שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    למה אנחנו אוהבים את הדוסים בריאלטי?

    צביקה מ"השגריר", מלכי ופישל מ"לרדת בגדול", ועקיבא וענהאל ב"מירוץ למיליון". איכשהו, הדתיים אף פעם לא יתפסו את תפקיד הביץ', השמור לצפוניות מהגיהנום או לדן מנואים

    פרקים בודדים של המירוץ למיליון הספיקו לי כדי להבין דבר אחד - אני מאוהבת בעקיבא וענהאל, ואיתי ככל הנראה כל עם ישראל. למה? ובכן, בנסותי להתחקות אחר הסיבות לאהבתי כלפי שושי ואשתו הצרפתית (שהחמיצה את ייעודה בחיים בתור סטנדאפיסטית), לא מצאתי את התשובות אחת לאחת, אבל הבנתי כמה דברים מעניינים על ריאליטי, דוסים ואלוהים.

     

    1. למלהקת נחוץ מישהו "חמוד"

    זוכרים את הזוג מלכי ופישל מלרדת בגדול? את צביקה מ"השגריר"? את עובד מ"סוף הדרך"? ומוריה מ"דרוש מנהיג"? ובכן, מה מוזר שכולם היו חינניים, תמימים ושובי לב. אף אחד מהם לא נכנס לתפקיד הביץ'. זה כנראה שמור רק לצפוניות מהגיהנום או דן מנואים עשירים כאלה, שנוח להציג אותם כנטולי סנטימנטים.

     

     עוד בערוץ היהדות  - קראו:

     

    הדוסים בתכניות הריאליטי הם חביבי הקהל וחמודי הקאסט, אלה שיוציאו מאיתנו אנחת הזדהות, ויגרמו לכל אֵם בישראל להתפלל שיעשו לה נכד.

     

    על עקיבא וענהאל שומה להציג זוגיות מושלמת, שגם כשיתגלע ריב - יהיה זה חינני במידה. הרי אפשר להניח שגם בין שושי לאשתו (והקדוש ברוך הוא) עברו כמה חתולות שחורות, אבל אנחנו ראינו בעיקר את אלה של פיראס ושירה.

     

    2. אלוהים משדרג כל עלילה

    לאלוהים כישרון מוזר - איפה שלא תכניסו אותו, הרייטינג ימריא. מתברר שאנשים לא אוהבים סתם ככה צירופי מקרים, הם אוהבים לייחס אותם לאלוהים. כשאלוהים בתמונה אפשר ממש לחתוך את המתח בסכין: האם תפילת המאמין התורן תישא פירות או לא?

     

    יש מי שהתקשו שלא להתרגש כשעקיבא פתח את המנעול לאחר שמלמל כמה פסוקים בייאוש, תוך כדי שהוא כמעט טובע בתוך האקווריום, ויש מי שהגיעו לסף דמעות כשהוא הוסיף לאחר מכן: "איפה שאתה בוחר להכניס את אלוהים, שם הוא ייכנס". כי הצופה הממוצע לא יתפעל מ"סתם מזל" שאין למי לייחס אותו, אבל ברגע

    שאלוהים במשוואה, יש כבר על מה להתווכח. המאמינים ייחסו את אפקט העל-טבעי למושא אמותנם, בעוד שאלה שאינם מאמינים יהנו להתלוצץ על זה. מה שחשוב הוא שלכולם תהיה דעה על הסיטואציה.

     

    כך או כך, באמת קשה להסביר איך זה שכמעט כל רגעי המזל שנראו עד כה בתוכנית התנקזו לכיוון הזוג הדתי. הם "במקרה" סימנו מראש איפה בית הכנסת של הרצל, ו"במקרה" שלפו מפתח בסיכוי של 1 מתוך 25, וב"מקרה" הגיעו ראשונים כמעט בכל ימי התחרות. מזל של דתיים.

     

    ומה מוזר, רוב הסיכויים שאם שושי וענהאל היו שוטחים את אמונותיהם בתוכנית אירוח או בפופוליטיקה, היינו מתייחסים אליהם בביטול, אבל איכשהו, כשהדעות האלה נשמעות בעיצומה של חוויה רגשית שאנחנו עוברים כצופים, פתאום אנחנו מרשים לעצמנו להיפטר מהציניות שלנו. פתאום שמירת הנגיעה שלהם נראית חיננית, פתאום התפילות לאלוהים מתפרשות כתמימות שובת לב, והרי לכם קסמו של הריאליטי - הז'אנר שהפך את אלין מהאח הגדול לבחורה עם חוכמת רחוב, ואת אלירז לאינטליגנט. חביבי הקהל הם כמעט תמיד סטריאוטיפ שהתנפץ.

     

    3. מה רע בקצת תמימות?

    נתון מעניין שכדי לבדוק מחקרית: מעט מאוד "דן מנואים" שיגיעו לגמר גם ינצחו בו. לתכניות ריאליטי חייב להיות סוף טוב, המניאק

    חייב להפסיד, אחרת הקהל לא יילך לישון בשקט.

     

    לדוס התורן בריאלטי שמורה בהפקה משבצת "בעל הערכים". תפקידו לגלות איפוק ויושרה כשכולם יתחכמו, ועליו לוותר על ניקוד במשימה כדי לא לחלל שבת. הדתיים לעולם יתמקמו בתור שומרי העקרונות. עקיבא וענהאל לא מתלכלכים, לא מתחכמים ולא דורכים על אף אחד בדרך. אפילו שאר המתמודדים בתכנית מאוהבים בהם.

     

    כי בסופו של דבר, זה בעצם מה שכולנו רוצים - לחזור לעידן התמים והנחשק, שבו היו עוד עקיבות וענהאלים כאלו, שנוהגים כבוד הדדי במתחרים. אנחנו רוצים להוכיח לעצמנו שאפשר להצליח בחינניות, עם קורטוב של הומור וקצת אמונה בהוא למעלה, ומבלי לתקוע לאף אחד סכין מיותרת בגב.

     

    אנחנו אוהבים את עקיבא וענהאל כי הם רצים ביחד למיליון - עם שלוש תפילות ביום, שני לוחות הברית ואחד אלוהינו.


    פורסם לראשונה 13/11/2011 23:03

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עקיבא וענהאל. שוב שלום לתמימות
    צילום: עדי אורני
    מומלצים