שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    חופשה בכרתים: איך אומרים "שאנטי" ביוונית?
    האי היווני כרתים מוכר כמעוז חופשתם של ישראלים רבים המחפשים חווית "בטן-גב" קרוב לבית. בילי פרנקל גילתה שיש עוד דרכים לבלות חופשה בכרתים גם מבלי להוציא את בגד הים
    "אני הולכת לקפוא", זו היתה המחשבה הראשונה שעברה לי בראש, כשיצאתי משדה התעופה בהרקליון שבכרתים. בלילה הקודם דחסתי למזוודה בעיקר גופיות תוך שכנוע עצמי עיקש ש"זה אגן הים התיכון", ואפילו שיטוט באתרי מזג האוויר לא הטריד אותי יותר מידי לקראת החופשה בכרתים.

     

    יצאנו מהשדה במכונית שכורה ונסענו כ-70 ק"מ מזרחה בכביש החוף, לבית המלון איסטרון ביי (Istron bay hotel) במפרץ מירבאלו (Mirabello Bay). הנוף השכיח במהרה את הקור: משמאל נפרשו חופים מפורצים שנפתחים אל הכחול האינסופי של הים התיכון, ומימין התרוממו הרים גבוהים, שפסגותיהם טובלות בעננים כבדים וכהים. אפילו נשר דאה לרגע מעלינו, אך מיהר להעלם בין המצוקים.


    חופים מפורצים שנפתחים לים הכחול. חופשה בכרתים (צילומים: בילי פרנקל)

      

    משהו בתמונה הפסטורלית התעמעם כשעברנו בעיר איוס ניקולאוס (Agios Nikolaos) התיירותית, שידועה בחיי לילה תוססים. "אנחנו בגוש דן", התבדח אייל ענבי, "לכאן באים תמיד כל הישראלים". ענבי הוא מנהל חברת Yoga Travels שמציעה חבילות נופש שכוללות סדנאות יוגה ומדיטציה במלונות שקטים.

     

    מלון משפחתי

    המשכנו בדרכנו ורגע לאחר שעברנו את הכפר איסטרו (Istro), הודיע ענבי שאנחנו מגיעים לאיסטרון ביי - מלון שמנוהל כעסק משפחתי ושרבים מעובדיו מתמידים בו כבר 31 שנה. הוא פתוח רק בין החודשים אפריל לאוקטובר וכולל 4 מסעדות וכ-142 חדרים שכולם פונים אל הים, כולם לבנים ושטופי אור, אך הבונוס האמיתי שלהם הוא מרפסת מבודדת שמשקיפה אל הים ושחף או שניים שדואים בסמוך מפעם לפעם.

     

    המלון מנוהל על ידי פאנאיוטיס דלוונאקיוטיס (Panayotis Delvenakiotis), שאביו פתח את המקום בשנת 1980. גם הוא וגם אישתו פגשו אותנו בחיוך חם ומאיר פנים, אך ניכרה בהם, כמו ברבים אחרים באי, עננת המשבר הכלכלי שפקד את יוון.

     

    לקראת שקיעה קפצנו לשתות קפה בקרוואן קטן על שפת הים. הבעלים עמד על סולם, סיגריה בין שפתיו הקפוצות, שקוע בסידור שורת עצי תות. הוא עיקם את הענפים הצעירים של הצמרת בזהירות לכיוון הגזע ויצר כמעיין צורה של מטריה. בנו, בשיער קוצני משוח בג'ל, עמד לרגליו והגיש לו חוט, באמצעותו הוא קיבע את הענפים לצידי העץ.


    הבונוס הוא מרפסת מבודדת שמשקיפה אל הים. מבט ממלון איסטרון ביי

     

    כפרים קטנים בהרים

    את כרתים, מקום הולדת התרבות המינואית, פקדו תרבויות רבות לאורך ההיסטוריה, שהותירו אחריהם אינספור אתרים ארכיאולוגיים ועתיקות. במקרא נקרא האי "כפתור" והוא נחשב למקום מוצאם של הפלישתים, "יורדי הים". האי ידוע בחופיו המגוונים, חלקם מסודרים לרחצה וחלקם פראיים, אך ביום השני העמקנו דווקא פנימה לכיוון עיירת השוק נאפולי (Neapoli). משם טיפסנו לכיוון רמת לסיטי (Lasithi Plateau) - עמק פורה ורחב ידיים בלב הרי דיקאטי (Dikti), אחת הנקודות היותר גבוהות באי.

     

    התחנה הראשונה היתה מנזר קטן בשם קרמאסטון (Kremaston), שנמצא מימין לכביש, משקיף בצל עצי אלון כבדים לעבר עמקים ירוקים ורחבי ידיים. צעדנו מבעד לשער עץ כבד קבוע בחומה עתיקה וגילינו חצר פנימית מטופחת ומוקפת מבני אבן, ביניהם כנסייה יפה וחנות מזכרות. בחדר אחר גילינו פתח לחדר מסתורי מאחורי הקיר, ואחת מהנזירות שמתגוררות במקום סיפרה לנו, שהוא שימש ללימודי נצרות בתקופת הכיבוש העותומאני במאה ה-19.


    בתוך החצר הפנימית המטופחת יש גם כנסייה יפהפיה. מנזר קרמאסטון

     

    בהמשך עצרנו במסעדה קטנה ומקומית על הכביש. בכניסה היתה חצר גדולה ומקורה, שמתקרתה השתלשלו דלוריות גדולות. את פנינו קיבל בחמימות אופיינית יווני בעל שפם שמתחבר כמעט לפאות הלחיים, שהוציא מהתנור בחצר תפוחי אדמה קטנים ושחומים. בתוך דקות הם היו פרוסים בצלחות ומתובלים בשמן זית ומלח, ולצידם זיתים שחורים, פולים חיים וטריים, קפה מהביל וריחני וכמובן - כוסית של ראקי (משקה אניס טורקי פופלארי).

     

    התחנה הבאה היתה בית הקפה Moutsounos בכפר זניה (Zeina). פגשנו את הבעלים מנולי פארסאריס (Manolis Farsaris), שהציג בפנינו בלא מעט גאווה מדריך תיירות בעברית שמספר כי הראקי אותו הוא מוכר הינו סגולה לאריכות ימים, והוכחה לכך היא אביו, חרש עץ שחצה את גיל 102. לא פגשנו את אביו, אבל מה שבטוח, זה שיש טעם נפלא לראקי על בסיס דבש המיוצר באזור.

     

    המשכנו בסיבובים יותר ויותר חדים אל תוך עננות שהלכה ועטפה אותנו, מוקפים באינספור מטעי זיתים ובפריחה אביבית. פה ושם חצו את דרכנו עדרי עזים, וחלפנו על פני כפרים קטנים, שבתיהם הבהירים והנמוכים בנויים לאורך שני צידי הכביש, על דופן ההר או על קצה התהום, וחזיתותיהם מקושטות בעציצים, סוכות גפנים ומטפסים.


    סגולה לאריכות ימים. ייצור ראקי בחווה אקולוגית

     

    זאוס נולד כאן

    בתום פיתולים נוספים האירה קרן שמש למרגלותינו, בין ההרים, את המישור הציורי ורחב הידיים של רמת לסיטי. האזור מפורסם באלפי תחנות רוח, שהשקו בעבר את אדמותיו, אך כיום רובן נטושות. בגלל גובהו, למעלה מ-800 מטר מעל פני הים, קר בו יותר מאשר במישור החוף ובחורף אף נערם בו שלג.

     

    אדמתה הפורייה במיוחד של לסיטי משכה אליה תושבים לפני כ-8,000 שנה ומאז היא יושבה רוב הזמן ברציפות. כיום היא מהווה מקור לחלק ניכר מיבול הירקות העסיסיים להפליא של האי. אחת האטרקציות הבולטות באזור היא מערת דיקטי (Diktaion Andron), שנמצאת בסמוך לכפר פסיכרו (Psychro) ושבה נולד על פי המיתולוגיה היוונית זאוס, אבי האלים.

     

    המשכנו לחווה האקולוגית Lasinthos Eco Park, שנמצאת בסמוך לכפר קטן בשם סיינט ג'ורג' (Saint George). בכניסה לחווה, שמקפידה לשמר אומנויות מסורתיות המאפיינות את האזור, התגלתה חצר פנימית רחבה ומוקפת מבני אבן, בחלקם בתי מלאכה קטנים כמו אריגה בנול, עבודות קדרות ועבודות עץ, בחלקם מייצרים יין וראקי, ובאחד נוסף מייבשים צמחי תבלין.

     

    שביל קטן מוביל לפינת חי, שם אפשר לסייע בהאכלת החיות. במעלה ההר נמצא מלון קטן ומסעדה, שמקפידה על טהרת האוכל המקומי. לחמים טריים, ציזיקי, עלי גפן ממולאים, שעועית לבנה, דאקוס וסלט יווני חתוך גס עם גוש עבה של פטה נימוחה – יותר מסיפקו את האגף הצמחוני של השולחן.


    האכלה של בע"ח בפינת החי בחווה האקולוגית

     

    אי המצורעים  

    ביום האחרון נסענו לפלקה, שהפך מכפר דייגים קטן לכפר תיירותי קטן. אכלנו במסעדת דגים ופירות ים בשם דלפיני (Delphini), אף היא עסק משפחתי, שקיים מזה 25 שנה ומנוהל על ידי שני אחים ושתי נשותיהם. הנוכחים הביעו התלהבות מהדגים ומאכלי הים, ובמיוחד מהשרימפסים העצומים.

     

    אפשר היה לראות בבירור את יעדנו האחרון - האי הקטן והמסולע ספינלונגה, הידוע כאי המצורעים. מעליו נישאו חומות המבצר הכבדות שנבנה על ידי הונציאנים בשנת 1579 וששימש כמקום מקלט לנוצרים, עד שגם הוא נפל לזרועות השלטון העותומאני.


    אי אפשר שלא להתלהב מהדגים ומאכלי הים. תמנון במסעדת Delphini

     

    משנת 1903 שימש האי כמושבת מצורעים והיה מושבת המצורעים הפעילה האחרונה באירופה - רק בסוף שנות ה-50 עזבו אותה אחרוני המצורעים. סיפורו של המקום ושל החולים שהתגוררו בו מראשית המאה ה-20 ועד המחצית השנייה של שנות ה-50, מגולל בצורה מעניינת דרך טרגדיה של 4 דורות נשים במשפחה אחת, בספר "האי של סופייה" מאת ויקטוריה היסלופ.

     

    ירדנו אל המזח ושטנו (בתשלום) במשך דקות ספורות את המרחק הקצר אל ספינלונגה. כבר בכניסה לאתר (עלות: 2 אירו) התברר, שהספר מתאר את האי במדויק, מהחומות הונציאניות והמנוכרות, דרך הפתח הקטן שנפער בהן אל מנהרה מתעקלת וחשוכה הידועה בשם "שער דנטה", ועד לצד השני - רחוב ארוך עם בתי רפאים, רובם הרוסים ושבורים למחצה. את השאר מומלץ לקרוא לבד, אבל מה שבטוח הוא, שבשביל ליהנות בכרתים - לא חייבים להוציא את בגד הים מהמזוודה.


    שימש כמושבת המצורעים הפעילה האחרונה באירופה. אי המצורעים

     

    • הכותבת היתה אורחת של Yoga Travels.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הגזע יצר צורה של מטריה. עץ התות במלון איסטרון . חופשה בכרתים
    צילום: בילי פרנקל
    החדר הסודי ששימש ללימוד נצרות. המנזר קרמאסטון
    צילום: בילי פרנקל
    אזור שמפורסם באלפי תחנות רוח. רמת ליסטי
    צילום: בילי פרנקל
    משמרים אומנויות מסורתיות. קדרות בחווה האקולוגית
    צילום: בילי פרנקל
    מומלצים