המחשוף שלה הוא האמירה החזקה ביותר בחדר
צעדים ניגשים אליה והיא לא יודעת למה לצפות, אבל המגע רך והיא לא מתנגדת. כל דבר שתיגע בו או שייגע בה הערב, חפץ או איש, יהיה רך ועשיר למגע. פרק 3 בסיפור למבוגרים בלבד
בפרקים הקודמים: זר מסתורי מציע ללילך ברנר אלף דולר לשעה תמורת בעלות מלאה על גופה. בעיניים מכוסות, היא נכנסת למונית שלוקחת אותה אל היעד.
במונית שלילך נוסעת בה יש שקט. כשהיא מבקשת הנהג מדליק רדיו, אבל לזלי גור שרה You don't own me באיזו תוכנית סיקסטיז נידחת נשמע לה כמו קקפוניה והיא מבקשת ממנו לכבות. אחרי עשר דקות של נסיעה היא מתרגלת לדממה המוחלטת המופרעת רק באיוושת הרוח בגלגלים או ברעשי מכונית נעקפת. 37 דקות אורכת הנסיעה – 37 דקות ארוכות מאוד, במונחי עיניים מכוסות בדרך אל יעד לא נודע.
הדמיון בין האחיות ברנר מתבקש אבל לא צועק את עצמו. אולי צריך לראות אותן ביחד, או במסגרת רצף של אירועים בעלי זיקה, כדי לעמוד על טיבו: משהו בהן כמו נאפה מאותו בצק ונלוש באותן ידיים, אף על פי שמיכל נראתה כאילו נוצרה לרחף ולהפנט ולילך - לתאוות בשרים והולדה. האחת אוויר ואש, ברגל קלה ודיוקן שחוקק עצמו בזיכרון בלהבה, השנייה - אדמה ומים בשדיים וירכיים ומקלעת שיער כבדים, מלכותיים.
הנוסעת והנהג לא מחליפים מילה ביניהם. נראה שכך הורו לו. כשהמונית מגיעה לבסוף ליעדה יד אלמונית פותחת את הדלת ומושיטה עצמה ללילך. מחוץ לרכב, הדבר הראשון שמכה בה הוא ריח התפוזים, סמיך כאילו הם נפגשים באמצע פרדס. היא סוגרת אצבעות סביב היד המושטת ופוסעת בעקבות הגבר לצידה (זהו לא פאגאן: האיש שלצידה נמוך ורזה מעט ממנו). דלת נפתחת והם נכנסים לתוך בית.
קולות מציגים את בעליהם: פאגאן, שאת קולו היא זוכרת, אכילס, בטוח בעצמו ומיומן מספיק להישמע משועשע מבלי לגרום לה להרגיש חשופה וכארון, צעיר ובוטח פחות מכולם.
הם לא שואלים אותה שאלות, והיא מרגישה שזה זמן העיניים
יד מוליכה אותה אל ספה או מיטה, והיא יושבת רגל על רגל, ברכיה מחזירות אור. היא לא לובשת חזיה, והמחשוף שלה הוא האמירה החזקה ביותר בחדר. היא תרצה לשתות? ובקבוק נפתח – נשמע כמו שמפניה – כוס צוננת מושטת לה, והיא לוגמת. הם לא שואלים אותה שאלות, והיא מרגישה שזה זמן העיניים ומניחה להם שיזינו אישונים בשפע שלה. כמה לגימות אחר כך פאגאן שואל "שנתחיל?” והיא אומרת "כן”.
צעדים ניגשים אליה והיא לא יודעת למה לצפות, אבל המגע רך והיא לא מתנגדת. בכלל, כל דבר שתיגע בו או שייגע בה הערב, חפץ או איש, יהיה רך ועשיר למגע. אצבעות מטיילות על פיה, היא פוערת אותו מעט, והן מרשות לעצמן ללכת קצת פנימה ולחוש את החלקלקות החמה והכבדה של הלשון שלה. היא מצוּוה לקום על רגליה והיא עושה כן. הכתפיות שלה מופשלות ושמלת המשי השחורה שלה נשמטת לרצפה. היא שומעת את קליק המצלמה הראשון לאותו ערב.
ידיים עוברות על עורה – על צווארה העדין, על כתפיה בעלות הפרופורציות המושלמות, על שדיה המוצקים, על מותניה המעוגלים; אף אחד לא ממהר הערב. אחרי כמה דקות של ליטוף כמעט טקסי היא מרגישה איך הגבר שמולה יורד על ברכיו ונושם את ריח ירכיה, נושך ומוצץ אותן לאט, במתינות. היא אוהבת את הלאט הזה. בלי לחשוב היא מושיטה יד ותופסת בראשו של הגבר הכורע לרגליה, בלי לשנוא את עצמה ובלי לאהוב את עצמה, היא שם ולא שם, ומשהו באינטנסיביות של הרגע תופס אותה כמו הידיים שדוחפות אותה אל המיטה שמאחוריה ומפשקות את הרגליים שלה לצדדים ואחר כך מטות אותה על צידה, והיא פתוחה לחלוטין בפני שלושת הנוכחים בחדר. השניים שאינם נוגעים בה לא נשמעים כמעט, אבל הנוכחות שלהם מהדהדת בחדר. אולי רק בלילך.
המצלמה עושה את שלה בצורה נבחרת; הם מצלמים רק את הרגעים בהם היא מופתעת או שוכחת את עצמה, וכשהיא מבינה את זה היא מאדימה עד שורשי שיערה ומתלהטת.
כוס שמפניה נוספת מונחת בידה ומישהו שם איזה ג'אז פראי וריח הפרדסים מתערבב בניחוחות הגוף ובסודם של ארבעה. מעין ברית משונה נכרתת ביניהם: בלי לדעת הם יהיו מסומנים אלה באלה לנצח.
היא לא יודעת למה לצפות עכשיו. היא שומעת אותם מדברים ביניהם אבל היא לא מצליחה להבחין במילים ולא כל כך איכפת לה. היא מרגישה כאילו היא לקחה משהו. כשפאגאן מדבר אליה, מקרוב יותר, היא מקשיבה. הוא שואל אותה אם היא בסדר והיא עונה שכן והוא שואל אם היא צריכה משהו והיא אומרת שלא והוא שואל אם זה בסדר שהם ימשיכו עכשיו והיא מהנהנת, וממשיכה להנהן כשהוא אומר שהם רוצים אותה שלושתם יחד.
הם מבקשים שתישאר עם כיסוי העיניים
כשזה מסתיים וההתנשפות הכללית נרגעת, היא מבקשת דקה לבד. הם יכבדו את בקשתה, אבל הם מבקשים שתישאר עם כיסוי העיניים. הם משאירים לידה את השמלה שלה יוצאים מהחדר. היא שוכבת בלי לזוז, אבל קמה בהחלטת פתאום ומורידה את כיסוי העיניים.
החדר גדול ומרוהט בפאר. המיטה ממנה קמה עגולה ועצומה (ומוכתמת); שטיח רך מכסה את הרצפה כולה. אין חלונות. על הקיר לימינה תלויה התמונה היחידה בחדר: שחור לבן, אשה עירומה, מכוסת עיניים, שוכבת על המיטה ממנה קמה לילך עכשיו. לצידה של השוכבת יושב גבר מחייך באושר. ידיו העדינות להפליא מונחות אחת על שדה השמאלי של והאחרת קצת למטה מטבורה, באצבעות שקועות בשיער ערווה מזהיב, רך למראה. על מותנה הימנית, מחשיך את תקוותיה הנותרות של לילך ברנר, הצד האפל של הירח.
היא מסתכלת בתמונה של אחותה.
כשהם חוזרים הם מוצאים אותה ישובה על המיטה, לבושה בשמלה שאיתה באה, עם כיסוי העיניים עליה.
המשך הסיפור: היא נועדה לענג כל תא עצב אסתטי
