קדאפי מת. מצווה לשמוח
עם ישראל ידע תמיד לומר שירה על מותם של רודנים - החל מפרעה וכלה בסיסרא. היהדות מחנכת לשנוא את הרוע ונציגיו בעולם, כעיקרון מוסרי. אז למה מותו של קדאפי עורר תחושות מעורבות בקרב העם היושב בציון?
עוד בערוץ היהדות - קראו:
- דנמרק הצילה את היהודים - אך הם נעלמים למה הכי מוצלחים נשארים רווקים/ דינה אברמסון
- "קול באשה ערווה" - זו מחמאה/ יעל משאלי
המזרח התיכון ידע לא מעט רודנים, אחד הראשונים שבה היה ללא ספק פרעה - שליט עריץ בעל יכולות בלתי מוגבלות, שמשל בעמו ביד רמה, אבל את עיקר עריצותו ורודנותו שמר לעם העבדים שבארצו. בסוף, באופן לגמרי בלתי צפוי במושגים של אותם הימים, הוא מצא את עצמו צולל כעופרת במים אדירים.
כשעם ישראל ראה את אויבו הגדול טובע בים, הוא לא שמר על שתיקה. הוא פרץ בשירה ספונטנית.
לא רק צורר היהודים מת, אלא גם האויב המר של ערכי החופש והחירות. העולם כולו נפטר מפרעה הרשע, וזו סיבה טובה לשמוח. שנים רבות מאוחר יותר, ניסח שלמה המלך את העיקרון הזה בפסוק שהנחה את חכמי ישראל בכל הדורות: "באבוד רשעים – רינה".
רשע הוא רשע
השמחה על מותו של קדאפי, לעומת זאת, הייתה מאופקת. בלוב שמחו, כמובן, על מפלתו של מנהיגם לשעבר, אבל בשאר העולם – אצלנו, למשל – היו עסוקים בהיבטים אחרים של המאורע. הידיעה על מותו של קדאפי התחלפה עד מהרה בידיעה שמספרת איך הרגו אותו, והיא הביאה עמה את הדיון הציבורי בשאלה האם לפרסם איך הרגו אותו. האם להציג את התמונות, האם זה מוסרי ואנושי להראות מחזות קשים שכאלה.
גם בלי קשר לתמונות, עסקו כאן הרבה ביחס כלפי המורדים הלובים. למה הם הרגו אותו ברשעות שכזאת? האם האכזריות הזאת הולכת להיות הרוח החדשה שתנשב בלוב? האם לוב הופכת להיות מדינה מושחתת וברברית, ומצבה יהיה גרוע ממה שהיה לפני פרוץ המרד?
אלו שאלות רציניות וכבדות משקל, אבל בתוך כל אלו, שכחנו את התחושה הפשוטה שצריכה ללוות אותנו: רשע הוא רשע, ושהוא מת צריך לשמוח. הסתובב בעולם גורם שלילי ומזיק, ועכשיו הוא נמחק מהמפה. זאת צריכה להיות התגובה הבסיסית שלנו, והדיונים על המורדים ועל התמונות – עם כל חשיבותם – אינם אמורים להעיב על השמחה. בטח שלא שייך לשנות פתאום את התמונה, ולהפוך את קדאפי למעין מסכן חסר ישע.
אפשר לשמוח - ולהישאר מוסריים
נכון, גם השמחה על מות פרעה לא הייתה מושלמת. ידוע מדרש חז"ל על המלאכים שרצו להגיד שירה אחרי קריעת ים סוף, אבל הקדוש ברוך-הוא הורה להם לרדת מהרעיון: "מעשי ידי טובעים בים, ואתם אומרים שירה?" עד היום, כמה ממנהגי פסח מצמצמים את שמחת החג, ומזכירים שזה לא כל כך נעים לראות צבא שלם מת בייסורים. לא רצינו את זה, היה עדיף שהצדק ינצח את הרשע בלי עשר מכות וטביעה בים סוף.
שלמה המלך ידע גם להורות: "בנפול אויבך אל תשמח". כשעם ישראל ראה את מצרים מת על שפת הים, הוא לא גילה אכזריות, לא התעלל בגופות של משעבדיו, ולא ניצל את מות הרודן כדי להוציא לפועל את כל הברבריות שלו; הוא לא הידרדר לאנרכיה, אלא החליף את שליט מצרים בשלטון של מצוות, ערכים ומוסר.
ובכל זאת, עם ישראל ידע לומר שירה על מותו של פרעה, כפי שהוא שר גם על מות סיסרא, גוליית,
אנטיוכוס והמן. לא מתוך ברבריות, אלא דווקא מתוך עמדה מוסרית. המוסר הוא זה שאומר שאי אפשר להיות נאמן לטוב, כל עוד אתה לא שונא באמת את הרע.
היהדות מחנכת לשנאה תהומית כלפי הרע, וכלפי נציגיו בעולם, ומחנכת לשמוח על אובדן רשעים, כדי שיהיה לנו ברור מה צריך להיות בעולם, ומה לא. מי שמהווה איום על הצדק והמוסר - טוב שנעלם מחיינו. מי שמרטש בחייתיות את גופתו של הרשע - נותן דרור ליצרים הנמוכים שבו. מי ששמח במידה הראויה על חיסול הרשע - מוכיח את דבקותו בערכי המוסר.
לפנייה לכתב/ת 
