שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    "אני לא אצטרך לעשות דיאטה אחרי הלידה"

    לאכול בשביל שניים? תשכחו מזה, לא אצל "חצי שירה". שנתיים עברו מאז פגשתם אותה לראשונה, ועכשיו שירה וסרמן בהריון, ואין לה שום כוונה לסיים אותו עם גרם אחד יותר ממה שצריך. בטור חדש, הראשון בסדרה, היא חושפת את הקשיים, ההצלחות והשיטות לעבור הריון בלי קילוגרמים עודפים

    היי, זוכרים אותי? זו אני, "חצי שירה". לפני כשנתיים, כשהייתי בת 28, הפצעתי על המסך שלכם לראשונה וחלקתי אתכם את המהפך שעברתי, מאישה בת 24 ששקלה מעל 130 ק"ג וחיה כל חייה בעודף משקל קיצוני, לזו ששוקלת קצת מעל 60 ק"ג ומסייעת לאחרים להוריד ממשקלם.

     

     

    עכשיו, אחרי שנתיים, אני כאן שוב, הפעם עם שותפה קטנה שגדלה אצלי בבטן. אני כאן שוב כדי לספר לכם על המאבק שלי במשקל בתקופה שרבות ורבים חושבים כי היא חסרת סיכוי בתחום השמירה על המשקל, במטרה להוכיח, לכם וגם לי, שאפשר לסיים הריון בלי עודפים קיצוניים ובלי "הדיאטה שאחרי".

     

    "פחדתי מהעלייה במשקל בהריון"

    אני חושבת ששנתיים זו תקופה ארוכה מספיק כדי לעשות חשבון נפש. בשנתיים האלו יצא לי לחשוב הרבה על הדרך שעברתי. אני לא אשכח לעולם את כל אותן "נשמות טובות" מהטוקבקים, ואת האיחולים שלהם שאעלה במשקל את כל מה שירדתי. אני גם לא אשכח את אלפי התגובות, המיילים, וכל החום והאהבה שהורעפו עליי מרבים, אשר ראו בי דוגמה להצלחה בתחום ההרזיה.

     

    אז מה עבר עליי בשנתיים האלו? אתחיל בבשורה החשובה: שמרתי על המשקל שלי. לאורך התקופה השתדלתי לשמור על אורח חיים בריא, לאכול את "הדברים הנכונים", להתאמן ולשמור על סדר יום קבוע ככל האפשר, במטרה לשמור על ההישג ולהמשיך לחיות כ"רזה לכל דבר", מושג שלא הכרתי בעבר.

     

    מה שעוד קרה בשנתיים האלו הוא, כמובן, ההריון. באופן טבעי הייתי לחוצה מכל מה שקשור לנושא, אך עבורי הלחץ היה כפול. הריון עבורי הוא לא רק משהו חדש, מרגש ומפחיד שאני עומדת לעבור, אלא גם מצב של עלייה במשקל, חלק בלתי נפרד מכל התהליך. ובכל פעם שחשבתי על אותה עלייה במשקל, התווספו לחששות ממנה קולם של חלק מהטוקבקיסטים, שעדיין מהדהד בראשי, שכתבו לי שהם בטוחים שכשאהיה בהריון אעלה הכל בחזרה (ואנצל את הבמה להגיד, שוב, תודה לכם חבר'ה).

     

    לכן כשהחלטנו, בעלי ואני, להתחיל "לעבוד על זה" לא הייתי בטוחה עד כמה אני מוכנה ולא אגזים אם אומר שאפילו הרגשתי חצויה. מצד אחד, רציתי כבר לחוות את האימהות, אך מן הצד השני, אני מאוד אוהבת לשלוט על מה שקורה לי ולגוף שלי, והריון משמעותו כניסה לתהליך של שינויים רבים, שעוד לא חוויתי מעולם ודורשים סוג של הסתגלות.


    שירה והבטן, שבוע 15. "הצלחתי להפריד בינה לבין הבטן של 'שירה השמנה'" (צילום: עופר עמרם)

     

    "אני לא אצטרך לעשות דיאטה לאחר הלידה"

    אבל בחודש אוגוסט האחרון גיליתי שאני בהריון, ובאותו היום נדרתי בליבי נדר: אני לא אצטרך לעשות "דיאטה שלאחר הלידה". אני עם דיאטות גמרתי. כל מה שאני רוצה לעשות אחרי הלידה הוא ליהנות עם התינוקת, ולא לדאוג לירידה מאסיבית במשקל. לצורך זה הבטחתי לעצמי לשמור על התזונה והספורט שלי במשך ההריון ולהשתדל שלא לפרוץ את כל הגבולות. יחד עם זאת, החלטתי שלא אחסוך מעצמי מאכלים טעימים שמאוד ארצה לאכול. בקיצור, התחייבתי לא להגזים ולעשות את הכל, אבל במידה.

     

    השלב הבא, אחרי אותה הבטחה, היה ללכת לעשות בדיקות דם, אותן אני דוחה כבר כמה שנים טובות. בדרך לשם לא עזבו אותו הזיכרונות של תוצאות בדיקות הדם שלי מפעם, כבחורה בעלת עודף משקל קיצוני. זו גם הסיבה שנרתעתי מבדיקות הדם כמו מאש. כל כך פחדתי מהתוצאות, ממה ש"ישדר" לי הגוף שלי. פחדתי לגלות כולסטרול גבוה, סכרת, שומנים בדם ומה לא.

     

    אבל כשבסופו של דבר התייצבתי (כמו גיבורה, אני רק חייבת לציין) בקופת החולים ועברתי את הבדיקה, נדהמתי לגלות את התוצאות. הכל, למרבה ההפתעה, היה תקין. הרופא אפילו אמר שעם כאלו תוצאות אני עשויה לחיות עד גיל 120.

     

    עכשיו, אחרי שקיבלתי את ההוכחה לכך שהגוף שלי במיטבו ואחרי שההריון נקלט, הייתי מוכנה באופן סופי לצאת לדרך.

     

    "היה לי ברור שההתמודדות לא תהיה קלה"

    מאותו הרגע היה לי ברור שסדר העדיפויות הולך להשתנות. הרי עכשיו אני צריכה לדאוג גם לעובר ולא רק לי. מה זה אומר בפועל? שאימוני הכושר שלי צריכים להיות בעצימות נמוכה יותר, שאני צריכה לאכול טוב, לנוח יותר ובאופן כללי להקשיב לצרכי הגוף קצת יותר ממה שהקשבתי קודם.

     

    הבנתי גם שמעכשיו אני אצטרך להתמודד עם תגובות הסביבה להריון, ועוד יותר מכך עם הביקורת על העלייה שלי במשקל במהלך ההריון (ואני גם מקווה ממהירות החזרה שלי לגזרה לאחר הלידה). היה לי ברור שההתמודדות הזו לא תהיה קלה, אבל החלטתי לקחת עליה אחריות.

     

    אחד הדברים שאני לא אשכח היא אותה בדיקה ראשונה אצל הרופא, בה בודקים אם יש דופק לעוברית.

    התייצבנו אצלו, בעלי ואני, בשבוע השביעי, להוטים לראות מה קורה שם, בבטן שלי. וכשהרופא ראה אותי הוא אמר בשמחה: "הו, את רזונת, נוכל לראות דופק גם על הבטן. אין צורך באולטרסאונד וגינלי בשלב זה".

     

    אני, זה די ברור, נותרתי המומה. בכל זאת, אני עדיין לא ממש רגילה לקבל מחמאות כמו "רזונת", ועוד מרופא.

     

    "האוכל פשוט לא עשה לי את זה"

    בשבוע השמיני מה שחששתי ממנו כל כך החל: ההתמודדות עם האוכל. לשמחתי לא הקאתי, אבל הייתה לי בחילה תמידית כמעט מכל מאכל, בין אם הוא מתוק, מלוח או חמוץ. התפריט היומי שלי כלל לחם עם גבינה, ובמקרה הטוב גם ביצה קשה. כל הדברים אותם אהבתי קודם, כמו עוף, דגים, ירקות ובמיוחד חצילים וטחינה, היו מעתה מחוץ לתחום.

     

    אני, שהייתי רגילה כל כך לתפריט מסודר וקבוע, מצאתי את עצמי מחפשת מה לאכול. התחלתי בחיפוש אחרי מאכלים שלא יעשו לי בחילה, כשאני מנסה להבין איזה סוג של אוכל אני בכלל מסוגלת להריח.

     

    הרגשתי תסכול אדיר. פחדתי שאם אמשיך לאכול לחם עם גבינה וביצים במשך כל ההריון אצטרך לקרוא למשאית גרר כדי שתיקח אותי טרמפ לחדר לידה.

     

    כדי לעצור את הסחף, ובעיקר את הבהלה, הלכתי להתייעץ עם כמה מומחים, ולבסוף החלטתי לאכול ארוחות קטנות ותכופות יותר. זה עזר מאוד והקל עליי, בעיקר בגלל שהתיאבון שלי לא היה במיטבו.

     

    ופתאום הרגשתי שקיבלתי את ה"מתנה" שחיכיתי לה כל החיים: האוכל פשוט לא עשה לי את זה. הייתי מסוגלת לשבת במסעדת גורמה, להזמין סלט חסות ואפילו לא לגעת בלחם, מה שכמובן מאוד לא אופייני לי ולאהבה שלי לאוכל טוב. מי היה מאמין שאני, בולסת המתוקים, אעבור ליד המאפיה השכונתית ואסתום את האף כי ריח המתוק עושה לי רע?

     

    אח, אילו המתנה הזו הייתה ניתנת לי לפני שלושים שנה, כנראה שלא הייתי יושבת עכשיו לכתוב את השורות האלו.


    שירה, עם 70 ק"ג יותר. "אני עם דיאטות גמרתי"

     

    "אני חוזרת לחנויות לבגדי הריון, הפעם עם בטן אמיתית"

    השבועות עברו ולקראת סוף השליש הראשון התחילה לבצבץ הבטן, ממש בקטנה, ולשמחתי הרבה הייתי ממש מאושרת. הצלחתי להפריד בין המחשבה על הבטן "הישנה", זו של שירה השמנה, לבין הבטנונת החמודה, שמכילה בתוכה את פרי האהבה שלי ושל בעלי.

     

    את המחסום הראשון בנוגע לבטן עברתי כאשר קניתי את ג'ינס ההריון הראשון (אני מודה, כרגע הוא עדיין ממתין בארון ליום שבו אתחיל להתרחב מעט יותר). כל הקונספט של בגדי ההריון הזכיר לי את שיטוטי כנערה שמנה מאוד המחפשת משהו ללבוש. הרי חנויות ההריון והמידות הגדולות היו במסלול השופינג הקבוע שלי, פשוט כי בשום מקום אחר לא מצאתי בגדים שיתאימו למידותיי, והבטן שהייתה לי אז התיישבה נהדר במקום המיועד לבטן של ההריוניות. באותם ימים הייתי עם בטן אבל לא בהריון, והנה אני חוזרת לאותן החנויות, רזה הרבה יותר והפעם עם בטן הריון אמיתית.

     

    הזכרונות מאותם מסעות שופינג העמיקו בי עוד יותר את ההחלטה שאני הולכת להיות חתיכה בהריון הזה. ידעתי שאני חייבת לבדוק את עצמי כדי לעמוד במשימה ולכן התחלתי לערוך מעקב הריון אישי: קבעתי לעצמי יום שקילה שבועי והתחלתי להכיר את הגוף שלי מחדש, עכשיו כשאני בהריון.

     

    לשמחתי הרבה זה עובד. סיימתי עכשיו את השבוע ה-14 ולא העליתי אפילו גרם במשקל.

    עבור כל אלא מבינכם שיושבים עכשיו מול המסך ומצקצקים בלשונם (אני כבר רואה אתכם כותבים את הטוקבק "את בהריון ורק עושה נזק לתינוק כשאת לא עולה במשקל") אדגיש שזה דבר תקין לחלוטין ושהתייעצתי עם מספר רופאים לגבי זה.

     

    העובדה שהצלחתי לעבור את השליש הראשון בלי להעלות במשקל יצרה אצלי תחושת ניצחון. הרי יכולתי לפרוץ את כל הגבולות ולהשתמש במאגר התירוצים ההריוני הידוע: "עכשיו אני צריכה לאכול בשביל שניים" (או יותר נכון אחר כך אצטרך לעשות דיאטה בשביל בשביל שניים); "אני בהריון אז מגיע לי" (היי, ממש לא מגיע לי להישאר אחרי הלידה עם 20 קילוגרמים עודפים); או "סוף סוף יש לי לגיטימציה להשמין ולא יגידו לי כלום" (בלי שטויות. רואים הבדל עצום בין מי שעולה 10 ק"ג לבין מי שעולה 35 ק"ג, ותמיד יהיו אנשים שידאגו לציין זאת בפנייך).

     

    שלא תחשבו לרגע שההתמודדות עם הבלתי צפוי של תחילת השליש הראשון הייתה קלה. להיפך. אבל לרגע לא חשבתי לפרוץ את כל הגבולות. גיליתי נחישות, בדיוק כמו זו שאפיינה את תהליך הירידה שלי במשקל. החלטתי שאהיה רזה לנצח, שהאהבה לאוכל לא תנצח, שאהיה בשליטה ושהבריאות שלי (הפיזית והנפשית) היא הכי חשובה בעולם.

    ברור לי שאעלה במשקל במהלך חודשי ההריון הבאים, אבל זו תהיה עלייה מבוקרת ולא חסרת רסן.

     

    הטיפים שלי לתחילת ההריון:

    • אם תוכיחי לעצמך כבר מתחילת ההריון שאת בשליטה זה ייתן לך מוטיבציה אדירה לשמור על המשקל גם בחודשים הבאים: אני מכירה נשים רבות מדי שמהרגע בו הן שמעו את המילה "הריון" המטבח הפך להיות החדר האהוב עליהן בבית.

     

    • נסי להקשיב לגוף שלך, במיוחד בהריון: בשבילי ההריון היה הטריגר להכרת את המושג "ארוחות קטנות". הן יכולות להיות משביעות מאוד, ועוזרות מאוד להתמודד עם הבחילות.

     

    • חלק בלתי נפרד מההריון הוא לקחת אחריות: בדיוק כמו שאת הולכת לכל הבדיקות הכי טובות ומשלמת לטובי הרופאים כדי לבדוק שהכל תקין בהריון, כך את צריכה להתייחס לגוף שלך. תנוחי כשאת מרגישה צורך, אכלי כשצריך, ואל תגזימי בדבר. אם לוקחים את התקופה הזו בקלות, הכל עובר חלק יותר.

     

    הכותבת היא מנחת קבוצות להרזיה. לאתר "חצי שירה" לחצו כאן

     


     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שירה וסרמן. "לרגע לא חשבתי לפרוץ את הגבולות"
    צילום: עופר עמרם
    מומלצים