שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    קינת משה

    בסרטו הראשון כבמאי "וביום השלישי" מביע משה איבגי כאב אמיתי על מצבה של החברה הישראלית המנוכרת. לו רק השכיל לשלב מעט רוך ומורכבות, היה הסרט אפקטיבי הרבה יותר


    באחת הסצינות היותר מרתיעות בסרטו של משה איבגי, "וביום השלישי", חומקים שני ש"סניקים, ומבעירים את מכוניתה של אישה צעירה בעודה בתוכה. בסצינה העוקבת, שמזכירה פרודיה עצובה על "עיניים עצומות לרווחה", נראה בכיר כלכלי במשק ומועמד לראשות הממשלה, כשהוא עוטה קומבינזון ודופק מאחור זונה בתחפושת כבש. למרבה הצער, שתי הסצינות הללו מעידות על המחשבה המניעה את הסרט.  

     

     

     

    "וביום השלישי" מבקש להיות "החיים על פי אגפא" של הרגע הזה. החברה הישראלית, כפי שזו משתקפת ממנו, מזוהה עם אלימות העולה על גדותיה, דקדנס חברתי, שחיתות פושה, ותחושה כללית של אובדן דרך ואפוקליפסה ממשמשת ובאה. זוהי סדום.

     

    בעולם שמתאר איבגי נשים הן זונות, אסקופות נדרסות, נבגדות, נרדפות וגוססות. הגברים אלימים, מושחתים, בוגדניים ואטומים, למעט צדיק אחד, אלישע שמו, אותו מגלם הבמאי-תסריטאי. וכמו בסיפור המקראי, המסר הוא שאם לא ניטיב את דרכינו, ייפלו עלינו מן השמים אש וגופרית. נבואת זעם של ממש.

     

    מעט מדי סרטים ישראליים מעיזים להתמודד עם מולטי-נרטיב, כלומר ריבוי עלילות ("שנת אפס" של יוסף פיצ'חדזה הוא בין היוצאים מן הכלל), וסרטו של איבגי מבחינה זו ראוי להערכה. להערכה ראויה גם כוונתו, שהינה לצלוף בצופה, לא להחניף לו, או לחתור ל-happy end מאולץ. חבל, לפיכך, שהכוונות הרציניות והשחקניות המצוינות בתפקידים המובילים נופלות רוב הזמן קורבן לעשייה בוטה יתר על המידה, דמויות לא אמינות, וסיטואציות מאולצות.

     

    זוהי סדום, אבל ברצינות

    סיפור אחד פה עוקב אחר זונה (הילה פלדמן), המגשימה את הפנטזיות המיניות של לקוחותיה, ובה בעת מטפלת באמה הגוססת; סיפור אחר הוא זה של עקרת בית מתוסכלת (אפרת בן צור), עוד קלישאה של קורבנות נשית, שמפגש עם מנהל להקת חתונות (שרון אלכסנדר) מסמן בעבורה פתח לשחרור.

     

    וישנה פה חוקרת מס קשוחה (עלית קרייז), שחושפת פרשיית שחיתות ענפה וכתוצאה חייה בסכנה; נערה מהדרום (גל סולומון), שהגיעה לתל אביב בעקבות תייר אמריקאי; ובעל פאב חסוד (איבגי) המותקף על לא עוול בכפו בידי צעירים הסבורים שביצע מעשה מגונה אל מול עיני אמם, ויוצא להוכיח את חפותו. הכל מתרחש על רקע שביתת עובדי התברואה, מה שמאפשר לערימות זבל סמליות להוסיף ולהיערם ככל שהסרט מתקדם.  


    אלכסנדר ובן צור. קורבנות נשית עם פתח לשחרור

     

    איבגי הוא בכיר שחקני הסרטים בארץ הזו, וסרטו הראשון כבמאי-תסריטאי הוא סוג של אירוע מקומי. ברור שאיבגי עשה אותו, דווקא אותו, ממקום של כאב וזעם נורא על מצבה הנואש של החברה הישראלית. הצפייה בסרט אינה מותירה מקום לספק – הוא ניחן בכנות, והרגש שמניע אותו הוא ישיר ואותנטי. 

     

    אבל הישירות הזאת גובלת לעיתים בגסות. נדמה שאיבגי פשוט תופס בכתפיו של הצופה ומתעקש לטלטל אותו בכוח. באופן פרדוקסלי, דווקא מידה של עדינות ורוך, שחסרים כאן לחלוטין, היתה הופכת את הסרט הזה למטלטל באמת.

     

    פעמיים כי טוב, והמון רע

    אליבא ד-איבגי, הסכנה הגדולה באמת נשקפת מצד טייקונים וחרדים. אלה (ע"ע פיסקת הפתיחה) מייצגים מבחינתו את הסיאוב הנורא בו נתונה החברה הישראלית. זה אולי נכון, אבל הבעיה כאמור היא באופן שבו הדברים מוצגים בסרט – אוסף של סטריאוטיפים בוטים שהופכים את "וביום השלישי" ליצירה פשטנית במחילה.


    איבגי. הכאב שלו אמיתי

     

    וזו אולי הבעיה עם סרטים אפוקליפטיים, ש"המסר" בא אצלם לא פעם על חשבון מורכבות. גם "אגפא", ממרחק השנים, נדמה יותר כסרט מפתח בתולדות הקולנוע הישראלי מאשר סרט טוב באמת. אבל סרטו של דיין עסק ממילא בסטריאוטיפים וייצוגיהם בקולנוע הישראלי – מכאן שמו – בעוד "וביום השלישי" הוא דודן רחוק של יצירות דוגמת "התרסקות" ו"מגנוליה". כאלה שמבקשות לשלב סיפורים אנושיים מרגשים בתוך כאוס קיומי אוניברסלי.

     

    נבואת הזעם ועמדת המתריע בשער הם, על כן, בעוכרי "וביום השלישי" (האם באמת נחוצה הפנטזיה המינית שמשחזרת במדויק סצינה מתוך "אימפריית החושים" היפני?). כאבו של איבגי אותנטי ונוגע, הסרט הרבה פחות.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    בן צור ולילי איבגי ב"וביום השלישי"
    צילום: ורד אדיר
    לאתר ההטבות
    מומלצים