הזמנה לחתונה: עם חברים כאלה מי צריך נושים?

מעטפה בצבע זהוב מבצבצת לי מתיבת הדואר, ושוב הלב יורד לתחתונים. "אלמוני ופלונית מתחתנים!" לרגע קל אני שמחה בשמחתם, אבל אז נזכרת שהתענוג הזה הולך לעלות לבעלי ולי בחצי אלפייה שתקוזז בכאב לב מחשבון הבנק שלנו - והחיוך יורד.

חתונה ומחירה:

• למה החתונה הפכה בסיס לפשיטת רגל?
• תקנון חתונה בבעלז: דמוי יהלום בטבעת 
• הרב אלישיב: לא למכור כליה כדי לממן חתונה
  

את עונת החתונות אנחנו מקדמים בחרדת מעטפות מתמדת, מתפללים שלא תצוץ איזו אחת בדואר, או במייל. עם חברים כאלה מי צריך נושים? אם עד לפני כמה שנים יכולנו להופיע, בחתונות דתיות לפחות, עם מיחם ששלפנו מהבוידעם ולהרגיש לארג'ים, הרי שתמו ימי החסד - טרנד חתונות היוקרה פשה גם

במגזר הדתי, שחלקו מאס במתנות והצטרף אחר כבוד אל מצעד אירועי הראווה.

לא נעים להודות, אבל לעתים אנחנו מוצאים את עצמנו שוקלים בכובד ראש אם להבריז בנימוס או לשלוח רק נציג אחד כדי לחסוך בעלויות, שכן חוק לא כתוב אומר כי כגודל ההפקה - כך גודל ההמחאה. למרבדי הדשא, סידורי הפרחים ואגם הברבורים שיקבלו את פנינו בכניסה לגן האירועים יש תג מחיר, כמו גם למארח החייכן עם הכפפה על היד שנעמד מולנו עם יין שרדונה.

גיחה לעבר בר המוקפצים תקפיץ את התעריף בעוד מאייה, מעגל המתופפים יאותת לנו שעוד 200 שקלים הלכו לפח וכשנגיע לשולחן ונבהה בתפריט שמבשר לנו שאנחנו אנוסים ליהנות מסלמון, קבבוני טלה ותאנים ממולאות, נדע שעוד כמה מאות הלכו, ויחד איתם החופשה המתוכננת בצפון.

ללמוד מתקנון החסידות

בהתחשב בכך שבאותה עדה בורגנית דתית עדיין נחושים לקיים חופה כדת משה וישראל, אני תוהה ביני לבין עצמי מה לאירועי היוקרה האלה וליהדות? מה להם ולערכים של צינעה ופשטות, ל"אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ליבו לשמיים"? כבר לא נותר כל זכר לטקס האיחוד ולשמחת המצווה בתוך כל מפגן הפוזה והקרנבל, שתופסים את מרב תשומת הלב. והנורא מכל הוא שבהרבה מהמקרים כלל לא מדובר באנשים אמידים, כי אם בתפרנים שלוקחים הלוואות מטורפות רק כדי לעשות את ה"שופוני" הזה.

מעניין הוא שהמחאה היחידה נגד החולי החברתי הזה, שהוא בוודאי גם נחלתם של חילונים, לא נשמעה מתוך המגפון של דפני וחבריה, וגם לא מצפרדעי הביצה הדתית שגדשו את המאהלים ברחבי הארץ, אלא דווקא מרבני הקהילות הקטנות, הסגורות, והסו-קולד "פרימיטיביות". שרידים לחתונה היהודית הפשוטה והצנועה ניתן למצוא כיום רק בקרב החרד"לים, המתנחלים, והחסידויות האדוקות, היכן שמושתתים תקנונים פנימיים שמגבילים את רף האירועים, והיכן שמצוי ציבור שנותרה בו צייתנות המאפשרת להתגבר על הדחף הבלתי-נשלט הזה להתבלט ולהוציא עיניים.

שם אפשר להגיע לחתונה ולא לדאוג כל הערב האם הצ'ק השמן יכובד. שם גם לא משקיעים ב"מקדמי ריגוש". הקהל מתרגש לבד כשהחתן מכסה את הכלה ונוגע בה בפעם הראשונה, מוחה דמעה כששרים "אם אשכחך ירושלים" ופוצח בריקודי מעגלים עד השעות הקטנות של הלילה כשהם יוצאים מחדר האיחוד. שולחנות החבר'ה לרוב עומדים ריקים, כי הם שם במעגל לאורך כל הערב, בתפקיד ה"משמחים" ולא בתפקיד הפילנתרופים ו"מכסי המנה". שם לא תמצאו את עצמכם מוחאים כפיים כמו אידיוטים כשמפיק יצעק: "גבירותי ורבותי, קבלו את ה-כ-ל-ה!" וזו תהדס בעקביה על שטיח ורדים בחיוך מעושה, כשברקע הפתיח של השיר "the final countdown" (מה אומר, מרגש עד לדמעות מפלסטיק).

מחאת קיץ חדשה

כבר פקדתי חתונות רבות של אנשים ממגזרים שונים, ואני יכולה להגיד לכם בוודאות - החתונות המרגשות ביותר הן אלו שמרגשות בזכות עצמן, ולא בזכות ההפקה שסביבן. אלו שבהן זוג צעיר ואוהב עסוק במה שבאמת צריך להתעסק בו בחתונה, ולא בהאכלת פיות רעבים או

בהעסקת הקהל על-ידי גירויים, פן ישתעמם חלילה. 

בחזיוני אני מפללת שטרנד הקיטורים של הקיץ יביא גם למחאת חתונות המונית. שיקומו אנשים אמיצים ויזעקו שנשבר להם גם מזה, בלי לפחד לצאת קמצנים. אני מתנדבת להיות הראשונה ולפנות בקריאה נרגשת לחברי המאורסים: רוצים להתחתן ביוקר? תשלמו! אנחנו באים לשמוח בשבילכם כחברים, לא לממן לכם את ההפקה. אנחנו דורשים קאמבק של סרוויסים שעוברים מיד ליד, וחשבון בנק שפוי בעונת החתונות.

ומי יודע, אולי אנחנו בכלל עושים לכם טובה וזה יגרום לכם לשקול שוב לפני שאתם סוגרים על אירוע במאות אלפי שקלים על חשבוננו, ונוכל, אנחנו וגם אתם, להפנות את הכספים האלו למטרות חשובות יותר, כמו דירה למשל.