"הדרדסים": מגשימים חלום כחול

בשעה טובה ומוצלחת הגיעה גם שעתם של היצורים הכחולים הקטנים, פרי מכחולו של אמן הקומיקס הבלגי פּיו (פייר קוליפור), לעבור אל ממלכת התלת מימד הדיגיטלית שמציע המסך הרחב.

• רוצים עוד? כתבות, ביקורות וידיעות נוספות על סרטים וקולנוע
• ראיון דמיוני עם דרדסית
  

כל מי שגדל על סדרת הטלוויזיה המצוירת מאולפני האנה ברברה, שרצה בין השנים 1981-1989, והתבססה על הקומיק-סטריפ של פּיו, שהחל להתפרסם ב-1958 – התרגש ודאי כאשר לפני כשנה הוכרז על עיבודה לסרט קולנוע, "הדרדסים" ("The Smurfs").

התוצאה אולי נעדרת את הקסם הנוסטלגי שהצופה המבוגר רוחש למקור, אך היא מהנה מאוד בדרכה האינפנטילית, ולפחות בדיבוב העברי מספקת רגע של כיף כאשר קולו הייחודי והכה-מוכר של איציק סיידוף, גרגמל של ילדותנו, שב ומהדהד בחלל האולם.

סרט כחול, לא עמוק

מאז הופיעו לראשונה, החלו תיאוריות קונספירטיביות להיבנות סביב היצורים הידידותיים החיים בכפר קטן ואידילי. בספר שראה אור לאחרונה, תחת הכותרת "הספר הכחול הקטן", אף הגדיל וטען סוציולוג צרפתי בשם אנטואן בואנו כי האוטופיה הדרדסית מבטאת אידיאולוגיה סטליניסטית ונאצית, לא פחות.

"הדרדסים". קומוניסטים פלשו לסנטרל פארק?

יתר על כן, נטען שם, אויבם הגדול של הדרדסים, הקוסם הנורא גרגמל, מעוצב באופן שמזכיר קריקטורות אנטישמיות, שלא לדבר על שמו במקור של חתחתול – עזראל (מלאך המוות ביהדות). פרשנויות אחרות ראו בדרדסים דווקא תעמולה קומוניסטית – הדרדסים חיים בקומונה שמנהיגה, דרדסאבא, הוא היחיד שכובעו אדום, ואילו שמם האנגלי "Smurf" אינו אלא ראשי התיבות של Socialist Men Under Red Father. דרדסית עצמה נתפסה כסטריאוטיפ אנטי-נשי שנוצר על ידי גרגמל על מנת לסחרר את ראשיהם של הדרדסים היצרניים.

לכל הדברים האלה אין כמובן זכר בסרט, שמוצא את הדרדסים נמלטים על חייהם מפני גרגמל וחתולו היישר אל העיר ניו יורק של ימינו. שם הם מוצאים מחסה בביתם של איש פרסום (ניל פטריק האריס, "איך הכרתי את אמא") העובד בשירות טייקונית קוסמטיקה מהגיהינום, ואשתו ההרה (ג'יימה מייס מ-"Glee"). במקביל, גרגמל מוצא לו את טירת בלוודיר הציורית שבלב הסנטרל פארק, והופך אותו מטה לכשפיו ומזימותיו האפלות ללכידת הכחלחלים.

מי שונא דרדסים?

מילה על המכשף. הבחירה להפוך את גרגמל לדמות בשר ודם (להבדיל מאלו הממוחשבות של הדרדסים) מציבה אתגר בלתי מבוטל בפני מחלקת הליהוק. הבחירה, על כן, בהאנק עזריה מתגלה כלא פחות מהברקה. שחקן מחונן זה, בעל יכולת קולית עשירה ומגוונת (ע"ע "הסימפסונים"), עוטה על עצמו באלגנטיות קלילה את גלימת הקוסם בעל החוטם המעוקל, ומעצב דמות שנראית כהכלאה מוצלחת במיוחד בין המכשף המאויר ולארי דיוויד.

שילוב מוצלח של אנימציה ולייב-אקשן. הדרדסים והאריס

לעומת זאת, קשה להתפעל מהומור בתי השימוש – תרתי משמע – שהסרט עושה בו שימוש עודף. יש משהו משעשע (עדיין) בהעתקה של דמויות מעולם הפנטזיה אל ניו יורק של ימינו (ע"ע "מכושפת"), אבל הצפייה בדרדס כמעט טובע באסלה, או בגרגמל הטועה לחשוב שהשמפניירה המוגשת במסעדה היא סיר לילה – מייצרים הומור וולגרי, שעומד בסתירה לאווירת "לכל המשפחה" ששורה על הסרט כולו.

ועדיין, זהו סרט חינני, והרגעים שבהם גרגמל מנסה להתנהל בעולם המודרני משעשעים הרבה יותר מניסיונותיהם המקבילים של היצורים הכחולים. בכלל,

נדמה שהפיכתם של הנ"ל לממוחשבים פוגמת במשהו בקסם שהילכו דמויותיהם המאוירות בצורה המיושנת (עובדה שזוכה לאיזכור מפתיע במהלך הסרט). איכשהו, הדרדסים היו מצחיקים ואנושיים יותר בכפר בתי הפיטריה שלהם, פעם, בעידן הדו מימד.

הבמאי, ראג'ה גוסנל ("הצ'יוואווה מבברלי הילס"), מעמיד סרט מצחיק מאוד לעיתים, ממתק קיץ קולנועי שייסב הנאה רבה לילדים, וידגדג את הנוסטלגיה של הוריהם. הדיבוב העברי המצוין, לו אחראים שרון כהן ואפרת ענבל, עושה שימוש בקולותיהם של דב רייזר, מיה מיטלפונקט, ערן מור וסיידוף, ש"אני שונא דרדסים" שלו מחזיר אותנו, כאמור, באחת אל מחוזות ילדותנו.