"ג'ק וג'יל": הסנדלר הולך יחף
אדם סנדלר חוזר בעוד קומדיה "ג'ק וג'יל", הפעם בתפקיד כפול כבמאי פרסומות מצליח והתאומה האינפנטילית שלו. לו רק יסתכל על עצמו במראה, יראה בוודאי עד כמה הוא הפסיק להצחיק
חלפו שנתיים מאז הפעם האחרונה שבה הוציא אדם סנדלר את ראשו מהמדמנה של סרטי חברת ההפקות שלו "האפי גילמור". ב"אנשים מצחיקים" (2009) הוא גילם קומיקאי מצליח שעושה סרטי זבל נלעגים המגלה כי הוא חולה בלוקמיה. נקודת המוצא הביוגרפית אפשרה הרהור בעל תוקף ממשי בערך המועט של ההומור במרבית סרטיו של סנדלר.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet תרבות:
גם אם סנדלר מודע לחלוטין לערכם של סרטיו, אין הדבר מונע ממנו ליצור אותם בקצב של 1-2 בשנה. זבל עם מודעות עצמית לא הופך לשנון, ואפילו לא מייצר קומה נוספת של הומור לקהל המתוחכם. לכל היותר הוא נותן לאלו הרואים עצמם כצופים מתוחכמים תירוץ לגעות מצחוק בזמן שפלוצים משתחררים בקול תרועה ואיברים כעורים במיוחד מתנפנפים לכל עבר.
בן אדם ובת אדם
עבור חובבי פועלו של קומיקאי זה מציע הסרט הנוכחי "ג'ק וג'יל" ("Jack and Jill") אטרקציה מיוחדת. ספליטינג של סנדלר הקומיקאי לשתי דמויות. מצד אחד ג'ק הדמות הקרובה לקומיקאי - כגבר בגיל העמידה: בימאי פרסומות מצליח ובעל משפחה ורעיה למופת. מנגד, דמותה של אחותו התאומה הלוזרית ג'יל (גם סנדלר, כמובן), המהווה גרסא נשית וגרוטסקית של הדמויות אותן גילם סנדלר בתחילת הקריירה הקולנועית שלו.
יחסי האהבה ו(בעיקר)שנאה בין שתי הדמויות מהווים סוג של עימות פנימי בין סנדלר של אז ושל עכשיו, ומאפשרים למחזר שטיקים שסנדלר במראה הנוכחי והבוגר שלו מתקשה להעביר.
ובכן, גם כשהוא מחופש לאישה מטומטמת ורועשת, נטולת כל מודעות חברתית, ילדותית בתלותיותה וכעורה למראה, זה עדיין לא מצחיק. בשונה מההבלחות הספורות בקריירה של סנדלר, "ג'ק וג'יל" שייך לקבוצה הגדולה של סרטים המיועדים אך ורק למעריציו של קומיקאי זה.
חופשת חג ההודיה מתקרבת וג'ק עומד בפני משברים. במישור המקצועי חברת דאנקן דונאטס מאיימת לקחת את עסקיה לסוכנות אחרת אם הוא לא ישיג את אל פאצ'ינו כמקדם לפרסומת למשקה הקאפוצ'ינו החדש שלהם "דאנקנצ'ינו". הסיכוי שזה יקרה שקול לסיכוי שאל פאצ'ינו יגלם תפקיד ראשי בסרט של אדם סנדלר (בדיעבד, סיכוי בכלל לא רע).
בחזית המשפחתית, למרות שהוא חי חיים נינוחים עם אשתו, השיקסע המטופחת והצייתנית ארין (קייטי הולמס), השמיים מתקדרים מעליו. אחותו התאומה והמשובשת ג'ייל מגיעה לביקור של ימים ספורים שהולך ונמתח מחג ההודיה ועד חנוכה/חג המולד. דמות קיצונית זו היא המקור לכל הסיטואציות הקומיות שיבואו בהמשך הסרט.
אין זו הפעם הראשונה שבה קומיקאי משחק כנגד עצמו בסרט. ג'רי לואיס עשה זאת ב"פרופסור המשוגע" (1963) כשהיה גם הפרופסור האולטרא גיקי וגם היפוכו החלקלק והדון ז'ואני "באדי לאב" (דמות המבוססת על דין מרטין, שותפו לשעבר של לואיס). כשאדי מרפי כיכב בעיבוד מחדש לסרט זה (1996) הוא גילם, באקט של יוהרה נרקיסיסטית, ארבע דמויות שונות (שהפכו לשבע בסרט ההמשך משנת 2000). בשני המקרים מעניין לחשוב על מניעים עמוקים הבאים לידי ביטוי בבחירה זו.
שעמום כפול ומכופל
סנדלר לא עושה יותר מדי במפגש עם עצמו. הדינמיקה הבסיסית של תלות מצד ג'יל, שלא מבינה מדוע אחיה מתנכר לה, מדוע אינו משתמש בשפת התאומים שבה שוחחו בילדותם, היא מוגבלת למדי. כמו תמיד בסרטיו של סנדלר, כשמגיע הרגע בו אמור לעלות הרגש (פיוס, אהבת אמת וכו'), מסיכת האינפנטיליות נופלת ומתגלה כממשות הרגשית המאוד מוגבלת של יוצרי הסרט.
"ג'ק וג'יל" מעלה נוכחות כפולה נוספת בין השחקן המיושב והדמות הפרועה, אך הפעם בצורה מעניינת (ומרתיעה) יותר. אם יש סיבה לראות את הסרט,
הרי זו הופעתו של אל פאצ'ינו כמחזר הנלהב של ג'יל. פאצ'ינו לא משחק בתפקיד כפול, אבל הוא מגלם את עצמו - "אל פאצ'ינו השחקן הנערץ". ככזה הוא מתגלה בסרט כהיפוך קיצוני של הפרסונה שלו - "אל פאצ'ינו" כשוטה תאוותן וחסר מעצורים.
כשמסתכלים על הופעתו של פאצ'ינו בסרט קשה להחליט אם היא לא ראויה, בדרכה הפרוורטית, לסוג מסוים של הערכה. אין ספק שהרגע שבו פאצ'ינו מככב בפרסומת ה"דאנקנצ'ינו" המוצגת בסרט הוא רגע של שפל כה עמוק בקריירה שלו עד שלרגע נראה שגם כאן יש סוג של בחירת תפקיד נועזת.
כמו "הפרסום הסמוי" של מוצרים במהלך הסרט שכלל אינו סמוי (עוד מאפיין קבוע בסרטי סנדלר) עולה השאלה – האם ההקצנה, ה"הפוך על הפוך", הופכת לבדיחה אמיתית, או שיש כאן "הפוך" אחד נוסף שבו הבדיחות הנמוכות, קבלת התפקיד עבור צ'ק, ומכירת המוצרים חסרת הבושה לצופי הסרט – הם בדיוק מה שנראה כבר בסיבוב הראשון.
