שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    צילום: יהודה כץ, דני לרדו, ישראל פיכמן
    קולות בעליית הגג? זו כנראה הדוכיפת
    אם אתם שומעים קול עמום מתחת לרעפים שנשמע כמו המילה "הודהוד" - אל תבהלו, כנראה זו הציפור הלאומית שלנו, שהחליטה לבנות לה קן דווקא שם. אבל אתם יכולים לחפש אותה גם בנקרות בעצים, סדקים בקירות אבן, חביות זרוקות, צינורות זקופים וארונות נטושים. הצצה לציפורים שחיות לנו ליד הבית

    כדי לשמור על הטבע ליד הבית שלנו, צריך לעקוב אחר ציפורי הבר המתגוררות ליד ביתנו. לקראת פרויקט ספירת ציפורי הבר בחצרות הבתים וכדי שתוכלו לזהות את המינים השונים, נמשיך בהצצה יומית לעולם של כל אחד ואחד מהם.

     

    • לעמוד "סופרים ציפורים בחצר"

     

    הפעם נתמקד במי שנבחרה בחגיגות ה-60 למדינה להיות הציפור הלאומית שלנו - הדוכיפת, שבולטת בצבעיה ובצורתה - צבע גופה חום-ורדרד, הזנב והכנפיים מפוספסים בשחור ולבן ןעל ראשה יש ציצית נוצות מלכותית שצבען כצבע הגוף ובקצותיהן נקודה שחורה. הציצית מתקפלת ונפרשת לסירוגין ומשמשת לתקשורת בין הפרטים השונים. 

     

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     
    הדוכיפת שוקלת בין 46 ל-70 גרם. מקורה עדין, ארוך וכפוף מעט בקצהו, ואורכו כ-51 מ"מ - ארוך יותר מרוחב הראש. הזכר והנקבה די דומים זה לזה, מלבד צבעי השחור לבן שבולטים יותר אצל הזכר, ושהוא מעט גדול יותר מהנקבה.

     

    מדובר בציפור טריטוריאלית, החיה לרוב ביחידות או בזוגות. היא מרבה ללכת על הארץ ולהניע את ראשה כמו יונה, ותוך כדי הליכה מנקרת מידי פעם באדמה. מעופה נראה קליל ומהוסס, כמו מעוף של פרפר גדול, תוך שהיא לא מגביהה לעוף ותנועות כנפיה מתגברות ונחלשות לסירוגין.

     

    הציצית מזדקרת מתרחשת בזמן חיזור ובזמן סכנה. הדוכיפת משמיעה גם קולות נשיפה בזמן סכנה. באביב מרבה הזכר להשמיע קריאה טריטוריאלית אופיינית, ששנשמעת כמו חזרה שוב ושוב על ה"מילה" הוּדהוּדהוּד בקול עמום. לנקבה יש קול שונה, הנשמע כקול גרוד מתכת מהיר.

     

    את מזונה היא מוצאת את מזונה על ידי חיטוט באדמה, בדשא ובגללי בקר. הוא מורכב מזחלים של חרקים (בעיקר עשים), תולעים, חיפושיות ולעיתים גם זוחלים קטנים. על אף העדינות של מקורה, הוא כלי חפירה של ממש והיא מנקרת בו בעוצמה בקרקע ומעלה באמצעותו את מזונה.

     

    צילום: יהודה כץ

     

     

    צחנה בקן נגד טורפים

    החיזור מתחיל בדרך כלל במהלך חודש מרץ. הזכר מתחיל להשמיע את קריאתו הטריטוריאלית תוך עמידה במקום גבוה, כשראשו מורכן וציציתו פרושה. כשהזוג מחפש מקומות קינון, מסתובב הזכר סביב הנקבה בכנפיים פרושות מעט ואז מאכיל אותה.

     

    הדוכיפת נוטה לקנן שנה אחר שנה באותו מקום והקינון מתבצע בחורים כמו נקרות בעצים, סדקים בקירות אבן, בחבית זרוקה, בצינור זקוף, בארון נטוש, ובעיקר בעליות גג, מתחת לרעפים. הקן בנוי מגיבוב של חומרי קינון כגון נוצות, עשבים וכדומה.

     

    ההטלה כוללת 5-6 ביצים אליפטיות ומוארכות. שלא כמקנני חורים אחרים, שצבע ביציהם לבן בדרך כלל, צבע הביצים אפרפר-ירקרק עד חום. את הגוזלים, שמרגע בקיעתם פוערים פה אדום ומבקשים אוכל, מאכילים שני ההורים.

     

    כשאחד מההורים חושד שיש אויב בקרבת הקן, הוא ממתין זמן רב מאוד ולא נכנס עד שיסתלק האויב. אם הגוזלים מרגישים מאוימים הם משמיעים קול לחש ומתיזים נוזל מסריח ביותר מבלוטות שייעודן להפריש שומן לשימון הנוצות. תוך כדי כך הם גם מקיאים מזון מעוכל למחצה, שמוסיף לצחנה.

     

    גם אצל הנקבה הופכת בלוטת השומן בתקופת הקינון, לבלוטת ריח שמדיפה ריח דוחה, אותו היא מושחת על הקן ועל הביצים לשם הגנה. הלשלשת שמצטברת בקן מוסיפה אף היא לסרחון של קן הדוכיפת ואכן חתולים וטורפים אחרים נמנעים מלהתקיף את קניהן.

     

    הנקבה דוגרת לבדה מרגע הטלת הביצה הראשונה למשך 17-19 יום. הגוזלים בוקעים סומים אך עוטי פלומה אפרפרה על חלק גופם העליון. הם שוהים בקן 22-24 יום אך ישנם מקרים בהם יש שני מחזורי קינון בשנה.

     

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    השבת דוכיפת לטבע לאחר שטופלה בביה"ח לחיות בר
     

    סגולה לאהבה?

    הדוכיפת נפוצה בכל אירופה ואסיה - למעט הצפון הקר והלח, צפון אפריקה וחצי האי האיברי עד לקוריאה ולמזרח סין וכן באפריקה הטרופית. המינים הצפוניים יותר נודדים בסתיו וחורפים באזורים החמים. היא חיה בשטחים פתוחים, בשדות, בגינות נוי, במטעים וביערות פארק.

     

    הדוכיפת היא הציפור היחידה ממשפחת הדוכיפתיים שחיה בישראל. היא נפוצה בכל הארץ, בעיקר בתחומי הישובים, במדשאות, שדות שלחין ובור וביערות פארק. עד שנות ה-40 הייתה הדוכיפת עוף מקיץ בלבד, שהגיע אלינו רק לאביב ולקיץ, אך בעקבות התרחבות שטחי שדות השלחין וכרי הדשא, התרבתה מאוד אוכלוסייתה ונוצרה גם אוכלוסייה יציבה.

     

    בתנ"ך, הדוכיפת נחשבת לאחד העופות הטמאים: "ואת החסידה, האנפה למינה ואת הדוכיפת" (ויקרא י"א, 19). ברפואה האלילית האמינו כי כל אחד מחלקיה עשוי להביא מרפא ומזור, למשל שהלב של הדוכיפת במלח הודי מזרז לידה של אישה, שהשריית ריאותיה במים מרים גורמת לאבדן כוח הגברא, ושנגד נשיכת כלב יש להשרות את לשון הדוכיפת במי ורדים למשך חמישה ימים. הפלחים והבדואים מאמינים כי חלקים מגופה משמשים סגולה לאהבה בין גבר לאישה. 

     

    יש סברה ששמה העברי ניתן לה על שם הדו-כיפה שבראשה - הציצית הכפולה שלה בצללית. בשפה הכורדית נקראת הדוכיפת דו-ניקל שפירושו מקור כפול - על שם אותה צללית. אחד השמות הקדומים של הדוכיפת הוא תרנגולא ברא כלומר תרנגול בר. דיכ-פת פרושו תרנגול בר באחת מהשפות ההודיות. בערבית היא נקראת הודהוד, בדומה לקול שהיא משמיעה. באנגלית שמה הוא Hoopoe ושמה הליטיני הוא Upupa epops.


    הכותבת היא מהמרכז לטיפוח ציפורי הבר בחצר הבית . פרויקט ספירת הציפורים יחל ב-16 בינואר וימשך עד ה-8 בפברואר 2014. ליפשיץ ולהב מזמינים אתכם במהלך תקופה זו לצפות בציפורים בסביבתכם - בגינה, בחצר, בכיכר וברחוב, לזהות את המינים ולספור אותן. למידע נוסף הקליקו כאן .

     

    להצצות נוספות:

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: יהודה כץ
    צילום: דני לרדו
    צילום: נינו
    מומלצים