שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    האלבום של איימי וויינהאוס: לביאה מבוזבזת
    לא רבים האמנים שהשאירו אחרי מותם עבודות בלתי גמורות ראויות מבחינה אמנותית - גם לא איימי וויינהאוס. שי להב התרגש מהאלבום החדש - אבל זה רק בגלל שהיא, ובכן, מתה

    הצליל הדומיננטי ביותר, שמגיע אחרי ההאזנה לאלבום הזה, הוא אנחת רווחה. ואולי אנקה, במקרה של איימי וויינהאוס. כי פוטנציאל ההרס היה מפוזר כאן בשפע. אלבום חדש לגמרי, המופיע שניה אחרי התקררות הגופה, ונוצר באמצעות חיטוט בשיירים, נשמע כמו הזמנה חגיגית לאכזבה.

     

    טורים אחרונים של שי להב ב-ynet:

     

    החששות האלה, אם טרם הספקתם לשמוע, מתבדים למרבה השמחה החל מהרצועה הראשונה. לא מדובר בסקיצות ביתיות, שנלקחו מהטחובים שבמרתפים ונשמעים כמו המהום של עכברושים חמים (תודה, זאפה). ממש לא. הרצועות ב-"Lioness" מהוקצעות לגמרי, למרות שנאספו ממגוון רחב של שנים וסשנים שערכה הזמרת בחייה.

     

    צפו בקליפ: איימי וויינהאוס - "Our Day Will Come"

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    וויינהאוס, כרגיל, מצלצלת נפלא, וההפקה המוזיקלית שתרמו מארק רונסון וסלאם רמי עושה לשירים הרבה כבוד. חלק מהם, כמו "Wake Up Alone" (שהוקלט, במקור, לאלבום "Back To Black"), או "A Song For You" החותם, שאיימי הקליטה בבית עם גיטרה בלבד, הם מצמררים ממש.

     

    וגם: המשפחה של איימי מתרגשת מהאלבום

     

    אבל אחרים, ולא מעט מהם, כמעט מיותרים. הגרסה החלופית ל-"Valerie" לא ממש ראוייה לפרסום. גם השיר המקורי שנחשף לראשונה, "Between The Cheats", מבהיר היטב מדוע לא נחשף קודם לכן. באופן כללי, קשה להצביע על איזשהו קו מקשר בין הרצועות. כזה שהופך אותן ליותר ממקבץ מקרי, שנוצר בעקבות הנסיבות. למעשה, אפשר לקבוע בביטחון שלאלבום הזה לא הייתה כל הצדקה אמנותית, אלמלא ווינהאוס הייתה נפרדת מאיתנו באופן כל כך טראגי. השאלה הגדולה היא, האם יש לו הצדקה כעת?

     

    מצד אחד, אפשר לטעון שכל מפגש עם חומרים לא מוכרים של וויינהאוס, אמנית שגם בלי קשר למותה שחררה מעט מאד שירים, הוא ראוי ומשמעותי - ושדווקא השיטוט בתוך החלקים הפחות מוגמרים של העבודה שלה, הולם להפליא את אישיותה. הרי בניגוד לכל דיוות הפופ המושלמות והפלסטיקיות, וויינהאוס הייתה תמיד אנושית מאוד. אנושית מדי.

     

    עטיפת האלבום: Amy Winehouse. Lioness Hidden Treasures (עטיפת האלבום) (עטיפת האלבום)
    עטיפת האלבום: Amy Winehouse. Lioness Hidden Treasures

     

    מצד שני, רק במקרים נדירים מאוד עבודות חבויות של אמנים מוכרים מתגלות פתאום כפנינים. וזה, למרבה הצער, לא אחד המקרים האלה. ראוי ומכובד זה יפה. אבל לא מספיק, בטח במקרה של זמרת גדולה מהחיים כמו וויינהאוס. קרוב לוודאי שאם היינו מנטרלים את הרגשות העזים שהאמנית הזו ונסיבות מותה מעוררים, גם חלק עצום מהאימפקט של האלבום החדש היה נעלם.

     

    אבל למה בעצם צריך לנטרל? ולמה לא להשאיר למעריצים להחליט לבד? זאת, בעצם, התשובה שלי. אם אהבתם מאד את איימי וויינהאוס, האלבום הזה ירגש אתכם. ולא בהכרח מסיבות אמנותיות. שזה, כמובן, הדבר הנכון. כי הרי מה שעושה את המוזיקה לכל כך גדולה, הם דווקא השיקולים הרגשיים והלא מנומקים.

     

    ובכל זאת, אני חייב להעכיר מעט את האווירה. ככה, לפינאלה. בכל זאת, יש לי מוניטין שצריך לעמוד בו. המבקר של האינדיפנדנט הבריטי, שלא ממש אהב

    את האלבום, טען שה"גיבוב" הזה של חומרים לא קשורים, הוא הוכחה נוספת לכך שוויינהאוס הייתה "wasted", באנגלית - משחק מילים, שמתאים גם ל"מבוזבזת" וגם ל"גמורה" (מסמים ואלכוהול).

     

    ואין ספק שהוא צודק. אסור למדוד קריירה רק במונחים מספריים, אבל אמן שמנפק במהלך כמעט עשור של יצירה רק שני אלבומים (ולא הרבה חומרים משובחים נוספים, כפי שמתברר מהאלבום הזה), יכול אמנם להיות גדול - כפי שוויינהאוס היתה - אבל הוא גם בזבוז טרגי. ו-"Lioness", האלבום ה"חדש", רק מעצים את תחושת הבזבוז הזאת.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים