פיק-אפ למתחילים: 7 דקות בגן עדן
עדי רם חששה יותר מכול שסדנה רוחנית עם שם מפוקפק תתגלה כאורגיה המונית הזויה. כחצי שעה לתוך הסדנה, היא כבר מצאה עצמה משוחחת עם בחורים שלא הכירה מעולם, מחליפה חוויות ואפילו אומרת 'לא' מבלי להתאבל על כך
סדנאות בערוץ יחסים:
- סדנה למאותגרים רגשית: זה שאינו יודע לשאול
- סדנת ירח דבש: כבולים זה לזה בלי אפשרות לברוח
- בניתי לי בית, אבל טרם הצלחתי למצוא אהבה
- מה שיותר עמוק - יותר כחול. יוגה כסקס על חושי
- מדברים על מציאת אהבה גם בפייסבוק שלנו
עכשיו תתיישבי ליד בחור שעושה לך את זה
"שבע דקות בגן עדן" - איזה מן שם מלחיץ זה? כאילו, מה אם יגידו לי עכשיו לגעת פתאום באיזה גבר שיכול להיות סבא שלי, או מה אם נכנסתי בטעות לאיזו אורגיה המונית הזויה? רגע לפני שהסדנה עמדה להתחיל, ניגשתי למנחה בניסיון להבין מה זאת בדיוק 'ההזיה' הזאת שנכנסתי אליה, והאם זה הזמן לברוח ממנה כל עוד נפשי בי רגע לפני שמאוחר מדי.
לשמחתי, המנחה האדיב הרגיע אותי ואמר שהתכנים בסדנה עדינים, ושלא מתוכנן שום דבר קיצוני. הוא גם הבהיר שהיה ומשהו מהנעשה בחדר לא יהיה לרוחי - אוכל לקום ולצאת או להחליט שאני יושבת בצד ולא משתתפת. הודיתי לתשובותיו, לקחתי נשימה עמוקה והחלטתי להישאר. הכי גרוע, אם יהיה הזוי מדי (אפשרות שאכן נלקחת בחשבון), פשוט אצא. אפילו קיבלתי אישור רשמי לכך מהמנחה.
החדר רועש ומלא במתח, התרגשות ודיבורים. המנחה מציג את עצמו ומתחיל לדבר. "אני מבקש שכל אחד מהמשתתפים יסתובב בחדר, ימצא בן זוג מהמין השני ויתיישב איתו בצד". איזו הרגשה מוזרה, להסתובב ככה בחדר ולחפש בחור.
כמו רוב הנשים במצב הזה, אני מחליטה לנקוט בגישה הפאסיבית. אני פשוט אסתובב פה, בציר של עצמי, ונראה מי ייגש אליי מיוזמתו. פתאום עוצר לידי בחור, ושואל אותי אם אני רוצה לשבת איתו. האמת היא שאני לא ממש רוצה, ובאופן אינסטינקטיבי יוצא לי מן: "לא, אבל תודה" כזה מובך, ואני ממשיכה הלאה. לא נעים. אני ממשיכה להסתובב וכל פעם שמישהו שלא נראה לי מנסה לתפוס את המבט שלי - אני משפילה אותו מטה, נמנעת מלהתמודד עם האמירה הזאת של המילה המייאשת "לא".
בסוף אני הולכת על הבחירה הנוחה, ומתיישבת לצידו של בחור שבמקרה יצא לי לפטפט איתו רגע לפני שהתחילה הסדנה. אנחנו מתיישבים והמנחה ממשיך: "עכשיו אני רוצה שכל אחד יספר לשני על פדיחה מינית שהייתה לו או ישתף בסיפור מיני משעשע שארע לו". אוקיי, עם זה אני יכולה להתמודד. אנחנו מספרים אחד לשנייה סיפורים מצחיקים, והזמן עובר מהר.
ללמוד להתמודד עם דחייה
המנחה מכריז שעוברים למשימה הבאה, ולשם כך יש לבחור בפרטנר חדש. "אל תתביישו להגיד 'לא' אם אתם לא מעוניינים", מבהיר המנחה, ומוסיף: "זה בסדר להגיד 'לא', וזה בסדר לקבל 'לא'. גם בחיים האמיתיים זה קורה". חיוכי הקלה מתפשטים על פני הנוכחים בחדר. נדמה שלאיש מהם לא נעים להשתמש הרבה במילת הסירוב האולטימטיבית, וחלילה לפגוע באחר.
אני מתחילה להסתובב בחדר ולחפש, והפעם אני מחליטה להיות אקטיבית וניגשת מיד למישהו שנראה לי חמוד. "רוצה לשבת ביחד?" אני שואלת אותו ברכות. הוא בוהה בי כמה שניות ולא אומר כלום. אני מרגישה את הסירוב שהולך לצאת לו מהפה שממוקם על המבט המתלבט שלו. "אתה יכול להגיד 'לא', אם אתה רוצה, זה בסדר", אני מטיחה לעברו, ובאיזשהו אופן, אני באמת מתכוונת לזה. זה אמנם יבאס, אבל אני יכולה להתמודד עם זה.
"יאללה, בואי נשב" מכריז המבט המתלבט. אנחנו מתיישבים ואני שואלת אותו מה הייתה ההתלבטות שלו. הוא טען שניגשתי אליו מהר מדי, והתחשק לו להסתובב עוד קצת בחדר ולבחון, ושתפסתי אותו לא מוכן, ולכן לקח לו כמה שניות להגיב. אוי, כמה שזה הצחיק אותי. ממש תמונה מהחיים האמיתיים. גבר אומר שהוא לא מוכן ועדיין רוצה לבחון את האפשרויות שבחוץ, בזמן שהבחורה כבר רוצה להתיישב. כמה סימבולי.
חיי האהבה שלי על רגל אחת
ופתאום נופל לי האסימון. החדר שבו מתרחשת הפעילות הוא לא פחות ממראה של חיי האהבה האמיתיים שלי ושל כל הנוכחים בו. כל מה שקורה פה, קורה גם בחוץ, רק על פני הרבה יותר זמן. במקום להתמודד עם סיטואציות בודדות על פני מספר חודשים, מתמודדים כעת עם סיטואציות רבות במשך שעתיים בלבד, וכך מקבלים תמונת מצב הרבה יותר מרוכזת. אני מחליטה שאני ממשיכה עד הסוף, זה שיעור שלא יזיק לי לעבור.
"בפעילות הבאה אני רוצה שתמצאו מישהו שאתם באמת רוצים. אל תתפשרו על מישהו סתם כדי למצוא כבר וזהו, ואל תפחדו להישאר לבד. תמצאו את מי שבא לכם באמת", מכריז המנחה ואני מרגישה איך כל הגוף שלי מתחדד. אני נהיית יותר ויותר טובה בלהגיד 'לא' בסיבוב הזה, כי אני מבינה שמותר לי, ואני מקווה שמקבלים את זה כמו שצריך. אני קולטת בקצה של העין בחור חמוד ומתיישבת איתו.
"בנות, ספרו לבן הזוג שלכן על פנטזיה מינית שלכן". אני מספרת לו את הפנטזיה שלי (בה' מודגשת), ואיכשהו, הוא גורם לי להרגיש ממש בנוח עם המשימה הלא פשוטה הזו. הוא שואל שאלות ומתעניין ואני מרגישה אליו מעין קירבה לא מוסברת. הפעילות עוברת מהר, וכבר צריך למצוא בחור חדש, אבל מה אם בא לי להישאר עם הנוכחי? אני משכנעת את עצמי שאין זמן, שיש לשחרר ולעבור הלאה. גם זה משהו שלא יזיק לי להתאמן עליו - לא להיתקע על בחור שמצא חן בעיניי אם צריך להמשיך.
הפעילות הבאה אכן משחררת לי אותו מהראש. הנשים מתבקשות לעמוד ליד מישהו שהן סומכות עליו. באופן אינטואיטיבי ואפילו אבולוציוני, אני מוצאת עצמי מחפשת שרירים בצורה הרבה יותר בולטת משאר הסיבובים. המשימה היא לגעת וללטף את הבחור. תודה רבה לך מנחה יקר, אני מחייכת לעצמי בעליצות, ומלטפת ברכות את השרירן שמצאתי. גם הפעם השיחה זורמת, ואני מרגישה בנוח, למרות הסיטואציה המביכה קמעה.
לאור שני הגברים האחרונים אני רואה שהפרטנרים שלי לפעילויות הופכים להיות יותר ויותר מדויקים ומתאימים לי, כי אני עושה את החיפוש כמו שצריך. אני לא מתפשרת על מי שאני לא רוצה, ואני לא מסננת יותר מדי. למה זה לא עובד ככה גם בחיים האמיתיים? איך זה שהצלחתי לעשות בשעתיים האלו את מה שאני לא מצליחה לעשות כבר כמה שנים?
אנחנו מגיעים לפעילות האחרונה. "ועכשיו, שכל אחד ייקח את הבן זוג שלו וילך לשתות אתו קפה בחוץ. לילה טוב לכולם", מסיים המנחה. אני ניגשת לומר למנחה שנהניתי מהסדנה, ושלמדתי ממנה הרבה יחסית לזמן הקצר שלה. בזמן שאני מחכה בתור לדבר איתו, ניגש אליי בחור מאחת מהפעילויות ומציע לי להמשיך אתו לקפה, וברגע שיצאנו מכותלי הסדנה, חזרנו ישר למציאות. אנחנו כבר בדייט לכל דבר. רק שעכשיו, איכשהו, הכול מרגיש הרבה יותר נכון.
לפנייה לכתב/ת 
