חפשו גזענות ברמת-אביב ג' ובאעבלין
בעוד שנשמעת זעקה גדולה בעקבות מכתב הרבנים, גם אם הוא לא יותר מיוזמה פסולה ומטופשת, כמעט ולא מתייחסים לגזענות נגד חרדים ברמת-אביב ג' ונגד יהודי באעבלין
בתחילת השבוע שעבר הם עוד הסתפקו במתן הוראה לראש הממשלה להשעות את הרבנים בשל מכתבם, לחדול לממנם ובכלל "להביא להפסקה מוחלטת של החקיקה הגזענית בכנסת ובראשה 'חוק ועדות הקבלה'".
בסוף השבוע החולף, משנוכחו לדעת ששוועתם אינה נענית, החליטו אותם אנשי הרוח – שבימים האחרונים, "הנוראים" ו"הגזעניים" נפשם הדוויה אינה יודעת מנוח - כי כלו כל הקצים "ויש להעמיד את הרבנים לדין ולפטרם" ובוודאי
שלא להסתפק בכך. שכן לפסיקתם: "מול התהום קיימות רק שתי אפשרויות - או מדינה מתוקנת, שוויונית, חופשית ונורמלית, או דיקטטורת גזע עבריינית ואלימה שתחריב את ישראל".
את הדֶּזֶרְט הם שמרו, איך לא, לאנלוגיה לגרמניה הנאצית, כשלטעמם המכתב של נשות הרבנים הוא "העתק מדויק כמעט מלה במלה של המקור הגרמני מה'דר-שטירמר'".
בתחילת השבוע הנוכחי כבר חירף חיל החלוץ הרוחני את נפשו מנגד ושם את פעמיו אל משעוליה מזרי האימה של "דיקטטורת הגזע היהודית" בואך רחוב רוטשילד 16 בתל אביב, במקום בו הוקראה מגילת העצמאות, ללמדנו איך מאז 48' לסדום היינו, לעמורה דמינו ולדיקטטורת גזע הפכנו. העובדה כי עוד באותה מגילה העזו מנסחיה להעלות על הכתב את המילים "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל", כנראה שקצת נשתכחה מהכבודה הרוחנית.
מי יותר גזעני?
הפלא ופלא, אך לשני אירועים מכוננים אלה של זהותנו הלאומית וקיומנו (מגילת העצמאות וחוק השבות) לא הייתה כנראה אחראית אותה חבורת רבנים חשוכה, כשם שלא היה לה יד ורגל בהשתת הממשל הצבאי על ערביי ישראל באותם ימים, שבהם כמובן לא ניתן היה לשער שנידרדר עד לדיקטטורת גזע עברית.
אלה ואלה (ההכרזה על מדינה יהודית, חוק השבות והממשל הצבאי) נתפשו אז בידי רובו ככולו של הציבור, ובכללם רבים מאנשי הרוח של העת ההיא, כתולדה צודקת ומתבקשת מאין כמותה לרעיון של "מדינה
יהודית" מחד גיסא; וכמענה חיוני וקיומי למעשיו ומאווייו של האויב הערבי מחוץ ב-48', והאהדה, ההזדהות ושיתוף הפעולה שזכה לה מבית, בקרב ערביי ישראל מאידך גיסא.
דבריו של מזכ"ל הליגה הערבית דאז, עבד א-רחמן עזאם, עם פלישת צבאות ערב לישראל במאי 1948, כי "אלה יהיו מלחמת השמד וטבח רבתי שעוד ידובר בהם כמו במעשי הטבח של המונגולים והצלבנים", היו טריים מדי מכדי שאזרחיה היהודים של המדינה שזה עתה קמה יטו אוזן קשבת לאנשי רוח מורמים מעם ומנותקים מהמציאות שיסבירו להם שהאויב הערבי הוא רק בעיני רוחם, ושאיש מבית או מחוץ אינו חורש את רעתם.
מאז, כמעט ללא הפסק, נסק מעמדם של ערביי ישראל, וכגודל הנסיקה כך גודל הטרוניה, שלהם כמו של מליצי יושרם הרוחניים - על אפלייתם המתגברת, על מידורם הגובר ובכלל על הגזענות היהודית הפושה כלפיהם, שכידוע "מעולם לא הייתה כדוגמתה". ו"הגזענות היהודית" הנוראה הזו, הממסדית כמו העממית, שהפכה כידוע לאמיתה שאין עליה עוררין בקרב "העידית" הרוחנית, התקשורתית, האקדמית והתרבותי בקרבנו, נמדדת גם בידי המכון הישראלי לדמוקרטיה מאז 2003.
ראו זה פלא, בדו"ח האחרון של המכון, שהתפרסם אך לפני כחודש ושסיכם את נתוני 2010, נמצא כי אמנם ל-46% מהיהודים מפריעה שכנות עם ערבים, ל-25% מהם עם הומואים, ל-23% עם חרדים ול-17% עם עולים מאתיופיה, אך בקרב ערביי ישראל הסובלנות כלפי השונים מהם נמוכה בהרבה. כך, למשל, ההסתייגות משכנים הומואים אצלם מסתכמת בלא פחות מ-70%, מחרדים - 67%; ממתנחלים לשעבר - 65%; כש"הנסבלים" ביותר בעיני ערביינו כשכנים הם העובדים הזרים (48%).
ומה עם הערבים?
למותר לציין שאת העיתונות, כמו את המבחר הרוחני בקרבנו, זעזעו הנתונים על עמדות ערביי ישראל כשלג דאשתקד במגזר. הדיונים והפרשנויות שנלוו לכותרות הבומבסטיות של הסקר התמצו בשורה תחתונה אחת: "לאילו תהומות של גזענות חשוכה הידרדרנו". ומי אלה "שהידרדרנו"? כמובן היהודים, והם בלבד. הערבים יוק. הגזענות מעולם לא הייתה נחלתם, הם היו ועודם רק קורבנותיה.
כך, יצא לו צוות טלוויזיה בשבוע האחרון לתור אחר הגזענות הגואה במקומותינו. היכן היא גואה לטעמו? כמובן בחברה היהודית. כך, הוא שילח ערבי ועובד זר מאריתריאה לחפש דירה להשכרה אצל "משכירים יהודים". לאעבלין הוא כמובן לא חשב לשלוח יהודי, ולא משום שבפעם היחידה
שיהודי - כוכב סגל הלוי - ערך במקום עסקת נדל"ן וביקש להיכנס לדירתו הקנויה, הוא קיבל איומים ברצח בידי תושבים מקומיים, ונסוג בו.
באותה כתבה לא נשלחו כתבים לתהות על פשר ההתנגדות של תושבי רמת אביב ג' לכניסת חרדים לשכונתם. באורח זה העיתונאים גם לא חשבו לרגע לפני כ-13 שנה, שניסיונות הבלימה של כניסת חרדים לפרדס חנה, בין השאר בהנהגתה של שמרית אור, הדיפו ריח כלשהו של אפליה או חלילה גזענות. ובדיוק כפי שקביעתו של גבי גזית, כי החרדים הם "עלוקות ותולעים, שצריך לנתק להם את המים ולכבות להם את החשמל", כשהם והמתנחלים, לטעמו, אינם פחות "מגידולים מצחינים הפורצים מתחת לאדמה לאוויר הנקי" - לא העמידה את הכבודה הרוחנית המקומית על הרגליים האחוריות, ובוודאי לא עוררה זעקת חמס על גזענות מתגברת בקרבנו.
גם אם מכתב הרבנים אינו יותר מיוזמה פסולה, מטופשת, שתועלתה בטלה ונזקה התדמיתי רב, הוא לפחות סיפק הזדמנות נוספת לעמוד על טיבו של מנגנון הצביעות המפעיל את "עילית" קובעי הטעם והריח במקומותינו, ברוח, בתרבות, בעיתונות ובאקדמיה, כפי שהוא הציף שוב את העובדה שכל ניסיון לצקת תוכן של ממש לצירוף "מדינה יהודית" הוא לצנינים בעיניהם.
כך, ניצב חיץ תמיר בין ציבור יהודי גדול למדי, הסבור שנאמנות למדינה ואי הזדהות עם אויביה הן מרכיב בלתי מבוטל בהתקנת זכויותיהם של אזרחיה, ומתוקף עמדתם זו גם קובע את יחסו אליהם, לבין שַׁמְנָהּ וְסָלְתָּהּ אקדמית, תקשורתיות ותרבותיות, המתחלחלות מכל התניה כזו (לא כולל התניה כלפי חרדים ומתנחלים, כמובן) ורואה
בכל הסתייגות שכזו הוכחה ניצחת לגזענות היהודית. המהדירים שבהם מרחיקים את עדותם והשוואותיהם למדינה מסוימות באירופה של שנות ה-30 וה-40 במאה הקודמת.
בהזדמנות הזאת לא היה מזיק גם לעדכן את קביעתו של אלברט איינשטיין כי "יש שני דברים אינסופיים: היקום והטיפשות האנושית", ולהוסיף את הצביעות וההתחסדות של רבים מסופרינו, אמנינו, עיתונאינו ומרצינו לרשימת הדברים האינסופית עלי אדמות.
ד"ר שאול רוזנפלד, מרצה לפילוסופיה
לפנייה לכתב/ת 
