שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    למה הכי מוצלחים נשארים רווקים

    אין שום סיבה שאדם חופשי ומאושר ידחוס את עצמו למסגרת מגבילה, שמאלצת אותו להתפשר. אז מה עושים? הסוד הוא ב"אורות" וב"כלים"

    ככל שהשנים עוברות אני מגלה שמי שנותר לצידי, מלפני ומאחורי, ושעדיין נושא את תו התקן "רווק" או "רווקה", הם דווקא האנשים היפים, החכמים, המוכשרים, הצדיקים, המדהימים, המבוקשים. אין דרך אחרת להגדירם מלבד חצי מושלמים.

     

    עוד בערוץ היהדות - קראו:

     

    ככל שהחודשים עוברים, חברותיי נאלצות לענות על אותה השאלה שחוזרת שוב ושוב: איך זה שאת עוד לא מצאת חתן? כשהדגש הוא על את. כן - את היפה בנשים, הנאה במידותיה, איך זה יכול להיות שדווקא את, מכל הבחורות הבינוניות שיש בעולם, דווקא את חוזרת מדי ערב אל בית ריק, איך זה שעוד לא חטף אותך איזה אביר מסוקס עם ציצית לבנה.

     

    זהירות, אם אתם אנשים גדולים מהחיים, שעוסקים בעבודה מלהיבה ומרגשת, שניחנתם בלב טהור ושכל מחונן, שכל אדם שני חושב שאתם באמת משהו מיוחד, אתם נמצאים בקבוצת הסיכון הזו, שנשארת אחרונה אחרי שכולם כבר התחתנו מזמן.

     

    אורות גבוהים

    הדעה שרווק שמתקשה למצוא בת זוג הוא אדם בעייתי, בעל תכונות גרועות, בררן, אומלל, נכה או פשוט נראה רע - היא דעה שגויה לחלוטין. דווקא מי שמוצלח יתקשה להקים בית מסיבה פשוטה מאוד: הוא "אורות", ובית הוא "כלי" - מסגרת, מחויבות, אחריות, לחצים. קשה מאד לדחוס אור גדול אל עול המחויבות, עול הנישואין.

     

    כמעט בלתי אפשרי שאדם חופשי מאושר ומרוצה מחייו יצליח לדחוס את עצמו אל תוך מסגרת שבה יש אדם אחר, עם מסגרת שתגביל את נשמתו ותאלץ אותו לוותר, להתפשר, להתבטל וכל מה שמסגרת הנישואים מביאה עמה. "יותר מידי אורות, פחות מדי כלים - חייבת להיות שבירה". לא המצאה שלי, אלא רעיון של הרב יצחק גינזבורג.

     

    זה לא שאנשים הם בררנים, הם פשוט באמת לא מוצאים אדם מספיק גדול כדי להכיל את כל האורות שהם מביאים עמם. אישה שהתרגלה לביטוי עצמי מלא תרגיש כלואה אם תיאלץ פתאום להיות זהירה באופן שבו היא מתבטאת כדי לא להקטין את בן זוגה. גבר שרגיל להסתובב עם כל שועי עולם במסדרונות הכנסת, יתקשה מאוד להתרגל למחשבה שעליו לוותר על פגישה עם הנשיא למען החלפת חיתול לילד שהוא הכי אוהב בעולם. גברים ונשים שהתרגלו להיות מחוזרים מאוד ושאנשים מתרשמים מהם, ירגישו אבידה גדולה כשהם יאלצו להתמסר רק לאדם אחד כל ימי חייהם. יותר נכון, פחד עצום.

      

    כשאתה יוצא לדייטים ויש בך אינטליגנציה רגשית מפותחת, אתה מיטיב לזהות מיד את התחומים הבעייתיים של הצד השני: הרגיש שצובר כעס, הרגזן, הביקורתי עד למאוד, הקשור מדי למשפחתו, התקיף, רך הלבב. קשה מדי להחליט שאתה מוכן לכבול את עצמך לנצח אם אדם שהיקשרות עמו צריכה להביא נכונות לקבלה מלאה. זה לא מרוע או מרהב, זו באמת החלטה מאוד מאוד קשה - ולכן אנשים נשארים לבד.

     

    להיות כלי

    אבל אל יאוש, יש לכך גם פתרון. אם אבחנתם את עצמכם כשייכים לקבוצה המופלאה, הפתרון הוא "צמצום האורות והרחבת הכלים". להבין שהעובדה שאתם מוכשרים, חכמים ונבונים לא תביא לכם את הישועה. אם תפגינו את התכונות האלה שוב ושוב לא תפנו מקום. תנו מקום לבניית כלים, לקבלת עול.

     

    כדאי לגור בדירת שותפים, כדאי ללכת יותר להורים או למקומות שיאפשרו חיכוך אמיתי עם החיים, מקומות שיאלצו אתכם להתמודד עם יחסים אמיתיים. להסכים

    להיות פעם שחקן משנה בסרט אחרי שהתרגלתם להיות הכוכב הראשי.

     

    זה לפחות מה שהבנתי גם לגבי עצמי. פעם חיפשתי את האחד המיוחד שיוכל להכיל את כל עולמי "העשיר והמפואר" (כך לפחות חשבתי, ברוב ענווה). עכשיו אני מנסה להתרגל לעובדה שבצד השני ישנו אדם אנושי, אנושי עד למאוד, בדיוק כמוני. אני מתחילה להבין שאם אני רוצה זוגיות שגם תצליח, אני צריכה להוריד ווליום בכמה מקומות, להסתכל למציאות בעיניים, לרדת מהאולימפוס אל המדבר ולקבל באהבה את העובדה שזוגיות אמיתית היא לא באמת מפגש בין שני אלים אלא בין שני בני אדם כל כך שונים.

     

    תמיד ידעתי את זה, ורק עכשיו אני מתחילה להפנים. הסוד הוא הרי אורות וכלים. 

     

    • המאמר המלא יתפרסם במגזין "מוצש"

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    דינה אברמסון
    צילום: ארז כהן, באדיבות מוצ"ש
    מומלצים