה עדיף שגם הם יהיו זכאים לדירה".

       

      "זה מצב שרע לכולם והוא נובע ישירות מהמחסור בדירות. אנחנו מפנים את הפולשים בגלל שזה החוק ובגלל שהם תופשים את מקומם של אנשים במצב עוד יותר גרוע. אבל רק כשליש מהפולשים הם עבריינים אמיתיים שהיו פולשים גם אם היו מספיק דירות, והשאר - אנשים שבאמת מתקשים למצוא בית. יש 350 פולשים בשנה, ורובם עושים זאת בגלל המחסור".

       

      איך אתם מפנים אותם, וכמה זה עולה לנו?

       

      "זה עולה המון כסף. אנחנו שוכרים עורכי דין להוציא צווי פינוי, ואחר כך שוכרים קבלני הוצאה לפועל וחברות אבטחה, אנשים מאוד לא נחמדים שמעיפים את הפולשים. חלק מהפולשים הורסים את הדירה בזמן הפינוי וצריך לתקן את הנזק. וצריך לשכור מחסן לאחסן את הציוד של הדיירים. כל מבצע כזה עולה לנו בממוצע כ-50 אלף שקלים, וזה מצטבר בסך הכל להוצאה של כ-20 מיליון שקלים בשנה. שלא לדבר על הצער ועוגמת הנפש למפונים ולעובדים שלנו שחוטפים מכות, צעקות, קללות, עלבונות, רואים דברים קשים ועוברים טראומות, ולפעמים חוזרים מהשטח פצועים ממש. ומה שהכי מרגיז זה שרוב הפינויים הם בזבוז אנרגיה, כאב לב וכסף. במקום לפנות פולשים, תנו לי לבנות דירות".

       

      חוק הדיור הציבורי אומר שאתם צריכים למכור דירות ישנות לדיירים ולהשתמש בכסף לבנות דירות חדשות, אבל אתם כבר 12 שנה לא מיישמים אותו.

       

      "החוק קבור בחוק ההסדרים. לצערי, אנחנו מיישמים רק את החלק הרע שלו ולא את החלק הטוב. מכרנו 120 אלף דירות, הכנסנו שני מיליארד שקלים למדינה, נשארנו בלי דירות ואנחנו ממשיכים למכור 1,500 דירות בשנה, ולא קיבלנו שקל אחד לבנות דירה חדשה. אני משפץ קצת דירות ומוסיף למלאי 40-30 דירות בשנה, וזהו. אז הדירות פשוט נגמרות".

       

      אז למה אתם מוכרים?

       

      "אנחנו עושים מה שהממשלה אומרת לנו. השרים אומרים לי למכור. אני מקווה שהם יבינו שחוק המכר נכשל ויפסיקו אותו. שר השיכון, אריאל אטיאס, קרא לי ואמר שהוא רוצה לחשוב ביחד איך חוזרים להיסטוריה. להפסיק למכור ולחזור לבנות".

       

      מבקר המדינה מתח ביקורת על כך שלא בונים, אתה רוצה לבנות ואטיאס רוצה שתבנה, אז למה זה לא קורה?

       

      "תשאל באוצר. בנייה עולה כסף, והאוצר צריך אותו לדברים אחרים".

       

      כמה תעלה הבנייה?

       

      "הרבה. התוכנית היא לבנות בפריפריה, לא במרכז, אבל בניית דירה של 70 מ"ר עולה חצי מיליון שקל גם בפריפריה, לא כולל הקרקע. אני מקווה שהמינהל ייתן לנו קרקעות, ואז בנייה של 30 אלף דירות תעלה 'רק' 10-15 מיליארד שקל ולא 20-30 מיליארד".

       

      מי ייתן לכם סכומים כאלה?!

       

      "מבחינתי, כל שקל הוא ברכה. אני שמח שאטיאס אישר לי השנה תוספת של 250 דירות, זה עדיף מכלום. והפיתרון זה לא רק שאנחנו נבנה. צריך גם לעודד קבלנים פרטיים לבנות דירות להשכרה, וזה עולה הרבה פחות. אתה בא ליזם, ומציע לו לבנות בניינים ולהתחייב להשכיר אותו למשך עשר שנים, תמורת הטבות. בנוסף, חייבים להגדיל את הסיוע לזכאים בשכר דירה. אנחנו נותנים סיוע ל-100 אלף אנשים בערך, וזה בסדר, אבל נותנים סכומים מצחיקים שלא עודכנו שנים: מישהו יכול למצוא דירה ב-250 שקל לחודש? רק באוצר חושבים שזה מספיק".

       

      כולם מדברים על דיור להשכרה. איפה הרעיונות האלה עומדים?

       

      "בשום מקום. יש תוכניות להקמת 10,000 דירות כאלה במרכז הארץ. הצענו לממשלה לקחת על עצמנו את היוזמה ולהביא את הקבלנים, אבל בינתיים האוצר מתנגד וזה לא קורה".

       

      באוצר אומרים שדיור ציבורי הוא מיושן ומיותר. הם אומרים שאם הרפורמה במינהל מקרקעי ישראל תצא לדרך ותשחרר את החסמים הבירוקרטיים, כוחות השוק יעשו את שלהם, המחירים ירדו ולא יהיה צורך בדיור ציבורי. 

       

      "בעניין הרפורמה אני מסכים אתם. צריך לשחרר יותר קרקעות לבנייה ולהפחית את הבירוקרטיה. יש הרבה דברים שצריך לעשות. אני בעד לשחרר חסמים בירוקרטיים, להפסיק את הקשקוש הזה שנקרא 'אדמות חקלאיות'. רוב השטחים במושבים ובקיבוצים כבר מזמן לא חקלאיים, וצריך פשוט להפקיע אותם ולשווק את הקרקע. אבל זה לא סותר. כדי שהמחירים ירדו באמת, הממשלה צריכה להתערב ולהגדיל את ההיצע הדירות באופן אקטיבי".  

       

      הפקידים טוענים שדיור ציבורי יוצר שכונות עוני, ונותן לאנשים תמריץ להיות בכיינים ותלותיים, לשבת ולהגיד 'מגיע לי' במקום לדאוג לעצמם לדירה.

       

      "פקידי האוצר הם ילדי שמנת שאין להם שום מושג מה קורה לאנשים בשטח. הם מזכירים לי את הבן שלי: לשמחתי, גידלתי אותו בבית צמוד קרקע ברעות, אז כשהוא שומע את השיחות שלי עם אנשים הוא לא מבין מה הם רוצים: למה הם לא מוצאים דירה? אני בקשר יומיומי עם הפקידים ולא מצליח להסביר להם את עמדתי".

        

      אולי הבן שלך צודק? הרי כל מחוסרי הדיור הללו גרים איפושהו: כמעט לא רואים כאן משפחות באוהלים על איי התנועה כמו בארה"ב, אז אולי כוחות השוק עושים את שלהם ולא צריך אתכם?

       

      "אני נכנס לבתים של הדיירים שלנו וגם לאלה של האנשים שממתינים לדיור. יש כאלה שבקושי יש להם מה לאכול. אנחנו צריכים להודות לאלוהים שאנחנו לא ארה"ב ושאנשים כאן דואגים אחד לשני. הממתינים גרים עד גיל 40, 50 ו-60 אצל ההורים שלהם, עם הילדים, לפעמים ארבעה דורות מהסבא עד הנין. לפעמים גם ההורים שלהם הם דיירי עמידר. העולים החדשים גרים בשכירות, שלוש, ארבע, חמש משפחות בדירה, ועובדים בשתי עבודות לממן את שכר הדירה. אלה חיים? לזה הם קוראים בכיינות?"

       

      יש כלכלנים שטוענים שהמצב הולך להיות הרבה יותר. שהריבית תעלה, ואז אלפי משפחות לא יוכלו לעמוד בתשלום המשכנתא וייזרקו לרחוב.

       

      "אני לא יודע אם זה נכון ומקווה שלא. כרגע, אני רואה לפחות באזור שאני גר בו, מודיעין, שהמחירים נעצרו והפסיקו לעלות, אולי בזכות שיווק הקרקעות האגרסיבי של אטיאס ועצם הדיבור על הנושא. אבל בדבר אחד אין לי ספק: המצב מטורף. אם אנחנו לא רוצים כאן ערי אוהלים, הממשלה חייבת להתערב".  

       

      לפנייה לכתב/ת
       תגובה חדשה
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
      מנכ"ל עמידר, יעקב ברוש: "מכרנו דירות במקום לבנות"
      צילום: גדעון מרקוביץ
      צילום: אחיה ראב"ד
      פולשים מתבצרים בדירה: 350 פינויים בשנה
      צילום: אחיה ראב"ד
      עמידר: מלאי הדירות הולך ומצטמצם
      צילום: שירה אוחיון
      מומלצים