שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    שני האבות שלי

    "אבא, אני כבר לא כועסת עליך שלא חזרת מהמסיבה ההיא, ולא על השם שהחליט שהוא רוצה אותך איתו. אני רק רוצה שתדע שנתת לי את המתנה של החיים שלי - מצאתי את אבא שבשמיים, כשאיבדתי אותך לשם"

    30 שנה אני שומעת "אל מלא רחמים" ועונה "אמן" לקדיש בבית הקברות. השנה אני מספידה את אבא.

     

    היום לפני 30 שנה, אבא שלי הלך למסיבה ולא חזר. היום, לפני 30 שנה, כשנעתקה נשמתו של אבי מגופו, ניתקה גם הנשימה מגופי, והשאירה אותי חסרת אוויר.

     

     עוד בערוץ היהדות  - קראו:

     

    היום, לפני 30 שנה הלכתי לישון כילדה רגילה, אבל כשהתעוררתי בבוקר הייתי במיטה של דודה שלי, עטופה בסדינים כחולים כהים, עם אמא חיוורת עומדת מולי, ומול אחותי. הלכנו שלושתנו הביתה - אמא שלי השכיבה אותנו במיטה שאז עוד הייתה "שלהם", ואמרה שאבא מת.

     

    וזהו. לא צריך יותר מזה, כדי שכל מה שהייתי לפני זה ימחק. לא קיים יותר. ואיה חדשה, פצועה והרבה פחות שמחה, תיוולד. מאז אני משתדלת להמשיך לנשום. לפעמים אני חושבת שאני מצליחה להסדיר את הנשימה. שאני מצליחה לנשום מלוא הריאות. אבל לעתים, ברגע, הדבר הפעוט ביותר תופס אותי לא מוכנה, מעיף אותי, צובט אותי איפה שהכי כואב ופותח לי את הפצעים. לוקח ממני את יכולת הנשימה שכבר הצלחתי להשיב. ואני בת 5, שוב.

     

    שנים האשמתי אותו בכל חיסרון שהיה בי. גם אם ידעתי שזו לא הייתה הבחירה שלו, שזו לא אשמתו. האשמתי אותו בכל המחלות וחולשות הגוף שלי, ובכל החרדות האינסופיות שלי - אם זה להתעורר בבעתה באמצע הלילה כדי לוודא שאמא שלי עדיין נושמת, או אם זה לדמיין אלפי פעמים את מה שאגיד בהלוויה של בעלי, כי הוא יצא לבילוי ולא צלצל להגיד שהוא בסדר. הרגשתי שזה מוצדק, וגם מגיע לו.

     

    הייתי יכולה להישאר תקועה בהאשמות, אבל מתישהו החלטתי שאני משחררת את הנשמה שלו.

     

    אבא, תודה

    בפעם הראשונה ששאלו אותי מתי חזרתי בתשובה, ומתי ידעתי שיש אלוהים, נדהמתי לגלות שזה בזכותו.

     

    זה אולי נורא להגיד את זה (כלומר, זה בטוח נורא, אבל מותר לי, כי אבא שלי מת), אבל ביום שאבא שלי לא חזר הביתה מהמסיבה, הוא נתן לי את המתנה הכי גדולה שאפשר לתת - הוא נתן לי אמונה.

     

    המחשבה שאבא שלי לא קיים יותר, הייתה הנוראה מכל. שהאדם העוצמתי הזה נגמר וכל מה שנשאר ממנו זה אפר וזיכרונות, המחשבה הזו הייתה, ונשארה, לא אנושית בכאב שלה ולא קבילה בעיניי. רציתי להאמין שיש לו המשכיות. כי אם הוא ממשיך להתקיים, זה אומר שגם אני יכולה להמשיך.

     

    הייתי חייבת למקם אותו במקום אחר, טוב יותר מהאדמה בנחלת יצחק. מיקמתי אותו במקום הכי טוב שקיים, גם אם לא יכולתי לראות את זה בעיניים. בגן עדן. כדי שאצליח להמשיך לנשום, אחרי שאבא שלי הפסיק, נאחזתי בחיים. גם אם הם אחרי המוות.

     

    ובהבנה הפשוטה הזו- ששם הוא נמצא, ששם הוא ממשיך, קיבלתי את המתנה שלי. את האמונה שלי.

     

    וככה, בלי מילים, אבא שלי נתן לי אבא נוסף - אבא כל יכול, ברוך הוא. ומאז יש לי שניים. שני אבות שאני לא רואה ולא שומעת. שני אבות שאני לא מפסיקה לדבר אליהם, להתחנן אליהם, לצעוק עליהם. שני אבות שאני אוהבת בכל ליבי. שני אבות שמקשיבים לי מלמעלה, צוחקים איתי ובוכים איתי. שני אבות שמחזיקים לי את היד כשאני צריכה, אפילו אם אני לא מרגישה בזה.

     

    ואז, לשנייה אחת של חסד, אני כן מרגישה את החיבוק שלהם - וכל הכאב שלי מצטמצם ל... שלווה. והנשימה שלי חוזרת. לרגע.

     

    אבא יוסק'ה,

    30 שנה אני מתגעגעת אליך, וזה המון זמן לגעגועים. ואחרי שנים שהמילה "אבא" היתה נתקעת בכאב בגרוני, היום היא מתגלגלת על שפתיי בשמחה. כי לילדים

    שלי יש את האבא הכי מדהים בעולם.

     

    ואבא, אני בכלל לא כועסת. לא עליך שעזבת, ולא על השם שהחליט שהוא רוצה אותך איתו. אני מבינה אותו. אפילו שלא זכיתי ממש להכיר אותך, אני יודעת שהיית יחיד במינך. ואני רק רוצה שתדע שנתת לי את המתנה של החיים שלי. נתת שלי את השם יתברך. והוא נותן לי כוח להמשיך, הוא מחייה אותי ומרפא לי את הפצע שהשארת כשהלכת לי מוקדם מידי. אני אוהבת אותו בזכותך, מצאתי אותו כשאיבדתי אותך.

     

    ואבא, בזכותו אני מאמינה שאתה למעלה, מאושר ובריא, ולא באדמה מתחת לאבן השחורה הזו שאני נאלצת לעמוד מולה כל שנה. ובכל ליבי אני מאמינה שיום אחד נתראה. ואז תשב ליד סבתא 'תתה', ותיהנה מהנכדים המדהימים שלך.

     

    רק שהיום הזה כבר יגיע, כי נמאס לי להתגעגע.  

     

    לעילוי נשמת יוסף בן שאול וסימה.  

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים