"מאניבול": מדויק כמו כפפת בייסבול ליד
בראד פיט מגלם ב"מאניבול" את דמותו של בילי בין, מנהל קבוצת בייסבול צנועה שהצליח לעשות מהפכה בספורט המקצועני בארצות הברית. צופים ישראלים נועזים יהנו מסרט עשוי היטב שנע בין הרגש להגיון - ממש כמו אהבת הספורט עצמה
והימים הם ימים נוראים עבור הספורט האמריקני. ימים של חשבון נפש וגם חשבונות בנק: ליגת ה-NBA מושבתת עד להודעה חדשה בעקבות סכסוך עבודה בין בעלי הקבוצות לארגון השחקנים. העונה הנוכחית של ליגת ה-NFL (ליגת הפוטבול האמריקני המצליחה כל כך) כמעט ונדחתה אף היא מסיבות זהות. הדיונים מתארכים, עורכי הדין חוגגים ומהצד אלו האוהדים שצופים במתח במתרחש, חרדים מהנורא מכל. התפתחויות אלו נוגעות גם לסרט "מאניבול".
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet תרבות:
"מאניבול" מבוסס על מקרה אמיתי על פי ספרו של מייקל לואיס מ-2003 "Moneyball: The Art of Winning an Unfair Game" - ספר שמתאר את שינוי התפיסה בליגת הבייסבול האמריקנית שהובילה קבוצת אוקלנד אתלטיקס הצנועה, בהובלת הג'נרל מנג'ר, מנהל הקבוצה: בילי בין.
הסרט מציע שילוב מורכב למדי בין התופעה ששינתה את פני הליגה, ההצלחה של הקבוצה על המגרש וסיפורו האישי של בין. הבמאי בנט מילר עומד במשימת תוויית הסיפורים לסרט שלם באופן מרשים ביותר.
אחת מהנקודות הבעייתיות של הסרט, במיוחד כשמדובר בקהל הישראלי, היא עולם המושגים של הספורט האמריקני והבייסבול באופן ספציפי. לכן תאלצו לסלוח למילר שלא חשב עליכם כשיצר את הסרט, אבל כדאי בכל זאת לנסות להסביר את הרקע: בניגוד לקבוצות ה-NBA וה-NFL, שמתנהלות תחת כללים נוקשים של תקרת משכורות (כל הקבוצות מוגבלות מבחינת סך כל השכר שהן יכולות לשלם לשחקנים, ולכן אלו גם שובתים), ליגת ה-MLB מציע חופש מוחלט בכל הנוגע לפיזור כספים לשחקנים.
התוצאה היא שלקבוצות הגדולות והעשירות בליגה (ניו יורק יאנקיז, ניו יורק מטס, בוסטון רד-סוקס ועוד) יש כוח קנייה עצום עצום והן מסוגלות לרכוש מכל הבא ליד בתמורה להצעות כספית לא נתפסות, בעוד שהקבוצות העניות, ואוקלנד ביניהן, בכלל לא במשחק הזה.
הן נדרשות להסתפק בשאריות, ולא פעם רואות את כוכביהן נחטפים על ידי המעצמות העשירות (בדומה למכבי תל אביב בליגת הכדורסל בישראל). השחקנים אולי מרוצים (ולכן לא שובתים כמו בליגות הכדורסל והפוטבול) אבל התחרותיות בליגה נפגמת. היא אבודה מראש למעשה.
מאני, מאני, מאני
למרות התנאים הלא שיוויוניים הללו, הצליחה אוקלנד להיות קבוצה תחרותית לאורך זמן בתחילת שנות האלפיים, למרות שתקציב המשכורות שלה היה השני הכי נמוך בליגה (40 מיליון מול 120 של היאנקיז ב-2002). לואיס חקר את הסיבות להצלחה, וזיהה אותן בשיטה המהפכנית שהכניס בין לניהול הקבוצה. הסרט, כאמור, מלווה את המהפכה שלב אחר שלב (מהפכה שהפכה מאז לנחלת הכלל) וכן את סיפורו של בין, בגילומו של בראד פיט.
הסרט מתחיל במשחק ההדחה של האתלטיקס בפלייאוף 2001. אחרי עונה מוצלחת זו, ננטשה הקבוצה על ידי שלושת כוכביה הגדולים - ג'ייסון ג'יאמבי, ג'וני דיימון וג'ים אסרינגהאוזן - שהתפתו לכסף הגדול. בין מצא את עצמו בחדר הלבשה מרוקן משחקני איכות ובלי תקציב למלא אותו מחדש. הוא פונה לעוזריו הוותיקים והמנוסים - ולא מוצא פתרון.
בייאושו, בין מנסה למצוא פתרון אצל קבוצות אחרות, הוא נושא ונותן ומנסה לאתר שחקני רכש זולים. הוא לא מוצא כאלה אבל מצטייד בעוזר חדש וצעיר, פיטר ברנד שמו (ג'ונה היל) בוגר אוניברסיטת ייל, שדוגל בסייברמטריקס (sabermetrics) - שיטה לניתוח סטטיסטי מהפכני של הענף. מדובר על שיטה שאינה תלויה בשחקן זה או אחר, אלא בהיבטים של הקבוצה כמכלול. תפנית מהותית בדרך בה נוהל הספורט עד כה וסטירה בפני "המומחים" הוותיקים.
בין מאמץ את ברנד (שמו במציאות: פול דפודסטה) לחיקו וכך גם את הרוח החדשה שהוא מביא איתו לאוקלנד - אין לו ממש ברירה, אם הוא רוצה לנצח. כשהמספרים בבנק לא עוזרים, אז אולי יעזרו לו אלו שבדפי הסטטיסטיקה. למרות כל הספקות שלו ושל אחרים, ההתנגדויות הנחרצות של אנשי המקצוע בקבוצה (כולל המאמן הממורמר בגילומו של פיליפ סימור הופמן) והתהיות בתקשורת, בין הולך עם האמת שלו עד הסוף, מלקט שחקנים אלמונים, זנוחים ולכן גם זולים, ומצליח כנגד כל הסיכויים.
כל הבסיסים מלאים
מילר מגבש את העלילה כעיבוד מודרני לדון קישוט. כשברנד עב הבשר משמש לבין כסאנשו פאנשה. השניים נלחמים בטחנות רוח, אולם בניגוד לסיפורו הקלאסי של סרוואנטס, הם אלו שמביאים ממד הגיוני, מדעי ומתמטי, לסביבה בה הם פועלים. מנגד, הסרט חורג מהטון האינפורמטיבי של לואיס, ומעמיק בסיפורו האישי של בין שהפך לשחקן מקצוען בצעירותו. למרות השבחים שהרעיפו עליו המומחים למיניהם, הוא כשל, איכזב ופרש.
האכזבה הגדולה מעצמו כשחקן, מתוארת בסרט כמניע משמעותי בחוסר האמון של בין במגלי הכשרונות השמרניים שהכתירו אותו בעבר ככוכב, והחיפוש שלו אחר שיטות אלטרנטיביות לניהול קבוצה. זה לא ניכר בהתנהלות האישית שלו כג'נרל מנג'ר (והיום גם כשותף בבעלות הקבוצה) מלא בטחון עצמי - ממש כמו פיט, שמשחקו הבוטח מדי אינו מכשילו הפעם, ותפור למידותיו של בין הכריזמטי. כמו כפפת בייסבול ליד.
הסרט "מאניבול" הוא יצירת קולנוע מדויקת, פרי של חשיבה מעמיקה של הבמאי והעורך כריס טלפסן. ביחד יצרו פסיפס של מידע מהותי על השיטה המדוברת,
כך, הסרט נע בין הרגשי למעשי, בין הבדוי לאמיתי, ממש כמו חוויית הספורט עצמה. לעתים אנו האוהדים נוטים לשכוח שעל מושאי האהבה שלנו אמונים מקצוענים קרי רוח. הם מכניסים שיקול דעת כדי שדעתנו תטרף, ואנו מכניסים בתמורה המון כסף. בסוף זה הכל מגיע לכסף, ואף פעם אין מספיק ממנו. זו הסיבה שיש סכסוכים ושביתות שחקנים. בילי בין מראה שגם באמריקה אפשר להתעלות מעל לכל זה.
