שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מי פה העצלן, הדתי או הדתל"ש?
    כששניצל נוגע במחבת חלבית אתה שואל את עצמך האם אלוהים באמת מתצפת עליך, כשבצבא כולם הולכים לישון ואתה ניגש להתפלל זה לא קל, וכשסטיבן הוקינג שואל, זה לא פשוט לחפש תשובה. אם אדם בודק וחוקר, ונשאר דתי - עצלן הוא לא

    רבים כבר ניסו לדמות את היהדות לדרך בין-עירונית כלשהי. הרמב"ם המליץ על "שביל הזהב", הרמח"ל סלל את "מסילת ישרים", אבל בעיני לא מעט אנשים - היהדות היא אוטוסטרדה. בתחילת דרכך אתה עולה על הכביש, ופשוט ממשיך לנסוע עליו. אין לך מושג לאן אתה נוסע, אתה לא צריך לשאול את עצמך שאלות, הדרך מובילה אותך מאליה. לא תסור ממנה ימין ושמאל.

     

    עוד ביהדות:

     

    החילוני עוצר כל כמה מטרים ושואל את עצמו לאן לפנות, הדתל"ש העז לסטות מהאוטוסטרדה ולעשות פנייה חדה לכיוון ההפוך, אבל הדוס לכאורה אינו צריך לברר כלום. טוב לו עם הערכים שהוא קיבל בגיל אפס, הוא מרוצה מהם באופן כללי, ואין לו סיבה לצאת פתאום לכביש אחר. אין לו עניין אפילו לעבור נתיב. אלה שמעדיפים להשתמש במונחים מדעיים, יקראו לזה "כוח האינרציה" - החינוך הדתי שהאדם מקבל בילדותו נותן לו דחיפה כזאת, שתספיק לו עד רדתו אלי קבר. הוא לא יצטרך לתחזק את האמונה שלו, להטעין אותה באנרגיות חדשות מדי פעם, הוא מסודר לכל החיים.

     

    יש היגיון באמירה הזאת, אולי היא אפילו נכונה לגבי כמה משומרי המסורת. אבל לא צריך להיות פרופסור לפיזיקה, כדי לדעת שגם לכוח האינרציה יש גבולות.

     

    אלוהים מתצפת לי על הצלחת?

    כששניצל בודד מוצא את דרכו בטעות למחבת החלבית, ומוציא אותה מכלל שימוש עד להודעה חדשה, האינרציה כבר לא מספיקה. אתה שואל את עצמך למה אתה צריך להיכנס לסיפור הזה, למי זה יפריע אם תאכל ממחבת חלבית שכל חטאה הוא נגיעה בחתיכת בשר, והאם ייתכן

    שלבורא עולם אין משהו יותר חשוב לעשות מאשר לתצפת על הצלחת שלך?

     

    כשאתה על מדים, מסיים לילה מפרך ללא רגע של מנוחה, והמיטה הרבה יותר מפתה מהתפילין, האינרציה כבר לא מספיקה. סימן שאלה גדול קופץ אצלך פתאום. לא כל-כך פשוט לבזבז את זמן השינה הקצר על תפילה, רק מפני שכך הדריכו אותך בישיבה התיכונית. החבר'ה שמסביבך נותנים לך את כל הסיבות שבעולם ללכת לישון כמה שיותר מהר, ובכלל להיפטר כבר מהכיפה שלראשך, ולבחור בדרך שאינה מאמינה בפולחנים מיותרים כמו תפילת שחרית.

     

    כשאתה מנסה להתקבל לעבודה כלשהי, ונזרק מכל המדרגות רק משום שאתה מסרב לעבוד בשבת, האינרציה כבר לא מספיקה. אתה תוהה האם אכן שווה להיות יהודי מאמין. האם העקרונות שעומדים בראש מעייניך חשובים עד כדי כך ששווה לשלם מחיר כלכלי כבד בשבילם.

     

    כשחצי משפחה שלך נמחקת בפיגוע, חלילה, האינרציה מתפוגגת כלא הייתה. האמונה שלך בקדוש ברוך הוא, ברחמיו על כל מעשיו, בהשגחתו הפרטית, בהנהגתו הצודקת, צריכה סיבה טובה כדי להמשיך להתקיים. בלתי אפשרי להמשיך להסתפק באמונה הפשוטה שהחזיקה אותך עד עכשיו, כאילו כלום לא קרה.

     

    קשה להיות דתי עצלן

    אפשר להיות דתי מתוך עצלנות. להמשיך באותה הדרך שעליה התחנכת מכיתה א', כי למי יש כוח להתחיל לחשוב על הכל מחדש, אבל זה קשה. קשה להיות דתי עצלן, בשביל זה צריך לחיות חיים שלמים בלי שום דבר שיערער את האמונה. והמציאות, בדרך כלל, מאתגרת את המאמין.

     

    אולי פעם, בקהילה היהודית שלפני המצאת המילה "השכלה", היה יכול מאמין להסתגר בארבע אמותיו, ולחיות עד גיל 80 עם אותם הסברים שקיבל מהוריו בגיל 8. היום, על כל פנים, הכל פרוס לפני האדם הדתי: השאלות ידועות, הקושיות נערמות, הפילוסופיה המודרנית זמינה לכל דורש, הטיעונים האתאיסטיים נמצאים במרחק לחיצה על לינק אחד באינטרנט, ביקורת המקרא ממלאת את המוסדות האקדמיים, וגם מי שאינו בקיא בכתביו של הוקינג יודע שהוא קיים.

     

    במוקדם או במאוחר, שומר המצוות יצטרך להתמודד לפחות עם אחד מכל הגורמים הללו. או במפגש הראשון שלו איתם, או במפגש הראשון שלו עם קשיים באמונה, הוא יהיה מוכרח להסביר לעצמו מדוע הוא עדיין מאמין. האמונה היהודית איננה אוטוסטרדה, בסופו של דבר תמיד תגיע לפרשת דרכים, ותצטרך להחליט לאן לפנות.

     

    ויש דתל"שים עצלנים

    עד כאן בנוגע לטענה שהדתיים מתעצלים לברר למה הם דתיים, אבל גם הדתל"שים אינם עצלנים. לא נכון לטעון שכל מי שעוזב את העולם הדתי עושה זאת מטעמי נוחות בלבד, אבל גם לא נכון לטעון שאין מי שהוריד את הכיפה מעצלנות.

     

    לא שקשה להם לברך ברכת המזון אחרי כל אכילת לחם, לא ששמירת הכשרות מעיקה עליהם, מה פתאום. הם עברו תהליך רציני ומעמיק של בירור, הם גילו שהעולם מורכב יותר מזה שהוצג לפניהם בבית הספר הדתי - ובנקודה הזאת נמצאת ה"עצלנות" שלהם. כל מאמין אמור להיתקל בדברים שנראים כסותרים את אמונתו, אבל זאת רק ההתחלה של שלב הבירור. עכשיו הוא צריך לברר מה היהדות אומרת על כל הטענות שמופנות כנגדה, האם הסתירות הן באמת סתירות, כיצד

    השיבו רבני העת החדשה לשפינוזה וקאנט. אמנם מחנכיו לא ממש הפגישו אותו עם הוגי דעות מערביים, אבל הם גם לא לימדו אותו את תפיסותיהם המורכבות של הוגי הדעות היהודיים.

     

    מי שמרים ידיים לפני השלב הקשה של ליבון הסוגיות התיאולוגיות - אולי אינו נהנתן שחשקה נפשו בשרימפס וצ'יזבורגר, אבל עדיין יש בו מידה מסוימת של עצלנות, התרשלות, כניעה מהירה מדי אל מול אתגר מחשבתי קשה. הדתי בהווה נתקל בצומת, חושב הרבה, ומחליט להמשיך ישר. הדתי לשעבר יכול להחליט שהדרך הנכונה היא לפנות או לעשות פרסה, זו זכותו, אבל לפחות שיחשוב כמו שצריך לפני כן.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים