שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    אזהרה: המוצר עשוי להכיל יותר מדי אזהרות

    אסם הוסיפה לאחרונה אזהרת "עשוי להכיל שומשום", לפתי בר, ולהורים לילדים אלרגיים יש כבר אלרגיה מהאזהרות שמתרבות על גבי האריזות. "בסוף לא יהיה להם מה לאכול". מחקרים מראים ש-94% מהן אזהרות שווא וההורים מבקשים מחברות המזון: "גלו אחריות במקום כסת"ח". משרד הבריאות: "נתקין תקנות כמו בעולם"

    "הילד שלי לא יכול יותר לאכול פתי בר", את ההצהרה הזאת משחררת נעמה קציר שמואלי, מעמותת י.ה.ל - העמותה לאלרגיות מזון ואמא ליובל בן חמש וחצי – אלרגי לביצים, בוטנים ושומשום. אסם החליטה לאחרונה להוסיף אזהרה "עשוי להכיל שומשום" על גבי אריזת המוצר הוותיק, והילדים האלרגיים שניזונים ממנו כחטיף מתוק כמעט יחיד, צריכים מעתה להתאפק. ומה הקשר בין שומשום לפתי בר? אסם הקימו קו ייצור של בייגלה שטוחים על שומשום, בסמוך לקו של הביסקוויט.

     

    • אמה של חן אפרת: 'כועסת על המלצרית והמסעדה'

      

    "את כל העוגות בבית ובגן הכנו מפתי בר", היא מספרת, "עד כה אסם היתה גלגל ההצלה שלנו מה נעשה עכשיו? אנחנו במשבר. לאחרונה הוספו אזהרות דומות על גבי אריזת ערגליות, דובונים קטשופ וקטשופ אסם. אסם הופכת לשטראוס עלית שהיא החברה הכי לא ידידותית לאלרגיים".

     

    אלרגיה למזון היא מצב קשה, בו המערכת החיסונית מזהה בטעות חלבון כאיום ומנסה להגן על הגוף מפניו על-ידי שחרור כימיקלים למחזור הדם. התוצאה: סימפטומים שכוללים עקצוץ, טעם מתכתי, פריחה, התנפחות, הקאה, שלשול אובדן הכרה ולעיתים אפילו מוות. גם כמות זעירה של מזון יכולה לגרום אלרגיה, כולל מגע חיצוני קל עמו, לכן חברות נזהרות ובצדק. אבל ההורים חשים שהזהירות בכתב על גבי המוצר, באה במקום זהירות במפעל.

     

    "אנחנו, ההורים לילדים האלרגיים מרגישים שאחרי מקרה חן אפרת, החברות נעשו זהירות גם איפה שלא צריך", טוענת שמואלי. "במקום שהסיפור הזה יעורר מודעות - הוא הרס לנו את החיים. ליתר ביטחון, מסמנים מוצרים שאין בהם בכלל רכיבים אלרגניים כעלול להכיל'. זה כל כך מרתיח כי ממילא התפריט של הילדים האלרגיים מאוד מצומצם. מספר המוצרים שמכילים שומשום גדל מאוד. בבת אחת התפריט שלנו ירד בעשרות מוצרים. מדובר במוצרים שאנחנו תלויים בהם".

     

    הגילוי שהילד שלך רגיש לשומשום הוא לא פשוט ודורש היערכות. ובכל זאת, זה לא נורא, את חושבת לתומך, אז הוא לא יאכל בייגלה מסוים, שניצלים מסוימים, חלבה וטחינה. ביג דיל, אבל עד מהרה את מגלה: כל מוצר על הפלנטה "עשוי להכיל שומשום". כי ככה זה, עם העלייה במודעות לסכנות הטמונות ברכיבים אלרגניים, יותר ויותר חברות מעדיפות לסמן מוצרים כ"עשוי להכיל", או "יוצר במפעל שמייצר גם", או "עשוי להכיל עקבות מזעריים של". ליתר ביטחון. 

     

    הגם את, אסם?

    עד לאחרונה, אסם היתה החברה המועדפת על ההורים לילדים הסובלים מאלרגיה לשומשום. עד השנה, החברה המעיטה באזהרות, הילדים אכלו ונהנו ולא סבלו חלילה משום תגובה אלרגית, חרף אי האזהרות. שטראוס עלית לעומת זאת, דואגת כבר שנים לסמן כמעט את כל מחוללי האלרגיה הנפוצים הידועים לאדם בשפעת מוצריה: שוקולד פרה למשל, שמכיל חלב, עשוי להכיל ביצים, שומשום, בוטנים וגלוטן. רק קרדית האבק חסרה שם. ההורים יודעים שלא להתקרב למוצריה, לצערם.

     

    השנה נפלה על ההורים בשורה קשה: אסם הצטרפה למדורת השבט והוסיפה בשנה האחרונה אזהרות טיפין טיפין. זה התחיל בקטשופ, ובחודשיים האחרונים עבר לפתי בר, לדובונים קטשופ ולאפרופו. חברות מזון אחרות נמצאות בטווח בין אסם לשטראוס, טווח שהולך ומצטמצם.

     

    "האלרגיים זו אוכלוסיה שלא סופרים אותה, אבל הם מוותרים על הרבה מאוד צרכנים", אומרת שמואלי, "מדובר גם במשפחות שלהם, ובילדים בגן שהשתמשו בפתי בר בעוגות ימי הולדת. בכך שהם מסירים אחריות מעצמם ואומרים שאולי זה מכיל ואולי לא, הם מוותרים על הרבה מאוד צרכנים. התחלנו בגללם במהלך של ייבוא מארה"ב".

     

    ליאת מורג, אמא מברקן לילד בן 3, אלרגי לשומשום. "פתיבר הוא מוצר בסיס אצלנו", היא מספרת. " הילד לא יכול לאכול עוגיות אחרות, ולרוב גם לא שוקולד. וזו רק רשימה חלקית. כעת אנחנו בבעיה רצינית. אני לא מבינה למה זה כזה סיפור לוודא שפסי הייצור נקיים משומשום במוצרים מסוימים. כל פעם בסופר, את צריכה להסתכל מחדש על התוויות כדי לוודא שלא התווסף עוד מוצר לרשימת המוצרים האסורים. ואני לא מדברת על חלבה או טחינה – מוצרים שברור שלא נצרוך. למה"?

     

    החברות שומרות על כשרות, למה הן לא מרחיקות אלרגנים?

    ההורים טוענים שקל מדי לכתוב: "עשוי להכיל" כהצהרה אחראית, במקום לנהוג באחריות אמיתית ולסדר את קווי הייצור במפעל באופן שיאפשר לילדים האלרגיים ליהנות ממוצרים שלא מכילים מעצם טבעם את מחוללי האלרגיה שלהם. הן לא היו מעזות לנהוג באופן דומה כשמדובר בנהלי כשרות למשל, הרי לא תראו מוצר פרווה או בשרי עם הצהרה: "עשוי להכיל חלב". על הרחקת אלרגנים הן מקפידות פחות. והחוק בינתיים, לצידן.

     

    אם אכן נעשה בהדרגה שימוש יתר באזהרות האלה, זה מדלל את הערך של אזהרות האמת, ממש כמו הילד שצעק "זאב, זאב". אזהרות היתר לכאורה מצמצמות את מגוון המזונות שצרכנים אלרגיים יכולים לצרוך. כי אם כל מוצר עשוי להכיל כל אלרגן אפשרי על הפלנטה, אז איזה מוצר יכול ילד אלרגי לצרוך? שום מוצר. הרי במצב מבלבל שכזה, איך ידעו הורי הילד מהי אזהרת אמת ומהי אזהרת עו"ד על ריטיינר?

     

    במשרד הבריאות עובדים על ניסוח תקנות לסימון רכיבים מחולל אלרגיה על גבי תוויות מוצרי מזון, כפי שנהוג במדינות בעלות חקיקה מתקדמת בתחום המזון. הם מתפרצים לדלת פתוחה. רוב החברות כבר מסמנות אלרגנים. לטענת ההורים: מסמנות יותר מדי, כי הן מסמנות גם "עלול להכיל" במקום לסמן רכיבים אלרגניים בלבד.

     

    ההורים חושבים שבמקום להתקין תקנות שיפלו כתפוח בשל לחיק יועצים משפטיים, על משרד הבריאות להתקין במקביל תקנות שימנעו סימון יתר. למשל, שחברה שמייצרת מוצר שאין בו מחוללי אלרגיה כפתי בר (שאינו מתאים לצליאקים בגלל גלוטן) לא תניח לצידו פס ייצור של בייגלה עם שומשום. בעולם קוראים לזה "מניעת זיהום צולב". החברות במילא עונות לדרישות תברואה, כשרות ובטיחות אז מדוע שדווקא הדרישה הזאת תקשה עליהם?

     

    ההבדל בין "מכיל" ל"עשוי להכיל"

    מה אומר החוק בעולם? בתחום סימוני הרכיבים מחוללי האלרגיה, נפוצים שני סוגי אזהרות: אזהרה לגיטימית מעוגנת בחוק מפני רכיבים אלרגנים ואזהרת "עשוי להכיל" המפוקפקת. אזהרת הרכיבים האלרגנים מעוגנת בתקנות באיחוד האירופי, ארה"ב, אוסטרליה וקנדה. בישראל – עדיין לא, אך בקרוב. אזהרת "עשוי להכיל" היא שטח אפור ברוב המדינות.

     

    התקנות בכל מדינה קובעות כי יש לציין בנפרד רכיבים מעוררי אלרגיה ולהזהיר מפניהם. בסוג אזהרה זה, מדובר ברכיבים אינהרנטיים למוצר כלומר שהם חלק ממנו ולא התגלגלו אליו במקרה. כמו שומשום בבייגלה עם שומשום, לא כמו שומשום בשוקולד פרה של עלית. באירופה חובה לציין 14 מחוללי אלרגיה, בארה"ב 8. ציון הרכיב יעשה בשפה פשוטה וברורה, כלומר בשם הנפוץ ולא בשם הכימי שלו.

     

    אזור הדמדומים של עולם הסימונים, אזהרת ה"עשוי להכיל X" או "עלול להכיל עקבות מזעריים של", מעורר תהיות גם בעולם. חברות מסמנות כך מוצרים שבמהותם לא מכילים שום גורם מעורר אלרגיה, אלא רק מתוך חשש (מוצדק לעיתים) שרכיב מחולל אלרגיה ידבק במוצר במפעל או אצל יצרן הרכיבים, מפגש שעשוי לגרום לאלרגיה אצל צרכנים ולתביעת ענק. פוטנציאל סימוני ה"עלול להכיל" הוא עצום. יותר מ-170 מזונות גורמים לאלרגיה ואף אחד לא רוצה לגרום נזק לצרכניו ולהסתבך בתביעות. לכן חברות נזהרות.

     

    מחקר: 94% מההצהרות "עשוי להכיל" הן הצהרות שווא

    מספר הילדים האלרגיים נמצא בעלייה אבל עדיין מדובר במיעוט שהחברות לא מחשיבות. יחד עם זאת תחום סימון האלרגנים נמצא בעלייה, בגלל עלייה במודעות אבל לא רק. אלרגיה למזון פוגעת לא רק בצרכנים האלרגיים, אלא גם בבני המשפחה שנאלצים להתרחק מהגורמים מעוררי הסיכון. כשחושבים על חברים, מקומות עבודה ומסיבות יום הולדת המספרים גדלים. יותר ויותר אנשים צריכים להיזהר ממה שהם אוכלים. 

     

    כך נוצר מצב אבסורדי. ביוני 2011 פורסם מחקר באירלנד שמצא כי 94% מהצהרות האזהרה "עשוי להכיל" הן הצהרות שווא, כלומר ברוב מוחץ של המוצרים שנבדקו, לא נמצאו עקבות של חומרים אלרגניים למרות שהוצהר כי אלו "עשויים להופיע במוצר". נראה שיש כאן הגנת יתר מצד היצרנים. מחקרים נוספים מראים שרק כ-7% מההצהרות "עשוי להכיל" נמצאו מדויקות. במחקר אחר נקבע כי 2% מהמוצרים שלא מכילים את האזהרה, עשויים להכיל אלרגנים, וזה נכון בעיקר כשמדובר בחברות קטנות.

     

    מהמחקרים האלה עולה שהסימון "עשוי להכיל" הוא ביטוח ליצרן ולאו דווקא לצרכן, ורוב המוצרים המסומנים בטוחים למאכל. רק שהצרכן לא יכול להרשות לעצמו לשחק ברולטה רוסית. אף הורה לא יהמר על חיי ילדיו ויאמר להם: קחו סיכון.

      

    איך מתמודדים עם הבעיה בעולם?

    כיוון שישראל עדיין לא התקינה תקנות בנושא, התחום האפור של "may contain" בהיר יותר במדינות שהתקינו תקנות, אך גם שם הוא אינו ברור לגמרי. מפעלי המזון עובדים תחת GMP - נהלי ייצור תקינים, אך תנאים אלו אינם מוודאים הפרדה ברורה ומוצהרת בין מעוררי אלרגיה למזונות נטולים מעוררי אלרגיה. חברות המזון בעולם כפופות לתקנות סימון אלרגנים, שמפרטות אך ורק סטנדרטים לגבי סימון רכיבים אלרגנים, ושותקות לגבי אזהרות "עשוי להכיל".

     

    בבריטניה למשל, חובה לציין רכיבים מחוללי אלרגיה, אך אין שום חובה חוקית לציין על התווית שהמזון "עשוי להכיל" כמויות זערוריות של אלרגן שהזדמן למוצר במקרה. גם שם הובעה דאגה מכך שיצרנים משתמשים במונח "עשוי להכיל" פעמים רבות מדי, גם כשאין בכך צורך, וארגוני צרכנים טענו שסימון היתר יגביל אנשים הסובלים מאלרגיה שלא לצורך. הגוף המפקח, The Food Standards Agency (הסוכנות לסטנדרטים במזון) החל לעבוד עם תעשיית המזון במדינה ועם קבוצות לחץ במטרה להפחית את השימוש הלא נחוץ בתווית "עשוי להכיל" .

      

    הסוכנות אף ניסחה כללי שימוש וולנטריים ל"עשוי להכיל", ותבדוק במהלך 2012 את אמינותן של ההצהרות העמומות האלה, אחרי שהובן כי בשל המצב החוקי הלא ברור, אין בהצהרות האלה סדר, סטנדרטיזציה או אמינות. זאת בניגוד כאמור לאזהרות הרכיבים האלרגנים, המנוסחות באחידות על פי חוק.

     

    גם בקנדה ובאוסטרליה אזהרת "עשוי להכיל" לא נכנסה לתקנות הרשמיות. החוק הקנדי אינו מחייב אזהרה כזאת, וגם שם נערכו דיונים מחשש לשימוש יתר בהזהרה. באוסטרליה הצהרות "עשוי להכיל" הן וולנטריות לחלוטין ואינן חובות חקוקות. האוסטרלים הבינו שקשה למפעלים להימנע לגמרי ממגע עם אלרגנים לכן הם יזמו את VITAL – סימון וולנטרי של עקבות אלרגן אקראיות ודרכים למנוע זיהום צולב.

     

    גם בארה"ב החקיקה הרלוונטית, (FALCPA (Food Allergen Labeling and Consumer Protection Act, לא מתייחסת לאזהרות "עשוי להכיל", אולם נקבע כי אסור שהכיתוב "עשוי להכיל" ישמש כתחליף לתנאי יצור נאותים (GMP) וכן נקבע שהאזהרה חייבת להיות מבוססת, ולא שרירותית או מטעה.

     

    החברות: האזהרות אמינות ובסטנדרטים הגבוהים ביותר

    מאסם נמסר בתגובה: "הטענה כי הוספו אזהרות בשל מקרה נוטלה איננה נכונה עובדתית שכן בכל המוצרים הוספו האזהרות עוד לפני שקרה המקרה המצער. חשוב לציין כי חברת אסם עושה מאמצים רבים כדי להימנע מהוספת אזהרות שלא לצורך, אך טובת הצרכנים עומדת לנגד עיניה וכשיש מוצרים שעלולים להכיל רכיבים אלרגניים אנחנו רואים עצמנו מחויבים ליידע על כך את הצרכן.

     

    "האזהרה על הקטשופ קיימת כבר משנת 2008 בשל העובדה כי בקו הייצור אצל הספק של חלק מחומרי הגלם מייצרים חומרים אחרים שמכילים שומשום. כמובן שנערך ניקיון יסודי בין קו ייצור אחד לשני, אך לטובתם של הצרכנים הרגישים לשומשום צריך לציין על גבי האריזה כי המוצר עשוי להכיל עקבות שומשום. אלרגיים לשומשום יכולים לצרוך ללא בעיה את חטיף הדובונים הרגיל. האזהרה הוספה רק על חטיף 'דובונים קטשופ' וזאת בשל השימוש בקטשופ העשוי להכיל עקבות שומשום.

     

    "חטיף אפרופו וחטיף אפרופו איטליאנו מיוצרים באותו קו ייצור. אפרופו איטליאנו מתובל בין היתר בסויה, ולכן הוספה האזהרה גם לחטיף אפרופו עצמו. הוספת כיתוב האזהרה לפתי בר נעשתה מכיוון שבאותו מפעל בו מיוצר הפתי בר, הוקם לפני מספר חודשים פס ייצור לבייגלה שטוחים המכיל שומשום".

     

    משטראוס נמסר בתגובה: "החברה מסמנת על גבי כל מוצריה אזהרות אלרגניות באופן ברור, מפורט ואמין על פי כל החוקים ובסטנדרטים הגבוהים ביותר. חשוב לזכור שמפעל ממתקי עלית מייצר מאות מוצרים שונים מחומרי גלם מגוונים שיכולים להוות סכנה לרגישים אליהם, גם אם מדובר בריכוזים מאוד נמוכים שלהם. לפיכך- מתוך אחריות ודאגה לשלומם של צרכנים אלה, אנו מסמנים על גבי האריזות רק כאשר אין אפשרות להבטיח את אי קיומם של אותם חומרי גלם שעלולים לגרום לאלרגיה בקרב האוכלוסיה הרגישה".

     

    ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: "נכון להיום, ההתייחסות בעולם לנושא נוכחות אלרגנים במזון, מתווה מצד אחד באמצעות חקיקה דרישות לסימון אלרגנים וזאת לצורך מתן מידע שלם לצרכנים לרבות אוכלוסיות רגישות כגון צרכנים אלרגיים.

     

    "מן הצד השני, מערך ותנאי ייצור המזון נקבעים ע"י היצרן ובאחריותו, במסגרת אבטחת האיכות ובטיחות המזון היצרן מבצע הליך של הערכת סיכונים תוך התחשבות בחומרים אלרגניים.

    במידה ועדיין קיים סיכון לזיהום צולב (מעבר בלתי מכוון של אלרגנים ממוצר למוצר) היצרן הוא זה שמחליט האם לסמן אזהרה על גבי המזון.

     

    בארץ, טיוטת תקנות בריאות הצבור מזון (סימון אלרגנים) קובעת חובת סימון מזון ארוז מראש אם יש ברכיביו אלרגן או שלצורך יצורו שימש רכיב המכיל אלרגן בשיעור כלשהו. טיוטת התקנות מתייחסת למזונות הידועים הגורמים לרוב מקרי האלרגיה :חלב, ביצים, דגים, סרטניים, רכיכות, אגוזים, בוטנים, חיטה, שיפון, שעורה, שיבולת שועל, סויה, שומשום. בנוסף, הטיוטה מתייחסת גם לאופן הסימון (של האזהרה) במקרה בו זוהה סיכון לזיהום צולב ע"י היצרן.

     

    "עד לפרסום העתידי של התקנות ברשומות, סימון אלרגנים נעשה באופן וולונטרי. עם פרסום התקנות נתחיל בהכנת מדריך לטיפול ומניעה של זיהום צולב בתעשיית המזון, כנהוג בעולם". 


    פורסם לראשונה 14/11/2011 16:47

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    המקצוענים
    מחקר: 94% מהסימונים "עשוי להכיל" הם אזהרות יתר
    פתי בר. "החברות נעשו זהירות גם איפה שלא צריך"
    המון "עשוי להכיל" בחטיף אחד של שטראוס עלית. נזהרים על גבי האריזה ולא במפעל
    מומלצים