שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    דתיים, די ל"אתרג" את ביבי
    האם החברה הדתית, בדיוק כמו אנשי התקשורת מול שרון בזמנו, מאתרגת ראש ממשלה שאולי ישמור על האינטרסים המדיניים, ובינתיים מוכנים להקריב את האינטרסים הפרטיים? הציונות הדתית חייבת לתת כתף למאבק האזרחי הגדול

    בהתחלה זה באמת היה נראה כמו פסטיבל בומבלה. אין מה לדבר. ביקרתי באוהלים בתל אביב, ולמרות הדרישה הבסיסית המוצדקת: דיור אפשרי למעמד הביניים (לא צריך דיור "בר השגה", דיור זה לא הישג - זה חובה), יכולתי להבין את ההסתייגות המגזרית מהמחאה הזו. הבנתי את הרב שרלו, שכתב שכל עוד מדובר במאבק למען הרחבת הנוחיות, קשה למי שאמון על "ערבות הדדית" ומאבקים גדולים למען "המשך מפעל ההתיישבות" לתפוס מחצלת בשדרה.

     

    אבל אז הצטרפו האמהות והילדים. ומאבק הרופאים שאין מקודש ממנו נסחף לתוך המערבולת ונמהל ברוח הכללית, ואנשי הדלק, והזוגות הצעירים, וממחאה צפונבונית מפונקת משהו (אם כי מוצדקת, מוצדקת) זה הפך למאבק הכי קיומי שהתרחש כאן בדור האחרון, המאבק על הפנים שיוצגו על כרטיס הביקור של מדינת ישראל. האם הן יהיו אלה של החרדי שעובד לפרנסתו אבל לא משלם ארנונה ומס הכנסה, או אולי יהיה זה אחד הטייקונים שבונה מוזיאון להנצחת יקיריו - מס שתיקה על כך שאתם לא מתחלקים באוצרות הטבע שהוא ניזון מהם כלכלית?

     

    במאבק הזה אסור לציונות הדתית להשתרך מאחור. להזניח את המחאה הזאת פירושו של דבר לוותר על הזכות לקבוע את סדר העדיפויות החברתי במדינת ישראל. האם אתם, בני משפחות בורגניות צעירות ומבוגרות, שכבר כמעט שכחנו, אבל הן ליבה של הציונות הדתית, מסוגלים להמשיך לשלם עוד משכורת שלמה לפעוטונים וצהרונים, לעשות מילואים יותר מכל סקטור אחר, לממן מגזרים שלמים באוכלוסייה ועוד לשבת על הגמרא פעם בשבוע בלי לענות לטלפונים מהבנק?

     

    למה נשארתם בבית?

    מתחם האוהלים בירושלים נמצא סמוך למקום עבודתי, הוא צנוע בהרבה מהמאהל ברוטשילד, וכמתבקש האווירה בו שונה: את ההופעות המשובחות והמוזיקה לתוך הלילה מחליפים ריקודי עם וערבי לימוד עם מעגלי צדק, ועמותת פעמונים. ירושלמים, ככה זה.

     

    השבוע כשקפצתי להגיד שלום, ובידי צרור כלים חד-פעמיים, תרומתי הצנועה למאבק, פגשתי את אנשי תנועת דרור. הם הגישו לי מסמך מטרות שלהם, ובו רשימת סעיפים מוכרת להפליא: מחלוקת משאבים הוגנת ועד תמיכה בשכבות חלשות. כל מה שהיהדות עצמה מציעה ודורשת משוחריה. סוציאליזם כלכלי שנשען על בסיס הומני.

     

    פרופ' אבי רביצקי אמר לי פעם, שתפיסה הומנית אינה שיגור מרפאה ניידת לבדיקת ממוגרפיה לאפיקים, אלא הקמת מרפאה כזו שם. אני לא מכירה ציוני דתי אחד שיסרב להגדרה הזאת, ובכל זאת, למרות הכוח והעוצמה, ויכולת ההתאגדות המרשימה שהוכחנו, כמעט כולם נשארים בבית!

     

    מחאה משורשי היהדות

    מהי העכבה שמונעת ממגזר יצרני כל-כך להצטרף לאידיאל כה מתבקש? החשש שמארגני המחאה מעוניינים להפיל את השלטון? הרי בסופו של יום, בקלפי ניצב כל אחד מול עצמו. הדי המהפכה לא בטוח שילוו אותו לשם, ולא מפילים כאן ממשלות כל-כך מהר על גבינה ושכר דירה. אבל את הרוח האזרחית אפשר בקלות למוטט עם

    עוד תוספת יוקר, ועוד מיסוי עקיף ועוד קריצה לעבר בעלי ההון.

     

    האם החברה הדתית, בדיוק כמו אנשי התקשורת מול שרון בזמנו, מאתרגת ראש ממשלה שאולי ישמור על האינטרסים המדיניים, ובינתיים מוכנים להקריב את האינטרסים הפרטיים?

     

    אל תטעו. המחאה הזו אינה חילונית או שמאלנית. כל מה שהיא יוצאת למענו יונק משורש היהדות - "לקט, פאה ושכחה"; "וחי אחיך עימך"; "כי תראה את שור שכנך נופל בשדה, לא תתעלם". המאבק ששוטף את הרחובות עכשיו הוא המאבק על פניה של החברה הישראלית. שלא יקרה מצב שנביט לאחור ונגיד שבשעתה הגדולה של המלחמה האזרחית - לא היינו שם לתת כתף. 

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ואיפה הדתיים?
    צילום: גיל יוחנן
    עינת ברזילי
    צילום: רונן שטלצר
    מומלצים