שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    דתל"שית - ומפחדת מאלוהים
    "פעם אחר פעם אני מוצאת את עצמי בעוד סשן של מחוות לאלוהים, בעוד מצווה קטנטונת, סתם, שיהיה. אם לא יועיל, בטח לא יזיק. קשה להרפות לגמרי, קשה לא לשאול מדי פעם - ומה אם החבר'ה האלה שעזבתי בעצם צודקים?"
    ביום הכיפורים האחרון ישבה לה הקולה הקרה במקרר וחייכה אליי בכל פעם שפתחתי אותו בשביל להכין אוכל לילדים. "שתי אותי", היא התחננה! ולא הייתי מסוגלת.

      

    עוד בערוץ היהדות - קראו:

     

    רוצים עוד? אני עדיין לא מעזה לשתות יין מההבדלה כי אולי יצמח לי שפם, אני שומרת שבת אם יש לי פגישה הרת גורל במהלך אותו שבוע, ונותנת צדקה חמש דקות לפני שאני ניגשת למבחן. 

     

    אין דרך יפה להגיד זאת, אני דתל"שית - ועדיין מפחדת מאלוהים.

     

    דתל"ש זה מורכב

    הייתי מתה סתם ככה, לאהוב אותו כמו שהוא, אבל מרגע שנולדתי דאגו כל אותם מחנכים מאזור הדמדומים שאפחד ממנו פחד מוות, וזה עבד להם לממזרים. כשהחלטתי להסיר את כיסוי הראש, דודה שלי התקשרה אליי ליידע אותי ש"כל מי שהורידה את כיסוי ראש בבית הכנסת שלה, רק צרות באו עליה". מאז דמותה עולה לי בפלאש-בק אימתני בתקופות באסה, מזכירה לי על מה ולמה באה צרה לפתחי.

     

    אז הנה היום, אני הקטנה והמבועתת מוצאת את עצמי פעם אחר פעם בעוד סשן של מחוות לאלוהים, בעוד מצווה קטנטונת, סתם, שיהיה. אם לא יועיל, בטח לא יזיק. כשזה מגיע למאני-טיים, אני מרימה דגל לבן וחוזרת לנוהל חירום של שמירת  מצוות כאחרונת באי בית המדרש של אמנון יצחק. וברגעים האלה, לא מועילות לי כל תובנותיי הרציונליות שרכשתי בדם יזע וצומת ספרים. ההבנה שאלוהים לא סופר אותי בקטנות נעדרת לרגע מגלגלי המוח שלי, והאינסטיקנט הרגשי משתלט.

      

    קשה לי עם אלוהים, קשה לי בלעדיו, אבל בעיקר עצוב לי שלתוך מערכת היחסים הכל-כך עדינה שרקמתי איתו, תוך כדי תהליך החזרה בשאלה, מצליחות לחדור פעם אחר פעם מניירות שכר ועונש, ששולחות אותי לחתוך נייר טואלט ב"שינוי", עם הזנב בין הרגלים.

     

    כמובן שבזה הרגע הרמתי להנחתה לכל אלה שרק מחכים לווידוי "הנה הדתל"שית נתפסה עם המכנסיים למטה. היא עדיין מאמינה, היא לא סגורה על עצמה... אפשר להוציא את הדתל"שית מהאולפנה אבל אי-אפשר להוציא את האולפנה מהדתל"שית". בלה בלה בלה.

     

    משפטים כאלה יכולים להישמע רק מפי אנשים פשטניים, שאינם מסוגלים להבין מורכבות, שאינם מבינים עד כמה תהליך החזרה בשאלה הוא בהרבה מקרים אינו חד-משמעי וחותך, אלא רווי בדיסוננסים כלפי אותה "גרסתא דינקותא" נעימה שבו בזמן גם כולאת את הנפש במובנים אחרים.

     

    מותר לא להיות בטוחים

    נכון שלא היססתי להוציא מניפסטים בעד מיסוד החשיבה העצמאית, אבל זה לא אומר שאסור לי להיות במערכת יחסים עם ההלכה והתורה, שאני לא חושבת שהכל שם בולשיט, שקשה לי להרפות לגמרי. ושאני שואלת את עצמי מפעם לפעם - רגע, מה אם יתברר שהחבר'ה האלה, הכל-כך נחמדים שעזבתי, בעצם צודקים?

     

    אני מרשה לעצמי להיות במצב של ניסוי וטעייה בלי להתנצל על כך. אני לא מפחדת מהרגע שבו אולי אשנה את דעתי ואשוב אל חיק המגזר החם, כל עוד זה
    יהיה מתוך תהליך עמוק של חיפוש ולא מתוך חוסר ברירה. זאת זכותי המלאה להתלבט, מותר לי לא להיות בטוחה.

     

    לא בגאוה אני מכריזה זאת, לא בשלמות נפשית, אבל אני מעדיפה את זה על פני להיות משוכנעת שהאמת אצלי. אנשים שחושבים שהאמת נמצאת אצלם במלואה, לעולם יקפאו במקום, לא ינועו קדימה. ואת התזוזות המשמעותיות בחיי עשיתי דווקא בתקופות שבהן הייתי מצויה בבלבול גדול.

     

    האם יש עוד פחדנים אנונימיים כמוני שמסתובבים חופשי? אם כן, אולי כדאי שנפתח איזו קבוצת תמיכה. מתנדבת לעשות את הסיפתח: אני רחלי, ויש לי פחד מאלוהים. מקווה שעוד אצליח להשתחרר ממנו, בעזרת ה'. 

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים