שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    חבריי הדתיים, איפה הייתם בהפגנה?

    "המאבק הזה חוצה מגזרים, כי לכולנו יש חור בכיס. היהדות דורשת מאיתנו 'צדק צדק תרדוף' - ושוב פספסנו את הרכבת"

    חסרתם לי אתמול, חבריי.

     

    גם אני הייתי שם אתמול, בתוך כל ההמון הסוחף. עם יציאת השבת הרגשתי שאת ההפגנה הזו אני לא יכולה להעביר דרך כורסת הטלוויזיה הנוחה. את הרכב חנינו הרחק והתחלנו לצעוד יחד עם נחילי המפגינים, התחושה הזכירה במעט את יום הכיפורים - המכוניות מנועות מלנסוע, וכולנו צועדים על הכבישים. כולם צועדים לכיוון אחד ולכולם כל-כך ברור לאן צועדים.

     

    עוד ביהדות:

     

    אנחנו זוג דתי צעיר, בתחילת דרכו, חולמים לקנות בית ביום מן הימים, מופתעים כל פעם מחדש בקופה בסופר למראה החשבון, "כולה לקחנו חמישה מצרכים". המחיה יקרה, הדלק יקר והחשבונות חונקים. גם אנחנו, כמו האנשים בכיכר, חולמים על עתיד טוב לילדנו. וכן, גם אנחנו רוצים איכות חיים. אנחנו, בדיוק כמו מאות אלפי המוחים, רוצים להתפרנס בכבוד ולשרת את המדינה שאנחנו אוהבים, ובסוף היום לחזור לבית שלנו הפרטי, הבטוח, בלי לחשוש מהמחר, ומה יהיה בסוף החודש.

     

    אבל אישי ואני חריגים בנוף. הוא - כיפה וציציות, אני - חצאית וכיסוי ראש למחצה. אישי היקר, הולך באי נוחות בכיכר בתל אביב. "אני בעד המחאה, אך מתנגד למהפכה", הוא אומר. בין הצעקות על הצדק החברתי יש גם קריאות צורמות. בבלקברי אנחנו קוראים על ציפי לבני שאומרת שהמתנחלים סוחטים את המדינה. פוליטיקאים מנסים לרכוב על המחאה, שביסודה היא מהמוצדקות ביותר שידעה המדינה. אנחנו חוששים מהניסיון שלהם לפלג ולסכסך בין המגזרים.

    איפה היינו? כיכר המדינה, אמש (צילום: מוטי קמחי) (צילום: מוטי קמחי)
    איפה היינו? כיכר המדינה, אמש(צילום: מוטי קמחי)

     

    אנחנו בין הדתיים היחידים. מחפשים בעיניים אנשים "כמונו", רק למצוא עוד זוג דתי לאומי שהגיע - ולא מצליחים. הכיפות הסרוגות רשמו נפקדות מרשימה. התאכזבתי. הקהל היה אמנם עצום אבל חרף מה שניסו להציג על הבמה בכיכר המדינה, ציבור המפגינים בתל אביב היה די הומוגני. מגזרים שלמים נעדרו מהמחאה. אנחנו לא היינו שם ובלטנו בהעדרנו. איפה היינו אתמול? איפה היה הציבור הדתי לאומי? למה נבהלנו? 

     

    אז איפה הייתם חבריי היקרים?

    בכל השבועות האחרונים דואגים להזכיר לנו ולחשוף בפנינו מיהם ראשי המחאה, מהם הקשרים מאחורי הקלעים ואיך השמאל הרדיקלי מעורב, אבל בסופו של יום, ובסיומה של מחאה, אני אומרת "האמת, לא אכפת לי".

     

    הגעתי אתמול לכיכר המדינה כי אני מאמינה בסדר יום חברתי. לא, אני לא רוצה שביבי יתפטר, אבל אני רוצה שינוי. וממה שאני שומעת מחברי הסרוגים, גם הם רוצים לחיות, גם הם רוצים בית וגם הם שואפים לעתיד טוב יותר, בדיוק כמו מאות אלפי המפגינים.

     

    המאבק הזה חוצה מגזרים כי לכולנו יש חור בכיס. הקולות שנשמעים מפעם לפעם, של פרשנים או של פוליטיקאים קטנים, כאילו המתנחלים גונבים את הקופה הציבורית לא מרתיעים אותי מלקחת חלק

    במחאה הזו, כי מזמן נגמלתי מרגשי הנחיתות ואני יודעת את האמת. והאמת היא שזו מחאה צודקת.

     

    ויש לנו מה לומר. יש לנו משפט עברי, יש לנו יהדות שכולה חסד ותורה שדורשת צדק צדק תרדוף. אנחנו גדלנו והתחנכו על צדק חברתי כבר בבית הספר היסודי. חונכנו לרגישות חברתית עוד מהגן. אנחנו, הציבור הדתי לאומי, מזמן כבר אומר לעצמו שיש לו מה לומר בכל נושא ובכל עניין ולכן אנחנו רצים לפוליטיקה, לצבא ולאקדמיה. ובכל זאת יש מקומות שאנחנו בוחרים להדיר את עצמנו ללא סיבה, רק בגלל הפחד.

     

    חבל ששוב פספסנו את הרכבת.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים