"רסיסי אהבה": זכרונות משפחתיים מטושטשים

יותר מכל, מעלה "רסיסי אהבה", שכתב וביים ניסים נוטריקה, את זכרן של המלודרמות הפיוטיות של משה מזרחי. שם, ב"הבית ברחוב שלוש" ו"אני אוהב אותך, רוזה", כמו קמו לתחייה השכונות הפולקלוריסטיות של תל אביב וירושלים העתיקה, שהיוו רקע לסיפורי התבגרות מרירים-קסומים.

ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:

• הכל בשביל הכסף
• אדם על הקצה
• התמוטטות
• מלחמת האופל
  

גם סרטו של נוטריקה מתרחש בירושלים, השנה היא 1968, וגם הוא, בדומה למזרחי, מגולל סיפור בעל יסודות אוטוביוגרפיים שגיבוריו הם בני משפחה ספרדית. אלא שאת מקומו של היופי הלירי מבית מדרשו של מזרחי תופסים פה בעיקר הסתמיות והיעדר הרגש.

אישה שטיח

עלילת "רסיסי אהבה" עוקבת אחר אישה כנועה (ריימונד אמסלם המרשימה כתמיד), שבעלה הנגר (יחזקאל לזרוב) הוא קלפן ושתיין המנהל רומן עם ה"פאם פאטאל" השכונתית (עדנה בליליוס). בניסיון להחזיר אליה את בעלה, פונה הרעיה הנבגדת אל קוראת בקלפים שתמיט קללה על צרתה, אף מוכנה לספוג השפלות פומביות מצד אישהּ ומאהבתו, אך ללא הועיל.

• הערות הבמאי: נסים נוטריקה מספר על עשיית סרטו "רסיסי אהבה"
  

הבעל מצדו נכנס לשותפות עסקית במועדון לילה, בו הוא ממשיך לבזבז את כספו ולילותיו. במקביל, לכל אחד מארבעת הילדים עניינים משלו: הבן הבכור, המשרת בצה"ל, נמנע מלצאת לחופשות ולהגיע הביתה; הבת עזבה לחבורת נוער בקיבוץ; בן אחר מתכונן לחגיגת בר המצווה שלו (ותמיד מתקיימת בר מצווה בסרטים מעין אלה); ואילו הצעיר ביותר בוחר לחדול מלדבר, ומתבונן במשפחתו הקורסת בעיניים פיקחות (עוד "דמות חובה" בסרטים מסוג זה).

יחזקאל לזרוב וריימונד אמסלם ב"רסיסי אהבה"(מתוך הסרט )

אל כל אלה מצטרפים השכן ניצול השואה (ערן בן זאב), שותפו של הבעל לעסקי הנגרות, שמחזר בחן אחר האישה הדואבת, ועוד קשישה מקומית (רבקה בכר), הרוקקת ומקללת בערבית, ושדמותה אמורה להוסיף לסרט ניחוחות "פולקלוריסטיים".

יחד עם "אחותי היפה", שיצא לאקרנים מוקדם יותר השנה, מבקש "רסיסי אהבה" להתייחס אל המלודרמה העממית-מזרחית נוסח ג'ורג' עובדיה, שמעולם לא זכתה כאן בלגיטימציה. אל שני הסרטים הללו אפשר להוסיף את "הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן", שאף הוא מצדיע למקורותיו העממיים של הקולנוע הישראלי.

עדנה בליליוס רוקדת בסצינה מ"רסיסי אהבה"

ואכן, לו היה סרטו של נוטריקה פוסע נמרצות בנתיבי הדמעות שפרץ עובדיה בקולנוע המקומי, אפשר היה אולי להתרגש ממנו, או למצער - לחייך בנוסטלגיה. אבל הסיפור פה מותיר את הצופה בעיקר אדיש-– לדמויות, לכאבן, לעולמן, עד שזכרו מתפוגג כבר על סף היציאה מהאולם. יתר על כן, דמותו של אבי המשפחה משורטטת בקווים כה גסים (אולי תוצאה של זיכרון הילדות הטראומטי), כך שהיא הופכת לקריקטורה סתמית.

טראומה ולא מאומה

סרטים רבים נוצרו במטרה לעבד חוויות התבגרות קשות, ולספק תובנות שהן תוצר של התבוננות ממרחק הזמן. "רסיסי אהבה", למרבה הצער, אינו מצליח במשימה.

האם בו מתוארת כקדושה מעונה, ואילו האב הוא דמות רופסת וחלשת אופי, שהסרט לא עושה כל ניסיון להבינה. אלו הם סטריאוטיפים משפחתיים שהיו עובדים אולי לו היה הסרט מקצין אל עבר סוחטני הדמעות בנוסח עובדיה, אך כאמור - לא כך קורה.

"רסיסי אהבה" אינו סרט פסול או רע במיוחד. אך הוא נכשל במשימה החשובה ביותר – לרגש. הסימבוליות המופרזת (פיצוץ הסלעים בהרי ירושלים כסמל לסדק ההולך ונפער בתא המשפחתי), הדמויות הלא ברורות, והצבעוניות הפולקלוריסטית של שכונת נחלאות הירושלמית, שבאה על חשבון הדרמה המשכנעת - כל אלה הם בעוכריו. לעומת זאת, משחקה של ריימונד אמסלם רבת הנוכחות כאישה הנואשת להשיב אליה את בעלה, הוא נקודת אור מנצנצת.