"נשק של תקווה": על אלים ואלימות
במאי "נשק של תקווה" מארק פורסטר משלב אלימות קשה עם אמונה נוצרית על רקע המלחמה בסודאן. אבל הגישה הצדקנית של הסרט לא עוברת מסך, אף שמדובר ב"סיפור אמיתי"
מעטים הם המקרים שבהם שמו העברי של סרט מוצלח יותר מהמקור. "נשק של תקווה" ("Machine Gun Preacher") הוא מקרה שכזה. השילוב בין "נשק" והסיומת הגנרית "של תקווה" (דוגמאות קודמות: מסע/רוחות/ (וכמובן "חומות של תקווה") רומז על חיבור בין אלימות וקיטש סנטימנטלי. סימן האזהרה השני שנדרש, למי שכותרת הסרט לא הרתיעה אותו, הוא שם הבמאי: מארק פורסטר.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet תרבות:
פורסטר הוא דוגמא מובהקת לבמאי בינוני המתחזה ליוצר קולנוע "איכותי". הוא כבר הספיק לביים דרמת עולם שלישי נוטפת סנטימנטליות ("רודף העפיפונים"), ולהיות חתום על הגרוע שבסרטי סדרת ג'יימס בונד ("קוונטום של נחמה"). מכיוון שדרמת האקשן "נשק של תקווה" מתרחשת באזור מלחמה באפריקה, יש כאן מיזוג תכנים מעבודות קודמות אלו.
סם מכור לסם
הסרט עוסק במעלליו של סם צ'ילדרס (ג'רארד באטלר), שהפך מאופנוען, עבריין אלים ומכור לסמים, למיזוג של רמבו ואמא תרזה. בגלגולו החדש הוא מציל עדרים של ילדים אפריקאים מזוועות המלחמה, ואוסף אותם לבית היתומים שאותו מימן באמצעות מכירת רכושו. זה אמור לעורר השראה, במיוחד מכיוון שעלילת הסרט מבוססת על מה שמכונה "סיפור אמיתי". אבל יש כמה בעיות: אופן הביצוע של הסרט, העולם הערכי המובע בו והקשר המאוד רופף שיש בין מה שמוצג וההתרחשויות בפועל.
בתחילת הסרט צ'ילדרס הוא חלאת אדם. בריון אלים המשתחרר מהכלא ומיד חוזר לסורו. לאחר שהוא משגל את אשתו לין (מישל מוינהאן) במגרש החניה של הכלא, הם חוזרים הביתה וההרמוניה הזוגית מוחלפת בשיבה לביבים. האלימות, ההתמכרות לסמים, החברים המפוקפקים ובראשם חברו הטוב דוגי (מייקל שאנון). בזמן שהייתו של סם בכלא לין מצאה את ישו והפסיקה לעבוד כחשפנית. היא ממתינה בסבלנות שגם בעלה יראה את האור.
לאחר שוד אלים שאותו סם מבצע יחד עם דוגי, הם אוספים למכוניתם נווד מעורער בנפשו. פעולה תמוהה זו המסתיימת בהתנגשות אלימה שבמהלכה סם מאמין כי הוא דקר את הנווד למוות. נקודת שפל זו מובילה אותו לביקור בכנסיה עם לין, ולהארה הדתית שהופכת אותו לאדם חדש. תהליך שמוצג בכללותו בדרגת אמינות אפסית.
הוא הופך לאדם נורמטיבי, עם חברת בניה, ונישואים שלווים. כמה שנים קדימה וצילדרס מוצא את הדרך לשלב בין המוסר הדתי וכישוריו המקצועיים כשהוא נרתם לעזרת ילדים אפריקאים, קורבנות של מלחמה המתרחשת בגבול סודאן ואוגנדה. מיליציית ה-Lord's Resistance Army בראשותו של פסיכופט בשם ג'וזף קוני לא רק מחסלת כפרים שלמים, אלא גם כופה על הילדים לרצוח את הוריהם לפני הפיכתם לשפחות מין או לחיילים בצבאם.
צ'ילדרס לא רק נרתם להקמת בית יתומים, אלא מקדם נצרות אקטיבית ומזוינת בנשק שבה "כדי להוכיח לך שהוא (ישו) חי, אני הולך לשלוח אותך לפגוש אותו עכשיו". הוא מתחיל ליזום פשיטות על אנשי ה-LRA באמצעות אנשי צבא ה-SPLA (Sudan People's Liberation Army), כדי להציל את הילדים האומללים.
תלוי על הצלב
פוסטר אינו חוסך במראות קשים – לא באלימות של צ'ילדרס טרם המרתו הדתית, ולא בזוועות המתחוללות באפריקה. אישה ששפתיה נחתכו מפניה, ילדים עם איברים קטועים, וערימת גופות שרופות הם רק חלק מהאינוונטר של הסרט. אמנם כל זה משקף נאמנה את ההתרחשויות במלחמה הברברית המתנהלת באזור זה, אך במכלול של הסרט, הזוועות מהוות אלמנט המצדיק את מוטיב הנקמה בחרון האל המניע את צ'ילדרס.
אם יוצרי הסרט חשבו להתבסס על קהל נוצרי, הרי שהייתה זו טעות חמורה. קהל נוצרי חובב אלימות רק כאשר מדובר בפשיטת עורו, מרוממת הרוח, של ישו. בכל מקרה אחר הם מעדיפים את הקולנוע שלהם צמחוני.
הסרט שעלה 30 מליון דולר הכניס, מאז סוף ספטמבר, רק כמיליון דולר. כישלון מהדהד המוכיח כי אין כל קהל יעד בנמצא לסחורה מפוקפקת זו.
ההירואיות שבה מתפאר צ'ילדרס בספר האוטוביוגראפי "מלחמה של אדם אחר" מאומצת ללא שמץ ביקורתיות או זהירות על ידי יוצרי הסרט. לא רק שהתרברבותו של צ'ילדרס הופכת את הפעילים בארגונים הומאניטאריים אחרים לחשודים ומעמידה את חייהם בסכנה, נראה שהמוצג בסרט רחוק מהאמת.
פשיטות ההצלה לא התרחשו בפועל מכיוון שאין לצ'ילדרס שיתוף פעולה עם הצבא הסודאני. הילדים בבית היתומים מופקרים, וההטפה הנלהבת, שלה גם הסרט נרתם, מיועדת להכניס כספים לדמות מפוקפקת זו. עוד סיבה טובה לדחות את הגרסא הנוכחית לפנטזיית האדם הלבן הגואל את אפריקה.
