"תזיזו ת'רגליים 2": קצה הקרחון, ולא הרבה יותר
הבמאי ג'ורג' מילר עבר כברת דרך מאז סרטי "מקס הזועם". אך גם בלהיט האנימציה "תזיזו ת'רגליים 2" הוא מתמודד עם חורבן ואפוקליפסה עתידית - רק שכאן הגיבורים הם פינגווינים, ובמקום להילחם הם רוקדים סטפס ושרים בטון שופע אופטימיות
הדבר המרתק ביותר ב"תזיזו ת'רגליים 2" ("Happy Feet 2") הוא כברת הדרך שעשה יוצר הסרט ג'ורג' מילר לאורך האבולוציה הקולנועית ארוכת השנים שלו. הפינגווינים המאוירים של הבמאי האוסטרלי (שגם הפיק את הסרט וכתב את התסריט) הם ביטוי נוסף לשינוי המהותי שעבר מילר מאז סוף שנות ה-70/תחילת ה-80 כשהביא לנו את טרילוגיית "מקס הזועם" (ואת "המכשפות מאיסטוויק" בהמשך). עכשיו רק נשארת השאלה האם השינוי האבולוציוני הזה הוא חיובי או שלילי?
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
דבר אחד קושר את "מקס הזועם" (טרילוגיית סרטי האקשן המצליחה בכיכובו של מל גיבסון הצעיר) ואת "תזיזו ת'רגליים 2" - האפוקליפסה. ב"מקס הזועם" חורבן העולם הוא כבר בגדר מציאות יומיומית קשה, שמחייבת התמודדות אלימה ואדישה של הגיבור האנושי המחושל. ב"תזיזו ת'רגליים" סוף העולם קרב, אבל עדיין לא כאן. האדישות המאצ'ואיסטית מומרת בתמימות רכרוכית, וחרחורי המנועים הצורמים מוחלפים במוזיקה עולצת, רקיעות סטפס והרבה מצב רוח טוב שופע באופטימיות.
מילר-לייט
ככה זה: בעוד שבני האדם מתעלמים מהמצב העגום של כדור הארץ, בעלי החיים וביניהם הפינגווינים לא יכולים להרשות זאת לעצמם. מדובר בקרב על החיים, לא על כסף. קרב על קרח, מים ואוויר לנשימה, לא על בנזין (הדלק שמבעיר הסכסוך בעולם של מקס). הפינגווינים של אנטרטיקה לא יכולים להשלים עם הרס סביבת המחיה הארקטית שלהם, הם לא ישרדו במדבריות הצחיחים בהם מתרחשת עלילת סרטי "מקס הזועם".
אחרי שהתוודענו לפינגווין הצעיר מאמבל ב"תזיזו ת'רגליים" הראשון, בו נחשפנו לאיכויותיו כרקדן קרח, אנחנו חוזרים אליו בדמותו הבוגרת מעט יותר. מאמבל (בקולו של אלייג'ה ווד) הוא כבר אזרח מבוסס בקהילת הפינגווינים הקיסרים באנטרטיקה, ומורשת הסטפס שלו הונחלה בקרב הרבים, למעט אצל אריק הגוזל - בנו שלו. מאמבל הוא מודל של אבהות מלאת חיים, אך רופסת משהו. זה יכול לעבוד בחסות הקהילה המחבקת, אבל כשאריק בורח, תנאי השטח הקשים הופכים למאיימים באמת.
אריק ושניים מחבריו הצעירים מתלווים לידידו הקרוב של מאמבל, רמון (רובין וויליאמס), במסעו למולדתו. עם הגעתם הם מגלים כי תושבי המקום - פינגוויני האדלי - הולכים באש ובקרח אחרי פינגווין מסתורי וכריזמטי בשם סוון, שיכול אפילו לעוף. במבטא סקנדינבי (אם תרצו אקזוטי) הוא מספר על מסעותיו וסיפורי הגבורה הרבים שלו. גם אריק נשבה בקסמיו של סוון, שמהווה מודל אבהי תחליפי למאמבל. המנטרה שלו "אם תרצו משהו, תשיגו אותו" מחלחלת בכולם וגם בגוזל התמים.
אבל אז קורה אסון אקולוגי, ואפילו סוון לא מצליח להושיע. השינויים האקלימיים מביאים להתנגשות קרחונים שכלאה את קיסרות הפינגווינים בעמק בלתי חדיר. מאמבל, אריק, רמון והאחרים מנסים לגייס כל עזרה אפשרית כדי לפעול באופן אקטיבי נגד כוחות הטבע. הם יודעים שרק ביחד יצליחו לעשות שינוי. עם כל הכבוד לסוון, אישיות כובשת וכשרון אווירונאוטי מופלא לא יעזרו כאן. "אם תרצו משהו, תשיגו אותו" - נשמע כמו קלישאה קפיטליסטית שחוקה.
פינגוויני כל העולם התאחדו
ואכן, היו מבקרים אמריקנים שרמזו כי מן הסרט נודף ניחוח של סוציאליזם שמאיים להשחית את הילדים, במסווה של פינגווינים, שירים וריקודים (שהסרט משופע בהם). לא בטוח שצריך לקחת את הסרט ברצינות רבה כל כך, ספק אם הצופים הצעירים-צעירים מאוד של הסרט יכולים לעשות השלכה לוגית מרחיקת לכת מהמאבק המשותף של הפינגווינים נגד הקרחונים שסגרו על איזור המחיה שלהם - למהפכת המעמדות.
אם אכן יש ב"תזיזו ת'רגליים 2" מסרים סוציאליסטים חתרניים, הם מוטמנים היטב במעבה שכבות הקרח, איפשהו בין שלושת ממדי ה-3D. בסך הכול, מילר עצמו העצים את הספקטקלים הקוליים והוויזואליים כדי לספק הנאה טוטלית לילדים, שלא ממש קשורה לקודים של המבוגרים. לטובת העניין הם גם גייס את שורת הכוכבים - מדובבי הקוטב שלו: ווד, וויליאמס, הוגו וויבינג, סופיה ורגרה, פינק, הראפר קומון (שלושת האחרונים מככבים בימים אלה גם ב"סילבסטר בניו יורק") ועוד.
מקום של כבוד שמור לבראד פיט ומאט דיימון כוויל וביל, שני חסילונים שמגלים את עצמם כאינדיווידואלים מחוץ לנחיל העצום בו בילו את מיטב שנותיהם.
הם יוצאים למסע אבסורדי של גילוי עצמי שמדגיש גם הוא את מלאכת ההישרדות כבודדים וכחלק מקבוצה. השניים גונבים את ההצגה מהפינגווינים ושאר היצורים התבוניים שבסרט - כולל בני האדם שמופיעים לרגע, כחייזרים עם כוונות טובות דווקא.
בניגוד לסרטים "אקולוגיים" אחרים, או "מקס הזועם" לצורך העניין, "תזיזו ת'רגליים 2" אינו מצביע על אשמים במצב, אלא מצביע על המצב כאשם. יש כאוס, ועכשיו צריך לבדוק מה הדרך הכי יעילה להתמודד איתו: ביחד או לחוד. אפשר לחפש פה רעיונות פילוסופיים כבירים, כבכל סרט שהוא, אבל בסופו של דבר כל מה שמילר באמת רוצה זה ליצור חוויה כיפית ולא מאיימת במיוחד. אז זהו שינוי? נראה איך כל זה ישפיע על הרימייק של "מקס הזועם" שמילר עתיד לצלם בקרוב.
