"חוות האהבה": זונה של נוסטלגיה

הסרט "חוות האהבה" מ-2010 מציג בפנינו מעין אואזיס של אנושיות מתפרצת באמצע שום מקום המכוּנה מדבר נוואדה - איזור בו ערכה ממשלת ארצות הברית ניסויים גרעיניים באמצע שנות ה-80. כמה שנים לפני כן, הוקם באתר המבודד והצחיח הזה גן עדן של חרמנים דרומיים: מוסטאנג ראנץ' - בית הזונות החוקי הראשון במדינה. אל נקודת הציון ההיסטורית הזאת, מחזיר אותנו טיילור האקפורד.

ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:

• אין לי מושג איך היא עושה את זה
• יש לנו אפיפיור
• טיפש, מטורף, מאוהב
• אחותי היפה
  

על אף שבמובנים רבים הסרט מביא בפנינו פנטזיה נוסטלגית מסוגננת, העלילה מגוללת בתוכה שני סיפורי אהבה שהיו באמת. שני סיפורי אהבה, שכמו הממשק של הסרט, קורנים מזוהר מעל פני השטח המאופרים, ומתחת - בין הקמטים - צצות מדי פעם מורסות, המאיימות להתפרץ.

נווה מדבר

הסיפור הראשון הינו סיפורם של בני הזוג ג'ו וסאלי קונפורטה, שהקימו בשנות ה-70 את חוות האהבה המפורסמת, שקיבלה את אישורן של הרשויות. בסרט של האקפורד מדובר בצ'ארלי בונטמפו (ג'ו פשי), סרסור מזדקן וחביב, ואשתו גרייס (הלן מירן). בעוד הוא חושב עם אבר מינו המידלדל, היא חושבת באמצעות מוחה איך לתפעל את האתר ולא פעם, גם איך לחלץ את בעלה מצרות. הבעיה היא שהמוח שלה בסכנה. הרופא מבשר לה שלקתה בסרטן, ולא נותר לה זמן רב לחיות.

בשלב מוקדם זה של הסרט, גם הבשורה המרה לא הורסת לנו את אווירת הפאן ההדוניסטי, וגם לא זו הנוסטלגית, ששחזר עבורנו הבמאי בחווה שמותר בה הכל. כמו תעשיית הפורנו ב"לילות בוגי" של פול תומאס אנדרסון, גם כאן הזונות ציניות (ביניהן ג'ינה גרשון) אך מכבדות את עבודתן, צ'ארלי וגרייס מרוויחים כסף, הלקוחות מרוצים, וכך גם אנחנו. כך מתעלמים מהבעיה "הקטנה" של גרייס. אם היא מקבלת את זה בשיוויון נפש, למה שאנחנו נטריד עצמנו בכך?

הלן מירן והבנות ב"חוות האהבה"

אבל מה שמתחיל כקומדיה חצופה, אולי פריקוול של "בדרך לחתונה עוצרים בחוות האהבה ליד רינו - לא רחוק מלאס וגאס", ממשיך כמלודרמה עגמומית. מסתבר שגרייס וצ'ארלי אולי נשואים יותר מ-20 שנה, אבל הם יחסי תלות קרירים עם תפקידים ברורים - צ'ארלי עושה גודטיים לכולם, אבל לא לאשתו, שמטפלת בכל הפרוצדורות. עכשיו, כשהיא חיה על זמן שאול, היא לא מתכוונת להסתפק בכך - היא רוצה אהבה.

ומי שמספק לה אהבה הוא פר הרבעה ארגנטיני, שהביא צ'ארלי לחווה - אלסנדרו ברוסה (סרחיו פריס-מנצ'טה), מתאגרף שנתן פייט למוחמד עלי וג'ו פרייזר ועשוי להזרים לא מעט מזומנים לבני הזוג, שלקחו עליו חסות. למרות שהוא צעיר מגרייס בשנים רבות, ברוסה מתפתה ומפתה. בעלת הבית, שהפכה למנהלת האישית שלו, מגלה מחדש את תשוקותיה ומשחררת אותן בכיוונו.

הלן מירן וסרחיו פריס-מנצ'טה. פערי גיל ותרגיל

במקרה האמיתי של בני הזוג קונפורטה, ההסתבכות הרומנטית הזו הסתיימה בטרגדיה, שהביאה לסיום חייו של המתאגרף אוסקר בנוונטה ולשהות ממושכת של ג'ו בכלא. בסרט התוצאות לא הרבה יותר חיוביות. כמו דירק דיגלר ב"לילות בוגי" שניסה להתעלות על פטרונו, גם גרייס מגלה שההתעצמות והעצמאות לאו דווקא מביאות חופש, תקומה ונחמה. מקסימום, נקמה.

שוכבת עם הבמאי

אבל כאמור, במסע הנוסטלגי רווי הטעמים הזה - מתוק, מריר ולא פעם חריף - יש סיפור אהבה אמיתי נוסף. סיפור אהבתם של הבמאי האקפורד לשחקנית הראשית מירן. סיפור אהבה של אנשים בני 60 פלוס, שהסרט הזה הוא ביטוי לחיבה והפרגון הגדול שהם מעניקים אחד לשני. הרבה מזה צץ בסרט, ולו ברמיזה.

כך, למשל, כשצ'ארלי שואל את גרייס "מי את חושבת שאת? מלכת אנגליה?". למי שלא יודע, מירן זכתה באוסקר על תפקיד המלכה אליזבת בסרט "המלכה" מ-2006. גם ב"חוות האהבה" היא נותנת כהרגלה הופעה מרתקת, ודי נועזת.

אמנם כבר זכינו לראותה במבושיה ב"קליגולה" הכחלחל וסרטים אחרים, אולם להיחשף בגיל 65 על המסך הגדול - זה משהו שדורש אומץ וראוי לכל הפחות להערכה. וכך גם בכל הנוגע לכסות המידווסטית שעטתה על המבטא הבריטי המקורי שלה.

מירן נושאת את הסרט על גבה, לפרקים על חזה, והיא זו שטוענת את "חוות האהבה" בעומק כלשהו, שכן בלעדיה היינו נשארים עם פנטזיה נוסטלגית מסוגננת וצבעונית, ששואבת את החשיבות שלה מסיפור אמיתי שאולי לא מעניין מספיק. ובכל זאת, אפשר לחגוג עם בני הזוג את חגיגת חצי היובל להיכרותם (האקפורד ומירן נפגשו בסרט "לילות לבנים" מ-1985). היא מכניסה תוכן, הוא דואג לעטיפה. כמו צ'ארלי וגרייס, לכל אחד יש תפקיד משלו.