שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    משה רבנו, חלוץ המחאה החברתית
    באמת שנמאס: מהשחיתות, מהמנגנונים המסואבים, מחוסר חלוקת הנטל, ואי היכולת לתת לילדים נקודת זינוק ראויה לחיים. אפשר להעמיס על הגב - עד שהגב נשבר, ואז יוצאים לכיכרות, בכיכר א-תחריר או בכיכר ציון, כשזעקתו של משה רבנו מהדהדת
    הניצוץ שהוצת בתוניס והתלהט בכיכר א-תחריר בקהיר, הגיע גם אלינו. לכאורה אין קשר בין המאבקים בכיכרות במדינות ערב - לבין הקוטג', הרופאים המתמחים והמאהלים ברחבי הארץ. לכאורה שם זה עניין לאומי ופוליטי פנימי, וכאן זה עניין כלכלי-חברתי פנימי. אבל רק לכאורה.

     

     

    רוח חדשה החלה לנשב. רוח האומרת שניתן לשנות, שאסור לקבל שום דבר כמובן מאליו. שעיוותים -

    גם אם קיימים עשרות שנים - הם עדיין מעוותים. הרוח הזו מצליחה לחולל באמצעות המרחב הווירטואלי, דברים שהיו פעם כמעט בלתי אפשריים.

     

    האזרח חש שדורכים עליו, שרומסים את זכויותיו, שלא מקשיבים לו. שהנתק בינו לבין השלטון גובר והולך, ואין לו שום סיכוי להתמודד מול מנגנוני הביורוקרטיה והמערכות הגדולות. הוא מרגיש שגוזרים עליו קופונים, והוא הפראייר הנצחי הנושא בנטל. כך זה נמשך שנים, עד שזה מתפוצץ.

     

    הקשר בין הכיכרות בתוניס ובמצרים - לבין הקוטג', הסטודנטים, המאהלים והרופאים המתמחים, הוא אותה רוח מרחפת שאומרת - לא עוד. יש לנו כוח לכיכרות.

     

    קחו אחריות על הכלל

    זעקתו הזועמת והאדירה של משה רבנו אל עבר אנשי שבט ראובן וגד בפרשת השבוע, מטות – מהדהדת גם היום: "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?!"

    הזעקה הזו מציבה רף יהודי, חברתי, ערכי ומוסרי גבוה, שיסודו הוא בערבות ההדדית, הנשיאה המשותפת בנטל, ולקיחת האחריות על הכלל.

     

    כל אזרח ישראלי חש במנגנונים המעוותים, בביורוקרטיה ובסרבול, בפקידוּת המיותרת המקשה על האזרח, תחת אשר להקל עליו. מנגנונים על מנגנונים, טפסים על גבי טפסים - עד ייאוש.

     

    והאזרח חש מיואש: מהתאגידים הגדולים, מחברות הסלולר העושקות, מחברות האינטרנט שלא יודעות לתת שירות, אבל יודעות לגבות תשלומים שאין לו מושג מה מקורם.

     

    הוא חש מיואש וחסר אונים מול הבנקים והעמלות, מול הביטוח לאומי וכול הקריטריונים שהוא מציב מבלי שאיש מצליח להבין, מול משרדי ממשלה ומנגנונים מסואבים, מול מחירי המזון, הדלק, הדיור, החינוך והבריאות המאמירים והולכים.

     

    להרגיש את חוסר האונים

    אנשים חשים שהמציאות מעוותת. שמשהו בסיסי פגום במבנה החברתי ובסולם הערכים. איני יודע מי

    מכם נזקק לאחרונה להגיע לחדר מיון. לי זה קרה בשבוע שעבר: תשע שעות בחדר מיון, כשבחוץ המולה, רופאים עצבניים, אחיות מתרוצצות, ובני משפחה מודאגים וחסרי סבלנות.

     

    ככה אף אחד לא מסוגל להקשיב לך, להבין אותך ולטפל בבעיה. עדיף להישאר בבית ולא להגיע לחדר מיון. וכשמגיעים למחלקה, פוגשים ברופא או מתמחה חסר סבלנות, שיש לו מיליון חולים על הראש, עיניו אדומות מרוב משמרות, והוא לא מסוגל לזכור מה הבעיה שלך. הוא מתרוצץ במחלקה ובמרפאות ובחדרי הניתוח; רץ כמו עכבר ממקום למקום – אז כיצד יהיה מסוגל לתת טיפול רציני, כאשר כל שזמנו מותיר לו הוא עשר שניות לחולה, בערך?

     

    כמו ישראלים רבים, שכירים העמלים לפרנסתם, אני מרגיש את השחיקה. כאבא לשישה סטודנטים, שלמדו במקביל על כל המשתמע מכך, ואחר כך נישאו, בשעה טובה – אני מרגיש את חוסר האונים.

     

    בכיכר א-תחריר או בכיכר ציון

    כמו ישראלים רבים, אתה מרגיש שהנטל לא מחולק בשווה. שיש כאלה שהכול נופל על כתפיהם:

    באזרחות, בצבא, במסים ובתעשייה - ויש כאלה שלא נושאים בנטל, ולא משנה מאיזה צד של המפה הישראלית הם מגיעים. העיוות הזה יצטרך להיגמר, במוקדם או במאוחר. במובן הרחב והציורי של העניין, המצב של קומץ לוחמים חורקי שיניים תחת האלונקה, המוקפים בג'ובניקים שלא נושאים בנטל - ייגמר, ולא בעוד זמן רב.

     

    אפשר להעמיס על הגב - עד שהגב נשבר, ואז יוצאים לכיכרות, בכיכר א-תחריר או בכיכר ציון.

     

    אותו מעמד ביניים - זה שצורך את הקוטג' וזה שעושה מילואים, זה שמנסה לשרוד ולסייע לילדיו לרכוש השכלה, זה שמוכן לתת למדינה הכול מתוך אהבת אמת - מבקש רק יושר, חלוקה צודקת של הנטל, ומתן אפשרות לנקודת זינוק ראויה לחיים.

     

    המעמד הזה חש שהקש מתחיל לשבור את גב הגמל. שמגיע לו בדין לקבל טיפול רפואי מכובד בהגיעו

    לחדר מיון; ומגיע לרופאים המתמחים בסיס כלכלי ומקצועי, כדי שיוכלו להתמקצע בארץ ויהיו רופאים מעולים בעתיד. המעמד הזה חש שמגיע לו בדין ובצדק לגדל את ילדיו בכבוד, ולאפשר קורת גג לראשיהם.

     

    שתי זעקות צריכות להדהד בתוכנו וברחובותינו: זעקת העם מחד, הרוצה חברה שערכיה הם "לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ: בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ", וזעקתו של משה רבנו מאידך: "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה".

     

    הזעקות הללו לא יתנו לאיש מאתנו מנוח, עד שנהיה ראויים לשם ישראל הנקרא עלינו.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ביקרתם במיון לאחרונה?
    צילום: אבישג שאר-ישוב
    נמאס להיות פראיירים נצחיים
    צילום: EPA
    מומלצים