שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    האזרח התמים והפוגע המתוחכם: נפגעי חוק הטוקבקים
    הבעיה העיקרית בחוק לחשיפת פרטי טוקבקים, שעבר השבוע בקריאה ראשונה בכנסת, הוא המבנה המוזר שלו, שמסכן מגיבים תמימים, ולא מגן על פוגעים מתוחכמים

    חוק הטוקבקים, שעבר שלשום בקריאה ראשונה, הוא לא אסון גדול לחופש הביטוי ולאנונימיות, אבל אם הוא לא יתוקן בין קריאה ראשונה לקריאה השניה והשלישית הוא יהפוך מהר מאוד להיות כזה (ואם מעניין אתכם הדיון המשפטי בנושא, לחצו כאן). אל תבלבלו בין מה שמכונה "חוק הטוקבקים" (הצעה לתיקון חוק איסור לשון הרע שתחייב בתי משפט להעביר פרטים של מגיבים לידי מי שמרגישים שהתגובות עשו להם עוול) ובין מה שמכונה "חוק ההשתקה" (הצעה לתיקון חוק איסור לשון הרע שמעלה דרמטית את סכום הקנס במקרה של תביעת לשון הרע וחלה גם על מגיבים, משתמשי פייסבוק ובלוגרים).

     

    במתכונתו הנוכחית,חוק הטוקבקים מאפשר למי שמאמין שפגע בו אדם אנונימי באינטרנט לקבל את פרטי הפוגע בהליך דו-שלבי. בשלב הראשון יפנה הנפגע לאתר האינטרנט או ספק השירות בו פורסמה הפגיעה (נניח, ynet או Facebook) ויקבל מהם את הפרטים המזהים שיש להם על אותו אדם; בשלב השני, יפנה עם אותם הפרטים לבית המשפט ואם יראה שיש חשש של ממש לפגיעה בזכויותיו, יקבל את המידע.

     

    עוד על חוק הטוקבקים:

     

    ההליך הדו-שלבי הזה בעייתי במיוחד משתי סיבות. הראשונה היא האוטומטיות בחשיפת הפרטים, וההשלכות שלה. על פי ההצעה, מספיק שאני מאמין שאחת מלא מעט התגובות הלא-מנומסות שתופענה כתגובות לכתבה זו (היי! מגיב 19, אני מדבר אלייך!) פוגעת בשמי הטוב, ונניח אומרת "ליהונתן קלינגר יש אוטו ממש קטן", אני אוכל לפנות ל-ynet ולקבל את כתובת ה-IP של הכותב.

     

    כעת, יאמרו מסנגרי ההצעה, "כתובת IP לא מזהה אדם". אבל הם טועים. מלבד החלטת האיחוד האירופי כי כתובת IP היא מידע מזהה לכל דבר, שימו לב: כתובת IP ניתנת לנו על ידי ספק השירות שלנו והיא מאפשרת לנו לגלוש באינטרנט. כאשר אני גולש לכתבה שאתם קוראים, השרת מקבל את הכתובת שלי כדי לדעת לאן לשלוח את המידע שביקשתי - זה תהליך אוטומטי, כך פועלת התקשורת בין מחשבים ברשת. אבל שימו לב; השרת כמעט תמיד שומר את הפרטים האלו לצורכי ניהול וביקורת. ספקית האינטרנט מקצה את כתובות ה-IP האלה לאזרחים פרטיים, לארגונים או למוסדות. כאשר לדוגמא קופת חולים פלונית יכולה לקבל את תחום הכתובות 150.0.120.1 עד 150.0.121.1., אם אני פונה לאתר כלשהו בבקשה לקבל את כתובת ה-IP, ומקבל כתובת בתחום הזה, אני יודע שמי שכתב את ההודעה גלש ממחשביה של אותה קופת חולים. (ואם מעניין אתכם יותר איך לחשוף מידע כזה בלי צו בית משפט, לחצו כאן).

     

    עכשיו, אני לא בטוח יודע את זהות משאיר הטוקבק (ויש מקרים שאני בבירור יכול לדעת את הזהות) אבל אני יודע איפה הוא עובד. אם הטוקבק המכפיש היה נגד קופת חולים אלמונית, אני יכול לדעת שמדובר בתגובה שיצאה ממחשביה של קופת חולים פלונית ולדעת שמדובר בתחרות עסקית. אבל זו לא הבעיה: הבעיה מתחילה אם יש כתבה על עובד בקופת החולים שמעל בכספים, ואחת התגובות היא "הוא גם הטריד אותי מינית". כעת, פונה העובד ל-ynet ומקבל את פרטי המגיב, הוא יודע, נניח, שהוא הטריד מינית "רק" שלוש עובדות, ושתיים מתוכן לא עובדות יותר. במצב כזה, הוא יכול להתנכל לעובדת ולהיות בטוח בזהותה.

     

    זו הבעיה של האזרח התמים, הלא מתוחכם, שניתן הרבה יותר בקלות לזהות אותו גם בלי בית משפט. הבעיה השניה היא של הפוגע המתוחכם. לבעיית הפוגע המתוחכם אין באמת פתרון. הפוגע המתוחכם גולש לכתוב את התגובה מקפה אינטרנט, בצורה בה הוא לא יזוהה ולא יאותר לעולם. מי שיפגעו הם האזרחים הקטנים, שרוצים להוציא קצף וכעת ידעו שהם לעולם לא ישארו אנונימיים.

     

    בא מנגד חבר הכנסת זבולון אורלב ואומר "מי שכותב אמת אין לו מה לדאוג, ומי שמשמיץ, לא יתלה יותר באנונימיות". אלא שזו אמיר לא נכונה: גם האמת יכולה להיות לשון הרע. הגנת "אמת הפרסום" היא הגנה משפטית, וכדי להוכיח את האמת יצטרך הטוקבקיסט להחשף, לנהל הליך משפטי, להוציא אלפי שקלים ולהראות שמה שהוא אמר היה באמת אמת. וכן, יש השמצות שאפשר לעשות במחשכים, לדוגמא: אם אדם מסוים מעל בכספי ציבור, ואחד מעובדיו רוצה לדווח על כך, הרי שניתן לתת לו לעשות זאת בחסות האנונימיות: הערך הציבורי של ביטוי כזה פשוט חשוב מספיק מכדי לסכן את הדובר.

     

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מגיב 19, אנחנו לא טוענים שיש לך כובע גרב. בבקשה אל תתבע
    צילום: shutterstock
    מומלצים