אחרי פסטיבל הכניעה: השלכות עסקת שליט
זו כניעה נסבלת, כי לצה"ל ולשב"כ כלים להתמודד - אך היא מחזקת את תיאוריית "קורי העכביש" של נסראללה. מה השינוי במצב האסטרטגי של ישראל ואיך צריך להתכונן לחטיפה הבאה?
העסקה שבמסגרתה שוחרר גלעד שליט היתה בלתי נמנעת מבחינה פוליטית-פנימית, והיא כנראה סבירה גם מבחינת הסיכונים הביטחוניים הגלומים בה. אבל במהותה ובמשמעותה האסטרטגית זו היתה כניעה. כניעה של מדינת ישראל לסחיטה מצד גוף טרוריסטי איסלאמי קיצוני, שחשף את הבטן הרכה של החברה הישראלית וחבט בה באכזריות ובסבלנות, עד שקיבל כמעט את כל מבוקשו. וישראל לא רק נכנעה. היא גם חגגה את אותה השפלה, בפסטיבל מביש, שצה"ל סייע להפקתו.
גלעד שליט בדרך הביתה - כל הכתבות והפרשנויות
כניעה איננה מילה גסה. לעתים זהו אקט בלתי נמנע במלחמה ארוכת שנים נגד יריב נחוש וחדור מוטיבציה פנאטית - אקט משפיל ומדכא אמנם, אך נסבל כל עוד אינו יוצר מצב בלתי הפיך. כלומר, כל עוד אותה פעולה אינה מסכנת את קיומנו הפיזי כמדינה וכעם, וכשהוא מאפשר לשמר את הכוח ולהתאושש לקראת הסיבוב הבא, שבו יש סיכוי טוב שננצח.
גלעד חזר הביתה: הכותרות האחרונות
- נועם שליט: "חווינו לידה מחדש של בן"
- שכרון חושים במצפה הילה: "הלב מתפוצץ"
צפו: גלעד במסוק, נועם מחבק "בוא לאמא" המצרית מתגוננת: "לא ידעתי שהראיון כפוי"
עסקת שליט היא כניעה מהסוג הזה, הנסבל, מפני שלצה"ל ולשב"כ יש כלים להתמודד בהצלחה עם השלכותיה הביטחוניות, ומשום שהיא מסייעת לנו לשמר את הכוח. ליתר דיוק - היא מתגברת את המוטיבציה של חיילי צה"ל, ושל אזרחי ישראל בכלל, להילחם ולהתמודד עם האיומים הנשקפים לנו, מתוך הכרה שערבות הדדית אינה מילה ריקה בחברה הישראלית.
ערבות הדדית, למי ששכח, אינה רק ידיעה שהמדינה ואזרחיה יעשו הכל כדי לחלץ חטוף או שבוי. זה רק צד אחד של מטבע הערבות ההדדית. צד אחר של אותו מטבע, שגם אותו תגברה עסקת שליט, היא ההכרה הפנימית של כל אחד מאיתנו שבישראל כל אזרח נחשב וחשוב. מכאן שהמדינה והעם הזה ראויים שנישא בסבל, ואם צריך גם נחרף את הגוף והנפש למענם.
אבל עובדה זו, חשובה ככל שהיא לעתידנו ולחוסננו הלאומי, היא רק חלק מהתמונה הכוללת. הערכת מצב מפוכחת של מה שמצפה לנו בעתיד חייבת להביא בחשבון את השפעת העסקה והשלכותיה על הצד האחר. לא רק על חמאס, אלא על כל אויבי מדינת ישראל, החל באיראן ובחיזבאללה, וגמור בקיצוניים שבקרב ערביי ישראל.
אויבי ישראל הבינו: חטיפות - עסק משתלם
אם לשפוט על פי התגובות לעסקה, ניתן לקבוע שהיא חיזקה בקרב הגורמים העוינים לישראל את ההכרה שהחברה הישראלית יודעת לספוג אבידות עד לגבול מסוים, אך אינה מסוגלת להתמודד עם דילמות רגשיות ופסיכולוגיות. לא רק חטיפות - כל הפעלת אלימות, שלישראל אין מענה צבאי טוב נגדה, גורמת בחברה הישראלית לתחושה של חוסר אונים ולהיסטריה, ולכן היא אמצעי יעיל שעל פני זמן יביא לכניעה טקטית ואפילו אסטרטגית של היהודים ומדינתם.
למעשה עסקת שליט העניקה תוקף מחודש לתיאוריית "קורי העכביש" שטבע נסראללה. החברה הישראלית היא המשולה לדעתו לקורי עכביש, שקל לפרום אותם באמצעות הסבת אבידות ונזקים רגשיים, תוך ניצול סולם הערכים ההומניטארי של החברה המערבית המכריח את ישראל לרסן את תגובתה - ומבלי להתמודד ישירות עם כוחו העדיף של צה"ל. מבחינתו נסיגת ישראל מרצועת הביטחון בלבנון הייתה הוכחה לתיאוריה זו, וחמאס הסיק את אותן מסקנות מהנסיגה הישראלית מרצועת עזה.
לפי תיאוריה זו, חטיפות הן כמעט בכל מקרה עסק משתלם, וראוי להמשיך בהן, בין אם מדובר בגופות ובין אם בישראלים חיים. לראיה - ההישג היחיד של חיזבאללה במלחמת לבנון השנייה הייתה העסקה שבה שיחררה ישראל מאות מחבלים, כולל את הרוצח המזוויע סמיר קונטאר, תמורת שתי גופות. עסקאות מסוג זה, ובכלל זה עסקת טננבאום, יוצרות הישג תודעתי וממחישות להמונים ברחוב הערבי עד כמה צודקים האיסלאמיסטים, סונים או שיעים, בטענתם: "ישראל מבינה רק כוח".
לאור זאת, מובן מאליו מדוע עסקת שליט מחזקת את חמאס ואת דרך המאבק המזוין שהוא דוגל בה ובמקביל מחלישה את אבו מאזן, הדוגל במאבק לא אלים ובהכנעת ישראל באמצעות לחץ בינלאומי. הניצחון של חמאס מכריח את אבו מאזן להקשיח את עמדותיו ומגביר את הצורך שלו לקדם את הפיוס עם חמאס. אבל גם אם הנהגת חמאס בעזה נוטה כעת להגיע להסדר כלשהו עם ישראל, כפי שטוענים כמה מומחים, האסירים ששוחררו לרצועה לא יניחו לה להתרכך. לפחות לא בזמן הקרוב. רבים מהם נהנים מיוקרה ומהשפעה רבה על ההנהגה המדינית של התנועה ועל אנשי הזרוע הצבאית ויעשו הכל כדי לטרפד הסדר עם ישראל. מכאן שעסקת שליט מרחיקה את הסיכוי להסדר ישראלי-פלסטיני בזמן הנראה לעין.
עם זאת, קיימים כמה היבטים חיוביים לעסקה מנקודת ראותה של ישראל. העסקה הביאה לשיפור משמעותי ביחסים עם מצרים. הצלחת התיווך המצרי המחיש לבכירי המועצה הצבאית העליונה כי הקשר עם ישראל הוא בעל ערך, תרתי משמע. ההסכם שמצרים רקחה אפשר להנהגה הצבאית להוכיח לרחוב המצרי והערבי כי קהיר יכולה ויודעת לדאוג לאינטרס הערבי-פלסטיני, ואף לכופף את ישראל אם צריך.
העסקה גם אפשרה למצרים להוכיח לארצות-הברית ולמדינות אירופה, וגם למדינות ערב המתונות, כי היא גורם ממתן היודע לפרק מוקשים אזוריים. כל אלה משקמים את מעמדה ואת יוקרתה של מצרים כגורם מנהיג ומוביל באזור, מה שתומך בתביעה המצרית מהאמריקנים ומהשליטים הערבים להעניק להם סיוע כלכלי וכספי, הנחוץ להם כאוויר לנשימה. הצל שהעיב על עניין זה הוא התהדקות היחסים שחלה במקביל בין חמאס למצרים. סביר להניח שהקשר ההדוק הזה יגביל את יכולתה של ישראל לפעול נגד חמאס בעתיד.
נקודה חיובית נוספת נוגעת לתנאי העסקה. גירוש עשרות רבי מחבלים ומחבלות לעזה או למדינות זרות יש בו לא רק אלמנט הממזער את הסיכון הביטחוני הנשקף מהם, זהו גם עונש כבד עבורם. הניתוק מהמשפחה ומנוף הולדתו יוצרים לאסיר המשתחרר קושי נפשי ופסיכולוגי, שלא רבים מסוגלים להתגבר עליו. הניסיון מוכיח שרבים מהם רואים בעניין זה סוג של בידוד חברתי, המדכא ומשפיל אותם למשך זמן ארוך. אלמנט חיובי אחר קשור לממשלה, וליתר דיוק לנתניהו. כל מי שטען שראש הממשלה אינו מסוגל להיות פרגמטי ולעשות ויתורים כואבים חייב להודות שטעה. לתשומת לבכם, אבו מאזן, הממשל האמריקני ומנהיגי אירופה.
הקווים האדומים
מה שמתחייב כעת הוא שישראל תפיק לקחים מפרשת שליט. אפשר להעריך שהחטיפה הבאה כבר בדרך, ולכן כדאי שהפקת הלקחים הזו תיעשה במהירות. הלקח העיקרי הוא שישראל צריכה לפעול מיד עם ביצוע חטיפה בשלושה כיוונים. האחד - הקמת והפעלת מנגנון מודיעיני-מבצעי מיוחד, שמשימתו היחידה תהיה טיפול בכל ההיבטים של שחרור החטוף או החטופים. החל באיסוף מודיעין על מקום הימצאו, דרך פיתוח אופציות מבצעיות לשיחרורו ועד לתמיכה במידע וביעוץ למשא ומתן. לרשות מנגנון זה צריך להקצות מיד אמצעים ואנשים מצה"ל, השב"כ והמוסד. לדוגמה, במקרה של חטיפה בחו"ל המוסד יוביל, במקרים אחרים צה"ל והשב"כ יעמדו בראש המנגנון.
הלקח השני הוא שצה"ל, בסיוע קהיליית המודיעין, צריך לנקוט בפעולות שייצרו מנופי לחץ וקלפי מיקוח על החוטפים. אם, למשל, אחרי חטיפת שליט היה צה"ל נכנס לרצועת עזה, מבתר אותה במהירות לשלושה חלקים ומודיע שהתנאי ליציאה הוא שחרור החייל החטוף - ייתכן שהמו"מ עם חמאס היה קל ומהיר בהרבה. במקום זה נכנס צה"ל לרצועה וביצע סדרה של מבצעים חסרי תכלית ברורה, שבסופו של דבר לא יצרו שום אפקט. גם מתקפת סיכולים ממוקדים היתה כנראה מביאה תוצאה רצויה אם היו מתכוננים אליה כראוי ואם לא היו נרתעים ממטחי רקטות. פעולות מסוג זה לא רק שהיו מסייעות כנראה לשחרור החייל החטוף, אלא גם מגבירות את ההרתעה מפני חטיפות בפעם הבאה.
בנוסף, ישראל חייבת לקבוע מראש "קווים אדומים", שאותם לא תחצה הממשלה, תוך עיגונם בחקיקה. צריך להדגיש כי קווים אדומים אלה צריכים להיות ריאליים, כלומר להביא בחשבון את התקדימים שנוצרו בעסקאות קודמות ואת רגישותה של החברה בישראל לחיי בניה. אבל הם צריכים להתקבל אחרי דיון ציבורי פומבי ארוך ומעמיק, ולהיות ידועים היטב לצד השני, כלומר לחוטפים פוטנציאליים ולפטרוניהם. הלקח הרביעי הוא שישראל חייבת לעמוד בדיבורה ובאיומיה. אם ראש הממשלה אמר לאחר שחרור שליט שמחבלים שיחזרו לסורם "דמם בראשם" הוא - והבאים אחריו - חייבים לקיים זאת. וכל מילה נוספת מיותרת.
אם תנקוט ישראל בצעדים מעשיים והחלטיים למימוש והפקת לקחים אלה ותוכיח זאת למשפחות החטופים, אפשר יהיה למנוע בעתיד את הקמפיינים התקשורתיים המזיקים שהאריכו את שביו של גלעד והעלו את מחירו. הם גם יהפכו למיותר את פסטיבל הכניעה המביש שהיינו עדים לו, בסיוע ובהפקה תמוהים של צה"ל ולשכת ראש הממשלה. עסקת כניעה צריך לקבל בנשיכת שפתיים ובאיפוק, כפי שמקבלים אילוץ גרוע שאין מנוס ממנו. רק אצלנו הופכת ההשפלה לחגיגה, מבלי להתחשב באופן שבו מתפרש אקט כזה בצד האחר - ובנזק שהוא עלול לגרום.
לפנייה לכתב/ת 
