שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    עדויות מהפריפריה: הייאוש (לא) נעשה יותר נוח

    מחאת האוהלים סוחפת רבים, אך גם מעוררת ביקורת בקרב מי שסבור כי מדובר בבעיה תל אביבית. האם המעבר לפריפריה מהווה פתרון? לא בטוח. שוחחנו עם מי שאזרו אומץ ונדדו, וגילינו: בדרום מתלוננים על המחירים ובצפון מתווספים גם קשיים כלכליים. "כדי להתפרנס צריך להיות יצירתי וחייבים רכב"

    מחאת האוהלים התפשטה בכל רחבי הארץ והוכיחה שהבעיה לא רק בתל אביב. הממשלה מרכזת חלק ניכר מהפתרונות בפריפריה, אך האם אכן מדובר בתשובה ראויה? האם מי שישתכנע ויתרחק מהמרכז יוכל למצוא עבודה או לפתח עסק קיים? ומה לגבי המחירים - הרי גם שם הם קפצו. נפגשנו עם מספר ישראלים שהשתכנעו כי הפתרון נמצא רחוק מתל אביב.

     

     

    בדרום הארץ פגשנו את אורי, 30, סטודנט להנדסת מכונות באוניברסיטת בן גוריון, נשוי, אב לפעוט בן שנתיים ומצפה לילד נוסף. עד לאחרונה הוא שכר בית באחד המושבים במועצה האזורית מרחבים, תמורת 2,700 שקל לחודש, לא כולל ארנונה, מים ביוב וחשמל. לאחרונה הוא עבר להתגורר בקיבוץ במועצה האזורית אשכול, בדירה אותה הוא שוכר תמורת 2,000 שקל לחודש, כולל ארנונה, מים, שימוש בבריכה ועוד.

     

    "המחירים במושבים בהחלט עלו", הוא מספר. "אבל זה בגלל כל הצמיחה של האזור הזה. יש הרגשה שכל הנדל"ן עולה, ויחד עם זה עולים גם מחירי השכירות. עם זאת בקיבוצים אני לא מרגיש שום שינוי. המחירים נשארו פחות או יותר אותו דבר ומשום כך עברנו לקיבוץ לאחרונה. יותר זול פה בצורה משמעותית. הדירה אומנם יותר קטנה, אבל הסביבה יותר טובה. אנחנו אוהבים את האזור הזה כי הוא שקט, וזה מקום טוב לגדל בו את הילדים".

     

    שחר מדמון, 27, סטודנט לאנימציה במכללת ספיר, מתגורר במושב יכיני. מדמון משלם 1,100 שקל בחודש על דירה במושב, לא כולל חשמל וארנונה. "אמרתי לבעל הבית שלי שאני מוכן להישאר איתו כל שלוש השנים של התואר", מספר מדמון. "הוא אמר שאם אני רוצה, אני יכול להישאר עם אותו שכר הדירה, אבל אם אני עוזב - הוא ישר יקפיץ את המחיר ב-200 שקל. 


    שחר מדמון, מבין את בעל הבית

     

    "כששאלתי אותו למה קשה לו לבוא לקראת הסטודנטים, הוא אמר שזה ביזנס ותמיד יגיע מי שיהיה מוכן לשלם. כל שנה הוא מעלה את שכר הדירה בכ-100 שקל. אני מבין אותו, כי גם לו אין ברירה עם כל עליות המחירים".

     

    חוסכים בשכר הדירה, משלמים בדלק

    נטע, סטודנטית לקולנוע במכללת ספיר, מתגוררת בשנתיים האחרונות בקיבוץ רוחמה בדירה של שניים וחצי חדרים. שכר הדירה עומד על 1,375 שקל לחודש. מכיוון שהמחיר עומד לעלת ל-1,500 בחודש, מתכננת נטע לעבור לגור עם שותף בשדרות, שם המחירים זולים יותר.

     

    "אני מתה על הקיבוץ, אך היתה עליית מחירים, בעיקר בגלל כשהתחילו להכניס את הארנונה", היא מספרת. "מכיוון שאני לא יכולה להרשות לעצמי לגור בקיבוץ, אני עוברת לגור עם שותף בשדרות. המחירים פה יחסית לא יקרים בהשוואה למרכז, אבל זה עדיין גבוה. בשדרות יש מחירים יותר זולים וזה יוריד את עלויות המחייה שלי בכמעט חצי. אני עובדת בקיבוץ ניר עם, ולומדת בספיר, אז יוצא שאני מוציאה הרבה על דלק".

     

    יו"ר אגודת הסטודנטים במכללת ספיר, אביתר חוגג, מספר שגם בשדרות עלו המחירים בצורה משמעותית. "מדובר בעלייה של כמה מאות שקלים, בין 20% ל-30%", אומר חוגג שמתגורר בעצמו בעיר. "מאות סטודנטים ממתינים לדירות בקיבוצים בסביבה, בניר עם, ברור חיל ועוד".

     

    לדבריו, הביקושים הם בעיקר בקיבוצים. "יש המון סטודנטים ולא מספיק דירות", הוא מוסיף. "כמובן שיותר משתלם לגור בשדרות, ואכן רובם גרים שם. בשל היעדר המקום, יש רשימת המתנה שיוצרת מצב בו אנשים מצפינים לבאר שבע ולא גרים באזור. צריך לזכור שלא מדובר בדירות משופצות בשדרות. הן במצב טוב, אבל אנשים מעדיפים את באר שבע. בעלי הדירות מרשים לעצמם להעלות את המחירים כראות עיניהם".

     

    חוגג ציין כי הוא וחבריו תומכים במחאה ואף מסייעים לחבריהם הסטודנטים באוניברסיטאות. "הראו את הסיפור הזה כבעיה תל אביבית, אבל היא לא תל אביבית", אומר חוגג שציין כי הם מתכננים בקרוב פעילויות מחאה משלהם. "זו בעיה שבאה לידי ביטוי בהרבה מקומות בארץ".

     

    הבית ברמת הגולן - המשרד ברמת גן

    בצפון הארץ: ירון ואיריס נאמן, סוכן ביטוח בן 43 ובעלת עסק להדרכה הורית בן 40, עברו לפני כ-6 שנים מרמת גן למושב כנף שברמת הגולן. בעקבות המעבר פתח ירון משרד נוסף באזור וכיום הוא מחלק את זמנו בין המשרד ברמת גן לזה הצפוני. "רוב הזמן אני נמצא במשרד בצפון ויומיים בשבוע אני מגיע למרכז", הוא מספר. "אמנם בעסק כמו שלי אין באמת משמעות למיקום הגיאוגרפי, אבל נפח הפעילות במרכז הרבה יותר גדול, כך שאני לא יכול לוותר עדיין על המשרד ברמת גן".


    ירון ואיריס נאמן, נאלצו להפגין יצרתיות

     

    השניים נאלצו להרחיב ולגוון את תחומי עיסוקם. "כדי להתפרנס בצפון צריך להיות יצירתי", מסביר נאמן. "מכיוון שקצת קשה להיות יצירתי בביטוח, למדתי לעשות ביטוח חקלאי לחוות סוסים, רפתות ומערכות סולאריות. זה תחום שלסוכן ביטוח מהמרכז אין כל צורך להכיר. איריס, אישתי, עשתה שינוי עוד יותר דרמטי. היא קרימינולוגית בהשכלתה, שניהלה הוסטל לנערים עבריינים, והיום היא בעלת עסק לייעוץ והדרכה הורית.

     

    "המעבר לצפון היה שינוי גדול בחיים, מעין הזדמנות לבחון אם הבחירה המקצועית שעשיתי בגיל צעיר עדיין מתאימה לי", מספרת איריס. "רציתי לפתוח עסק משלי, שיהיה תלוי בי ובאנרגיות שלי. עסק שיאפשר לי להתפתח אישית ומקצועית וגם לשלב זמן לילדים ולמשפחה. הרי זה היה חלק מהעניין לעבור לגולן. הלכתי ללמוד גישור ופתחתי עסק לייעוץ זוגי ומשפחתי. מאוחר יותר יצרתי קשר עם מיכל דליות והיום היא מפנה אלי לקוחות שלה מהצפון".

     

    איריס מסכימה עם ירון כי מציאת עבודה בצפון אינה עניין פשוט. "כדי למצוא עבודה בצפון צריך הרבה אומץ, אנרגיה ומרפקים", היא טוענת. "זה אולי החלק הכי קשה במעבר, אבל מי שלא יתייאש מתשובות שליליות ימצא בסוף עבודה שמתאימה לו".

     

    כשהגיעו לכנף, שכרו איריס וירון בית. רק לפני כשנתיים, כשהחליטו שמבחינתם המעבר הושלם, הם בנו את ביתם. "מחירי השכירות זולים משמעותית בהשוואה למרכז", היא אומרת. "על בית פרטי שילמנו 3,000 שקל לחודש, סכום שנחשב יקר באזור כי לא היו בתים נוספים לשכירות. ובכל זאת, אם אני עושה חשבון, אז למרות שאנחנו מחזיקים שני כלי רכב, כי אין ברירה, ואם מצליחים להתגבר על קשיי הפרנסה, המעבר לצפון הוא הצלחה".

     

    "שווה את המאמץ"

    מנחם דקל, 30, שף ומסעדן שעוסק בתחום כבר 15 שנה, עבר לרמת הגולן מאזור נתניה לפני כשנתיים כדי לנהל מסעדה. כיום הוא שוכר בית של 5 חדרים בקצרין תמורת 2,500 שקל בחודש. לפרנסתו הוא מנהל מסעדה אסיאתית באזור התעשייה, אותה פתח עם שותף לפני כשנה. "אין מה להשוות בין מסעדה במרכז למסעדה בגולן", הוא אומר. "יש הרבה פחות כוח קנייה, אז כדי לפצות על מיעוט הלקוחות היחסי, נכנסנו לתחומים משיקים למסעדה. יש לנו קייטרינג ובנוסף אנחנו מבשלים ארוחות גורמה בבתים פרטיים בכל הארץ. קצב ההתפתחות של העסק איטי אך יציב, ואני בהחלט רואה לו עתיד". 


    מנחם דקל, מזכיר להצטייד בסבלנות. צילום: איתמר גור

     

    במקרה או שלא, גם מנחם מזכיר את היצירתיות כתנאי הכרחי לעסק מצליח בצפון. "מי שרוצה להתפתח כאן צריך להחליט שזה הבית שלו ואז להצטייד בסבלנות ולהתחיל לחפש", הוא אומר. "צריך להיות יצירתי וכנראה גם לעשות כמה דברים במקביל, וחייבים להחזיק ברכב פרטי, אבל בסופו של דבר, מחירי השכירות זולים בקצרין וזה שווה את המאמץ".

     

    טל, 31, צורפת במקצועה, ויניב שטרית, 34, מעצב גרפי ובונה אתרים, עברו לפני כשנתיים וחצי מירושלים למושב מולדת שבגליל התחתון. טל בדיוק סיימה את לימודי הצורפות וילדה את בנם המשותף. "רצינו לעזוב את ירושלים ובאותו זמן, ממש במקרה, אחות של יניב עבדה במפעל תכשיטים במולדת וחיפשו אצלם צורפת, אז באנו", היא מספרת. "בתחום שלי אין הרבה הבדל בשכר בין המרכז לצפון והעבודה במפעל ממש מתאימה. ליניב המעבר היה עוד יותר פשוט, הוא עצמאי ובתחום שלו כמעט ואין משמעות למיקום הגיאוגרפי, הלקוחות מכל הארץ".

     

    טל מוסיפה, כי "שנינו בעצם עובדים במושב. אנחנו גרים בבית פרטי, משלימים שליש שכר דירה בהשוואה לירושלים ומחזיקים רכב אחד רק בשביל לבקר את המשפחה, כך שהמעבר לצפון היה החלטה מצוינת גם כלכלית".

     

    המסלול ההפוך

    עינת, 29, גרפיקאית עצמאית עוברת בימים אלה דירה. היא ובעלה אילן שמשוני, 31, מהנדס אלקטרוניקה גדלו בגולן. עקב אילוצי עבודה, הם ועושים כעת את המסלול ההפוך לפרדס חנה. בקצרין הם שילמו שכירות של 1,550 שקל על בית בגודל של 97 מטר עם חצר. בפרדס חנה הוצאת השכירות שלהם תשלש את עצמה.

     

    "חזרנו לגולן אחרי 4 שנים בירושלים", היא מספרת, "אילן, שעסק בהוראה, עשה הסבה מקצועית והלך ללמוד הנדסה במכללת עמק הירדן. מראש הוא לא תלה תקוות גדולות בגולן. הציעו לו לעבוד במפעל בקצרין אבל העבודה הייתה משעממת והשכר מינימלי. הוא הרחיב את מעגל החיפושים ובסופו של דבר התקבל לעבודה באינטל בחיפה".


    רמת הגולן: נופים ומרחבים, אבל יש עתיד?

     

    עינת מסבירה כי הסיבה העיקרית למעבר הוא המרחק ממקום העבודה. "חשבנו שנסתדר עם הנסיעות, זה בערך שעה וחצי לכל כיוון, לא כולל הפקקים. אחרי חצי שנה הבנו שמי שמשלם את המחיר הם הילדים, כי אילן פשוט לא רואה אותם. הוא יוצא מהבית לפני שהם קמים וחוזר כדי לומר להם לילה טוב".

     

    "לא קל לנו עם המעבר, אבל יש לאילן הזדמנות טובה לעבודה מעניינת עם אופק מקצועי. פרדס חנה היא האופציה הכי פחות אורבנית שמצאנו, יש שם חינוך שמתאים לנו ובעיקר יש שם רכבת לחיפה. גם לי יהיה כנראה יותר קל. כבר קרה לא פעם שלקוחות שהתלהבו מהעבודות שלי חטפו רגלים קרות כששמעו שאני מקצרין". חרף אהבתה למקום, עינת מסיימת באזהרה: "אני ממליצה למי שחושב על מעבר לגולן לקחת בחשבון את מחיר המרחק ממוקדי התעסוקה. מי שיהיה מוכן לשלם את המחיר ייהנה מיתרונות גדולים. אנחנו, בכל מקרה, מתכננים יום אחד לחזור לקצרין".

     

    "ניצול במקומות העבודה בצפון"

    סטודנט שלומד בתל חי ומתגורר בקיבוץ משגב סיפר על הזינוק במחירים. "המחירים בארבע השנים האחרונות קפצו בלפחות 400 שקל, ויש דירות שקפצו ב-600 שקל", מספר הדייר שהעדיף להישאר בעילום שם. "זה דבר די בעייתי. אמנם עדיין יחסית למרכז מדובר בסכום נמוך - מחירים בין 1,400 ל-2,000 שקל לדירות של 40-30 מ"ר - אך חשוב לזכור כי מדובר במקום מבודד על ההר, מה שמצריך רכב ויותר דלק (לפחות 5 מיכלים לחודש וזה למי שחוסך). ויש כמובן את מצוקת העבודה וניצול במקומות העבודה בצפון. אין תשלום שעות נוספות, שכר מינימום, ודרישה לעבודה בכל סוף שבוע".

     

    הדייר הדגיש בדבריו כי בקיבוץ מאוד נחמדים וכי הוא לא ממורמר על חיי החברה והיחס לסטודנטים. "רק חבל שמחירי הדירות, שבכלל שייכות למינהל והיו ריקות במשך שנים, עולות כל כך הרבה", הוא מסכם. "אני מקווה שזה יעזור כי חבל שמכללת תל חי תהפוך למכללה לעשירים. כולם יפסידו מזה, בעיקר הקיבוצים".

     

    צעיר אחר בשם רמי, שסיים לימודים בתל חי ונשאר לגור ולעבוד באזור, הוסיף: "המחירים פשוט גבוהים ולא רק על דירות, גם על יחידות דיור וכדומה. כיום כמעט בכל דירה יש תוספת של כבלים ואינטרנט. אני הצעתי שיורידו את התוספות, אך נתקלתי בסירוב. המחירים שהם דורשים עבור כבלים ואינטרנט זה פשוט יקר כאשר כלקוח פרטי אני יכול לשלם על זה ממש בזול. המחירים פה לא הגיוניים בכלל עבור פריפריה. אני חושב לעבור חזרה למרכז בגלל המחירים".

     

    בהכנת הידיעה השתתפה בילי פרנקל

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים