"חטיפה": סמל מין לא אמין
טיילור לאוטנר, האדם-זאב מ"דמדומים", נדרש לשאת את "חטיפה" על גבו. הוא מצליח בקטעי האקשן, אך המנעד הרגשי שלו קצר מדי. וכך גם הסובלנות של חברי המועצה לביקורת סרטים המנותקים שהגבילו מגיל 14 צפייה בסרט פעולה לנוער
מוטיב חוזר בסרט "חטיפה" ("Abduction") קובע: "באמון צריך לזכות". זהו מוטיב חוזר במותחני הפרנויה למיניהם, ובמיוחד באלו המשתלבים בסיפורי ההתבגרות של גיבוריהם כמו בסרטו של ג'ון סינגלטון. בילדותנו חינכו אותנו לא לקחת סוכריות מזרים, וב"חטיפה", בדומה ל"האנה" של ג'ו רייט, נמתחת הילדות אל גיל הטיפשעשרה - רגע לפני כניסה לעולם של המבוגרים.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
הרעיון שתהליך ההתבגרות טומן בחובו בנוסף לשאר הצרות, גילוי סודות שהוסתרו בילדות, הוא רעיון מעניין, שמניע את העלילה ומכניס בה ערך מוסף מלבד האקשן הרגיל שבסרט. זה קורה לכולנו כשיום אחד, כבוגרים אנחנו מגלים שחלק גדול מילדותנו היה שקר אחד גדול. שבתמימותנו קנינו כל קשקוש שהורינו מכרו לנו. ב"חטיפה", הגילוי של הגיבור מועצם, שכן גרעין קיומה של משפחתו המגוננת הוא שקרי. במקרה זה, אמא ואבא הם שם קוד למאבטחים מארה וקווין.
אדם זה לא אדם-זאב
על רקע הסיפור המשפחתי הסבוך הזה, אפשר להבין למה "באמון צריך לזכות". וכשהגיבור מגיע ללקח זה, הוא צריך ליישם אותו בהרפתקאה המסחררת שעומדת בפניו, כשהוא מגלה שחייו עד כה היו בדויים. הבעיה היא שטיילור לאוטנר, המגלם את ניית'ן פרייס גיבורנו, לא יכול לזכות באמון שלנו. הוא לא משכנע מספיק, לא אמין מספיק.
לאוטנר בן ה-19 הוא אחד מאותם כוכבים הוליוודים חדשים (ע"ע רוברט פטינסון ואלכס פטיפר) שהתבגרו אל המציאות הקולנועית העכשווית. הוא התחיל כדוגמן וכשחקן בתפקידים קטנים בקולנוע, עד שפרץ כג'ייקוב בלאק, איש-הזאב הצעיר מ"דמדומים" (הצ'ילבה של הערפד פטינסון). ל"חטיפה" הוא לוהק ככוכב הראשי, אבל הוא לא מצליח לשאת את הסרט על כתפיו הרחבות.
נכון שלאוטנר הוא בחור כארז - חטוב, וכנראה גם נאה (קשה לחלוק על זה שפני המכרסם שלו אקזוטיים יותר מאלו הפלקטיים של פטינסון), אולם הנפח הדרמטי שלו קטן משמעותית מנפח שריריו. כלוחם קראטה מדופלם הוא עושה את העבודה בכל הנוגע לפעלולים ולקטעי האקשן, אולם כניית'ן הוא אמור גם לבטא מצוקות והתמודדויות אישיות של נער שעולמו חרב עליו - בזה הוא נכשל, שוב ושוב. במקרה זה, להזכירכם, עליו לגלם פשוט אדם, לא אדם-זאב.
לא, ניית'ן הארפר הוא לא אדם-זאב, אלא נער אמריקני מתבגר שטוף הורמונים ואלכוהול. הוא מתפרע עם החברים ומאוהב בקארן השכנה ממול (לילי קולינס), אבל התא המשפחתי שלו הוא אובר-פרוטקטיב. הוריו קפדנים ונוקשים ומבקשים להכינו לחייו כבוגר. כשאבא קווין (ג'ייסון אייזקס) מאמן אותו באיגרוף, ואמא מארה (מריה בלו) בולשת אחריו בכל רגע, נראה שהם מכינים אותו למשהו שהוא יותר מסתם חיים רגילים של אדם בוגר. וכך גם הפסיכולוגית שלו ג'רי בנט (סיגורני וויבר).
גלישה מקרית באתר לאיתור ילדים נעדרים, מגלה לניית'ן שהוריו אינם אביו ואמו הביולוגים. הגילוי והניסיונות שלו להתחקות אחר עברו האמיתי מתחילים את השינוי הרדיקלי שקובר תחתיו את חייו הצעירים, שמתבררים כשיקריים, לאלו הבוגרים והדי מאיימים. זוג ברנשים שנשלח לביתו קוטלים את הוריו והוא נאלץ לברוח מרודפיו ביחד עם קארן.
בהמשך מתגלה כי ניית'ן מעניין לא רק את המתנקשים האלמונים, שלוחיו של העבריין הרוסי הבינלאומי ניקולאי קוזלוב (מיכאל ניקוויסט), אלא גם את ה-CIA וביניהם הסוכן פרנק ברטון (אלפרד מולינה), שמגלה בו עניין מיוחד. הוא לא נותן אמון באף אחד מהם. רק הפסיכולוגית שצצה משום מקום, נותנת לו עזרה ראשונית בדרך למסע הגילוי העצמי שלו, ששופך אור חדש גם על מקומה בחייו.
כך, מי שהיה עד לא מזמן טינאייג'ר פרוע נדרש למסע מילוט ברחבי העיר פיטסבורג שלוקח אותו אל עברו האמיתי, שמוצפן בין השאר בזכרונותיו המודחקים. המרדף הזה מספק לא מעט רגעי אקשן אפקטיבי שמגיעים לשיאם באיצטדיון הבייסבול של הפיטסבורג פייראטס - זירה קלאסית לקליימקס של הסרט, עם מבנה דמוי מבוך, צבע רב, והתרחשות מתמדת מסביב (אגב, חלק ניכר מסרט "האביר האפל" השלישי של כריסטופר נולאן מצולם באיצטדיון הפוטבול של הפיטסבורג סטילרס).
מה הגיל? ומה התרגיל?
העלילה של "חטיפה" רצופה שיאי אדרנלין לצד רגעי שקט מתוחים. קשה להסתגל לתפניות, ונראה שגם לאוטנר מתקשה בכך. את הפעלולים הוא מבצע כהלכה, אולם הרגעים בו נדרשת ממנו רגישות מתפספסים אצלו בכל פעם. זו בעיה, כי דמותו היא המנוע של העלילה, הכל נע סביבה. הוא גויס ככל הנראה כנכס שיווקי נוצץ למה שאמור להיות שובר קופות, אבל בכל הנוגע לסרט עצמו, הוא כושל שוב ושוב. את האמון שלנו הוא לא מרוויח.
ומילה אחת על המועצה לביקורת סרטים: "חטיפה" הוא סרט פעולה לילדים מתבגרים, והוא עובד בהתאם לסטנדרטים הנהוגים בארצות הברית ולסף הצרחות של המעריצות הצעירות.
למרות זאת, הוא מורשה לצפייה מגיל 14. כאילו שחברי המועצה חוששים מהפרכה מוקדמת של אותם בלופים שהמבוגרים נוהגים לתמרן על פיהם ילדים - ממש כמו בסרט.
אבל מעבר לכך ששוב מתגלה הגוף הממלכתי כארכאי וכמנותק מהנוער (כמו שכבר ראינו בהגבלות הגיל על "השוטר", ו"ג'ו+בל"), הוא גם מטעה את הציבור: צופים מבוגרים רבים היו באולם הקולנוע בו אני צפיתי בסרט, ונראה שרובם היו מאוכזבים מהפרופיל הנמוך של האלימות אליו נחשפו. באמת שקשה להבין מדוע הוגבל הסרט לצפייה מתחת לגיל 14, שכן הסרט הזה יועד קודם כל להם, לא לבני 30, שחוו רמות אימה קולנועית קיצונית הרבה יותר בילדותם.
לפנייה לכתב/ת 
