שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    לבן זה השחור החדש: על ההתברגנות של הארלם

    כמו שכונות נוספות רבות בניו יורק, הארלם, שהייתה מעוז התרבות השחורה בארה"ב וביתם של פוליטיקאים שחורים ונגני ג'אז מוכרים, עוברת תהליך של התברגנות שהרס את אופייה המקורי ומאיים להפכה לעוד חלק חסר ייחוד של מנהטן

    בובי רובינסון היה בן 93 במותו, ב-7 בינואר 2011. הוא נולד עם סיום מלחמת העולם הראשונה, נכד למשפחת עבדים, וגדל בשכונת עוני ביוניון שבדרום קרוליינה. כילד נאלץ ללכת עשרה ק"מ ברגל לבית הספר, ובדרכו חזרה נהג לעבור ליד בית סוהר גדול, לעמוד מחוץ לחומות הבניין ולהאזין לשירת הבלוז שעלתה מתאו של אחד האסירים. בסוף ההופעה האסיר היה משלשל סל ואוסף בו כספים. אהבתו של רובינסון למוזיקה סייעה לו בעת שירותו בצבא ארצות הברית במלחמת העולם השנייה, כאשר הוצב בהוואי ומונה אחראי על שכירת אמנים. את הונו הראשון, 8,000 דולר, עשה מהלוואות שנהג לארגן לחבריו ביחידה.

     

    כאשר השתחרר, בשנת 1946, רכש חנות כובעים קטנה בהארלם בעבור 2,500 דולר והפך לבעל החנות השחור הראשון בשכונה. כוונתו הייתה לפתוח חנות תקליטים, אבל רוב ההכנסות באו מארבע מכונות חשמליות לצחצוח נעליים שהוצבו בקדמת החנות.

     

    רובינסון לא ידע לנגן או לשיר, אבל הוא ידע לכתוב שירה ולזהות כישרונות מוזיקליים. מדי יום, אחר הצהריים ובשעות הערב, היו עוברים על פני החנות מוזיקאים צעירים שסיימו להופיע בתיאטרון אפולו הסמוך ועשו דרכם למסעדת סטייקים קרובה. כאשר עסקי צחצוח הנעליים עברו מן העולם, החליט רובינסון לנסות להקליט כמה מהנגנים ששמע ברחובות. בין הראשונים היו ג'קי רובינסון (Jackie Robinson) וגלדיס נייט והפיפס (Gladys Knight and The Pips).

     

    את ההקלטות הראשונות לקח לתחנות השידור בניו יורק והעניין שהן עוררו שכנע אותו להיכנס לעסקי ההקלטות והתקליטים. הוא השכיל להבין שהמוזיקה השחורה העירונית, זו המגיעה מהרחוב ומחוויית החיים בגטאות העירוניים של ארצות הברית, תהיה להיט מוזיקלי עולמי. בחברת התקליטים העצמאית שפתח החלו את דרכם עשרות זמרים שחורים בדרך לתהילה ובהם סוני טרי (Sonny Terry), טינה טרנר (Tina Turner), פיורי (Fury), אנג'וי (Enjoy) ,(The Five Satins), הסקרלטס (The Scarlets), בראוני מקגי (Brownie Mcghee) וג'יימס בראון (James Brown).

     

    שמה של החנות, Bobby's Happy House, נולד בשנת 1956 לכבוד שיר דו-וופ (Doo-wop) שרובינסון כתב עבור Lewis Lymon and the Teenchords (לואיס לימון היה אחיו הצעיר של פרנקי לימון). השיר נקרא I'm So Happy. ההצלחה והפרסום הגיעו בשנת 1959, כאשר רובינסון התעקש להקליט עוד 15 דקות בסטודיו, תמורתן שילם 40 דולר נוספים. השיר היה "קנזס סיטי". הזמר: וילברט הריסון (Wilbert Harrison). השיר טיפס מיד לראש מצעד הפזמונים.

     

    בשנות ה-70 חברת התקליטים של רובינסון הייתה מהראשונות שהקליטו מוזיקת ראפ ששרו אמנים כמו דאג אי פרש (Doug e Fresh) וספוני ג'י (Spoonie Gee). ההתברגנות של הארלם בשנות ה-90 לא הייתה לרוחו של רובינסון. הדבר פגע בו אישית כאשר לא היה ביכולתו לשלם את המסים על החנות שלו, והוא נאלץ לשכור שטח אחר בשדרת פרדריק דגלאס. בשנת 2008 פונה מהחנות מכיוון שהבניין עמד להיהרס ולפנות מקום לבניין משרדים חדש. רובינסון נלחם בג'נטריפיקציה - ההתברגנות - של השכונה. הוא ניסה לשכנע את המשפחות הוותיקות לא לעזוב, וראה בעיניים כלות איך השכונה שהכיר משתנה מיום ליום. עם מותו, חששו רבים, מתה המוזיקה של הארלם.


    אתר חובה בסיור בניו יורק. תיאטרון אפולו (צילום: Joe Buglewicz)

     

    בירת התרבות השחורה

    הארלם הפכה לסמלה של אמריקה השחורה העירונית ותרבות הגטאות כבר בשנות ה-20 של המאה הקודמת. היא הייתה המקום שבו התהוותה התרבות האורבנית השחורה, בית יוצר למוזיקה ולשירה, לסגנון לבוש, שפה, צורת חיים. היא הידרדרה לעוני ולפשע וסמלה בעיני אמריקה הלבנה והבורגנית את כל הקלוקל במרכזי הערים הגדולות, את מותה של העיר האמריקנית שהפכה לעיר של שחורים.

     

    בשטח שעליו משתרעת הארלם, בין ההדסון לנהר המזרחי ובין רחוב 96 לרחוב 155, השחורים כבר אינם מהווים כיום את רוב האוכלוסייה. השינוי התרחש, כמעט מבלי שאיש שם לב אליו, במהלך עשר השנים האחרונות. בשנת 1950 הראו תוצאות מפקד האוכלוסין בניו יורק שהשחורים מהווים 98 אחוז מסך תושבי השכונה. בשנת 2008 ירד אחוז השחורים בהארלם לפחות ממחצית אוכלוסיית השכונה, 40 אחוז מכלל התושבים.

     

    השינוי בהרכב האתני של השכונה מלווה בגידול במספר התושבים. מאז 1990 צומחת אוכלוסיית הארלם בקצב מהיר. בשנת 1990 הגיע מספר התושבים בשכונה לשפל של כל הזמנים: 101,026 נפש, פחות ממחצית ממספרם בשנת 1950, כאשר השכונה הגיעה לשיא במספר תושביה: 237,468 נפש. ב-20 השנים האחרונות אוכלוסיית השכונה צומחת במהירות ומספר התושבים ב-2008 – שנת המפקד האחרונה – כבר הגיע ל-126 אלף. רובם המוחלט של התושבים החדשים הם משפחות לבנות מהמעמד הבינוני. 22 אחוז מהתושבים שעברו בשנת 2008 לשכונה היו לבנים, ורק שבעה אחוזים מאלה שעברו לשכונה בשנה זו היו שחורים. גם הרכב התושבים השחורים העוברים לשכונה כיום שונה מהאוכלוסייה הקודמת. רובם צעירים, משכילים, בעלי מקצוע והכנסה.

     

    כמה סיבות חברו יחד וגרמו לשינוי הגדול, בראש ובראשונה מאמצים מרוכזים של העירייה ומשטרת ניו יורק לשים קץ לפשע בשכונה, יחד עם פיתוח מסדרון קניות לאורך רחוב 125, הרחוב הראשי של הארלם. בשנת 1994 הוקמה ועדה מיוחדת לטיפוח ולקידום הארלם – The Upper Manhattan Empowerment Zone, שהזרימה הלוואות ומימון לפרויקטים של בנייה ויזמות בשכונה. מאמצי הוועדה הביאו לעלייה דרמטית במספר הבניינים החדשים בשכונה יחד עם עלייה בערכי הנדל"ן. בעשור שבין 2000-1990 עלה ערך הדירות בהארלם ביותר מ-300 אחוז, לעומת 12 אחוז בממוצע בכלל מנהטן. המשבר בשוק הנדל"ן בשנתיים האחרונות פגע פחות בהארלם לעומת אזורים אחרים, וכעת, כאשר כבר רואים ניצנים של יציאה מהמשבר, שוב הארלם היא שמובילה את ההתאוששות.

     

    הארלם היא לא השכונה היחידה בניו יורק שהשתנתה בשנים האחרונות לאחר השבת הביטחון לעיר בימיו של ראש העיר רודולף ג'וליאני, אולם השינויים בהארלם ייחודיים. שלא כמו במקומות אחרים, ההתברגנות של הארלם לא הלכה בתלם הרגיל של כניסת תושבים חדשים, עלייה במחירי הנדל"ן ונישול התושבים הוותיקים. הארלם כבר הייתה נטושה בשנות ה-70. מי שהצליח לשפר את מצבו הכלכלי, לחסוך מעט, נמלט מהשכונה למקום בטוח יותר שהציע מערכת חינוך ובריאות טובים יותר. אלה שנשארו היו העניים ושלא הצליחו להיטיב את מצבם. שנים של תוכניות רווחה מרחיקות לכת והשקעה של יותר מ=100 מיליון דולר לא הצליחו להביא לשיפור במצב התעסוקה, ההשכלה והבריאות של התושבים.


    הגוספל הפכו לאטרקציה. הכנסייה הבפטיסטית (צילום: Julienne Schaer)

     

    מעוז המאפיה

    הארלם היהודית והלבנה, על עשרות בתי הכנסת, הישיבות ותלמודי התורה שבה, הפכה לגטו שחור בשנות ה-20. היהודים נשארו בעלי הנכסים, אבל הדיירים היו כעת משפחות שחורות דלות אמצעים. שכר הדירה צנח ובעלי הבתים לא יכול לממן את אחזקת הבניינים. העירייה הטילה קנסות על חריגות מתקני הבטיחות וליקויים בתשתיות ובעלי הבתים לא ראו כל סיבה להמשיך ולהחזיק בבתים. מרד נגד שכר הדירה, הפשע הגואה והפחד להיכנס לשכונה הגבילו את היכולת לגבות את שכר הדירה. בעלי הבתים סירבו לשלם את הקנסות, והעירייה נאלצה בסופו של דבר לעקל את הבתים. בסוף שנות ה-80 כמעט שני שלישים מהבתים בהארלם היו בידי העירייה – שלדים ריקים, מקום מסתור לסוחרי סמים, להסתרת רכוש גנוב ולמלחמות בין כנופיות פשע.  

     

    הארלם ופשע נכרכו יחדיו כבר בשנות ה-20, כאשר בתקופת היובש בארצות הברית המאפיה היהודית והמאפיה האיטלקית השתלטו על מועדוני הלילה והברים. ארתור סיימון פלגנהיימר (Arthur Simon Flegenheimer), צאצא למשפחה של יהודים גרמנים, שנודע בשם דאץ' שולץ (Dutch Schultz), היה דמות המפתח באספקת האלכוהול לברונקס ולהארלם בשנות היובש, ומאוחר יותר שחקן מרכזי ב"משחקי המספרים" שעוד יפרחו בשכונה.

     

    משחק המספרים, למעשה הגרלת לוטו, היה בתחילה נחלתם של גנגסטרים שחורים בלבד. סניפי המשחק, שהתחילו במדרכות ובפינות הרחובות, עברו עד מהרה ל"תחנות" שהלכו והתרבו ברחובות הארלם. בתחילת שנות ה-50 כבר הגיעו סכומי הכסף המעורבים בעסקי ההגרלה למיליארדי דולרים. המשחקים נוהלו על ידי "בוסים", שדאגו לשחד את המשטרה ואת מוסדות השלטון ולנהל את הכסף שנאסף. היו אלה בנקים לכל דבר שנתנו הלוואות למי שלא עמד בקריטריונים של בנק רגיל לקבלת הלוואה, למימון עסקים חדשים ולהשקעה בבורסה.

     

    כאשר נגמרה תקופת היובש ואזלו מקורות ההכנסה מהברים הלא חוקיים, המאפיונרים היהודים והאיטלקים לטשו עיניים לעבר הרווחים במשחקי הלוטו. בריוניו של דאץ' שולץ ואחרים ניסו לגבות דמי חסות ממפעילי תחנות ההימורים. בקרב שניטש עמד מצד אחד דאץ' שולץ ומנגד סטפני סנט קלייר (Stephanie St. Clair), מהגרת שחורה ממרטיניק ששלטה במשחקי ההימורים. שולץ התנקש באנשיה של סטפני, שסירבו לשלם חסות, והיא פנתה ללאקי לוצ'יאנו (Lucky Luciano), שייצג את חמש משפחות המאפיה האיטלקיות של ניו יורק. כאשר האיטלקים ניסו להשתלט בעצמם על ההגרלות, סנט קלייר חתמה על הפסקת אש עם שולץ והתחילה לשלם דמי חסות לאיטלקים. שולץ, שהצלחתו לא התקבלה בעין יפה על ידי האיטלקים, נרצח לבסוף על ידי שליחים של המאפיה האיטלקית, בשנת 1935.

     

    במלחמות המאפיה בהארלם בשנות ה-50 וה-60 נרצחו כ-100 איש בשנה. המלחמות פסקו לבסוף בשנות ה=60, כאשר מדינת ניו יורק ייסדה לוטו ממשלתי. המשחק הרשמי חילק פרסים כספיים גדולים יותר והיה חוקי. ארגוני הפשע היהודיים והאיטלקיים איבדן עניין בשכונה והמאפיונרים השחורים התרכזו בעיסוק מכניס חדש: סמים. בשנות ה-60 הובילה הארלם בניו יורק ובארצות הברית כולה באחוז המכורים לסמים: פי עשרה יותר מאשר במנהטן, פי 12 יותר מאשר בכל ארצות הברית. מתוך 30 אלף מכורים לסמים בניו יורק בשנות ה-60, 20 אלף התגוררו בהארלם.

     

    בשנות ה-70 הזריקו הרואין, ובשנות ה-80 עברו לקוקאין. בשנות ה-90 החל רודולף ג'וליאני להנהיג שיטור אגרסיבי בשכונה, שהביא לירידה דרסטית ברמת הפשיעה; בעוד שב-1981 דווח על 6,500 פריצות בהארלם, בשנת 2000 צנח המספר ל-1,700, וכך גם ביתר העבירות בשכונה.

     

    עוד לפני ג'וליאני ניסתה הארלם להילחם בפשיעה ובאיכות החיים הירודה. מהומות שפרצו בה פעם אחר פעם לא היטיבו את המצב. בשנות ה-50 וה-60 התארגנויות מקומיות בשכונה הובילו לסדרה של שביתות מאורגנות שבמהלכן סירבו לשלם שוכרי הדירות בשכונה.

     

    השביתות וההפגנות הגבירו עוד יותר את התהום שנפערה בין היהודים בעלי הדירות לשחורים, שהיו השוכרים. קבוצות אחרות נלחמו לשפר את מצב הבתים ואת איכות החינוך, לעצור את הברוטליות המשטרתית, להשיג עבודה. בד בבד עם צמיחת התנועה להתנגדות לא אלימה של מרטין לותר קינג בדרום ארצות הברית קמו בהארלם קבוצות מאבק שחורות שדגלו דווקא בפעילות אלימה. "אומת האסלאם" (The Nation of Islam) בהנהגת מלקולם אקס הייתה מהחשובות שבהן. ב-1966 ארגנו הפנתרים השחורים קבוצת מחאה בהארלם, שחרתה על דגלה באופן רשמי את המאבק האלים נגד המשטר ונגד היהודים. ב-1968, לאחר הירצחו של מרתין לותר קינג, הגיעו ההתארגנויות האלימות לשיא בהתפרצות של מהומות דמים בהארלם.


    מועדון הג'אז ההיסטורי של הארלם. לנוקס לאונג' (צילום: Dana Perrotti)

     

    מפשע לבורגנות

    השיפור במצבה של השכונה החל בשנת 1987, כאשר עיריית ניו יורק ניגשה לשיפוץ נרחב של רחוב 125, שכלל את הסרת קווי מסילת הברזל הישנים ממרכז הרחוב, הנחת תשתית ביוב חדשה, שיקום מדרכות, הקמת רמזורים ותאורת רחוב חדשה. לאורך הרחוב הגדול נשתלו גם עשרות עצים.

     

    בשנת 1990 כבר נפתחו חנויות חדשות ברחוב 125. הראשונות שבהן היו סניפים של רשתות. בודי שופ פתחה סניף גדול למוצרי טיפוח, גלידת בן אנד ג'ריס פתחה סניף שהעסיק קבוצה גדולה של הומלסים מהשכונה. ב-1995, לאחר מהומות שארגנו פעילים שחורים נגד בעלי החנויות היהודים, הארלם תפסה תאוצה נוספת. שחקן הכדורסל מג'יק ג'ונסון מימן הקמת סניף של סטארבקס ברחוב 125, ובשנת 1999 נפתח מרכז הקניות Harlem USA, מרכז הקניות הראשון בהארלם מזה 30 שנה, שכלל מרכול, חנויות יוקרה, קולנוע ומוזיאון.

     

    ביל קלינטון הגיע למקום בשנת 2000. הנשיא לשעבר בחר לפתוח את משרדיו דווקא ברחוב 125 בהארלם, במקום ברחוב 57 במנהטן. קלינטון, שהתקבל על ידי קהל של 2,000 איש ביום הראשון שהגיע למשרדו, הביא עמו לא רק חיזוק יוקרתי למעמדה של השכונה, אלא גם את קרן קלינטון, שהתמקמה אף היא ברחוב 125 ופיתחה שורה של תוכניות לייסוד פרויקטים של יזמים שחורים. יחד עם קלינטון הגיעו מוזיאונים, חנויות יוקרה ואוכלוסייה חזקה שהפכה את הארלם לאחת השכונות המבוקשות בניו יורק.

     

    פעולות הבנייה בהארלם כוללות גם שיקום של המבנים הקיימים והרחבתם למערך בנייני דירות מודרניים ויוקרתיים. הדוגמה הבולטת לכך היא פרויקט הארלם פארק – מערך משרדים וחנויות באזור מזרח הארלם שכל דירותיו נמכרו בתוך זמן קצר, עוד לפני שהפרויקט החל לקרום עור וגידים.

     

    גם בתי המלון חוזרים להארלם, כמו מלונות של רשתות כמו הארלם מריוט (Harlem Marriott)– המלון הראשון שנבנה בשכונה מזה 50 שנה, או מלונות בוטיק כמו הארלם לנדמרק גסטהאוס (Harlem Landmark Guest House), ששופץ בתשומת לב רבה בשנת 2006 ומשמר בדקדקנות את אווירת השכונה בבית אבן נאה בן 110 שנה. סמל הסטטוס החדש של השכונה הן סוכנויות הרכב החדשות: שתיים מהסוכנויות הגדולות בארצות הברית פתחו סניפים בהארלם, הראשונים שמוקמו מצפון לרחוב 60 מזה 40 שנה.

     

    בנייתו של פארק חדש לאורך ההדסון, בין הרחובות 129 ו-133, מסמל את תחיית תשתיות הפנאי בהארלם. תיאטרון אפולו עבר שיפוץ נרחב והפך לאתר חובה בסיור בניו יורק, והמוזיאון לאמנות אפריקנית שיקום ברחוב 110 יהיה סניף חדש ונרחב של המוזיאון הוותיק.

     

    סמל שילוב הישן עם החדש הוא שוק La Marqueta, שהשתרע בעבר לאורך חמישה רחובות במרכזה של הארלם. לאחר מלחמת העולם השנייה ועד לשנות ה-80 היה זה בזאר תוסס ומרכז קהילתי של האוכלוסייה הפורטוריקנית של השכונה. כיום נשארו מהשוק התוסס רק שרידים. במקום חמשת הבניינים עמוסי הקונים ו-200 דוכני המזון שפעלו במקום נותרו רק שמונה סוחרים המרוכזים בבניין היחיד שעוד בשימוש, הנמצא בין רחוב 114 לרחוב 115. שלושה מהבניינים האחרים נהרסו והרביעי סגור. העירייה מתכננת לשקם את המבנה בהשקעה של 21 מיליון דולר, סמל לשילוב של העבר התוסס של השכונה עם המשפחות הצעירות והמשכילות שעברו להתגורר בה.

     

    בכל יום ראשון מתאספים חברי הקהילה השחורה של כנסיית Faith Mission Christian Fellowship Church לתפילה המלווה בשירת גוספל נהדרת. בעבר שימש מבנה הכנסייה כבית כנסת, וימיה הקודמים בולטים לעין כל מי שנכנס אליה או מטפס אל הקומה השנייה, שהייתה בעבר עזרת הנשים. סיורי הגוספל בהארלם הפכו לאטרקציה תיירותית, אבל בכל שנה הולך ופוחת מספר המשתתפים בתפילה. זה בדיוק הדבר שבובי רובינסון חשש ממנו. התברגנותה של השכונה, ניבא, תהפוך את המסורת האותנטית השחורה לאטרקציה תיירותית ותביא את הקץ על בירת התרבות העירונית השחורה של ארצות הברית.

     

    בתחילת מרס הודיעה קרן קלינטון שהיא מעבירה את משרדיה מרחוב 125 לבניין משרדים חדש במרכז הפיננסי של מנהטן. דמי השכירות בהארלם נעשו גבוהים מדי, אפילו יותר מאשר בבניין משרדים במנהטן התחתית. המעגל נסגר. בובי רובינסון מת. ימים יגידו אם מוזיקה חדשה תבקע מהארלם המתברגנת.

     

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שרים גוספל בכל יום א'. כנסיית faith mission christian fellowship church
    צילום: עודד רוזוליו
    מומלצים