שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    שליחות אחרונה: הרגעים שלאחר הטבח במומבאי
    לפני ארבע שנים השתלטו מחבלים על בית חב"ד במומבאי, ורצחו שישה יהודים - ובהם שליחי חב"ד במקום, רבקי וגבי הולצברג. ספר חדש מתעד את שליחותם של בני הזוג, עד לרגעים המצמררים שלאחר הפיגוע. קבלו פרק מהספר

    המראות שקידמו את פניהם של אנשי זק"א עם כניסתם אל הבית, הצביעו בבירור על מאבק נורא שהתחולל ברחבי הבניין במשך יותר מארבעים ושמונה שעות. ההרס המוחלט העיד על מכת האש שהנחיתו ההודים ללא הבחנה. הבניין שנותק מחשמל, היה חשוך לגמרי על כל שש קומותיו.

     

    עוד בערוץ היהדות  - קראו:

     

    אלומות הפנסים של המחלצים האירו את מה שנותר מקומת הכניסה שעיצבה רבקי. הקירות היו מנוקבים, הזגוגיות מנופצות, ואת החושך הכבד אפף ריח של אבק שרפה מעורב בסירחון קשה. אותו ריח נורא, שמקורו נותר עלום במשך דקות ארוכות, הטריד את אנשי זק"א. זה לא היה ריח של גופות חרוכות. הם ידעו היטב להבחין בריח כזה, בשל ניסיונם מזירות פיגוע רבות. גם האפשרות שמדובר בריח של דם קרוש נשללה. אבל הריח הדוחה המשיך וליווה אותם כשחיפשו אחר סימן לבני הערובה. הוא היה בכל מקום.

     

    אנשי זק"א החלו בחיפושים באופן שיטתי, מהקומה התחתונה ועד לגג. ההריסות הרבות והחושך הקשו עליהם מאוד. הם עלו לקומה הראשונה ונכנסו אל בית הכנסת. ארונות הספרים קרסו, ודופנותיהם נבקעו ממטר הכדורים שחדר דרך החלונות. ספרי קודש רבים היו פזורים על הרצפה. אחרים, שנותרו על שולחנות הלימוד, היו ספוגים בדם יבש.

     

    את החושך הכבד אפף ריח של אבק שרפה מעורב בסירחון קשה, שהטריד את אנשי זק"א (צילום: AP) (צילום: AP)
    את החושך הכבד אפף ריח של אבק שרפה מעורב בסירחון קשה, שהטריד את אנשי זק"א(צילום: AP)

     

    על אחד השולחנות הם זיהו גופה, ראשה שמוט על ספר: מסכת ברכות בתלמוד הבבלי. היה זה משגיח הכשרות אריה לייביש טייטלבוים. מצב הגופה העיד כי נרצח בתחילת האירוע. סימני חבלה נראו על פניו. לא רחוק ממנו נמצאה גופת חברו, משגיח הכשרות בן-ציון קרומן. גם הוא נפגע מכדורים ומרסיסים, וגם הוא נחבל מפניו מחפץ כהה או ממכה.

     

    הגופה השלישית שנמצאה בקומה זו הייתה של גבי. הפציעות שניכרו בה נגרמו מצרור יריות של נשק קל.

     

    באחד מחדרי האירוח שבקומה השלישית, נגלה לאנשי זק"א מראה מזוויע: על מיטה רחבה נמצאו שתי גופות של נשים, כפותות זו לזו בכבלי טלפון. ידיהן ורגליהן נקשרו בחוזקה. פניהן הושחתו לגמרי, כתוצאה מפיצוץ של רימון. אלו היו שתי התיירות המבוגרות, יוכבד אורפז ונורמה שוורצבלט-רבינוביץ'.

     

     

    אנשי זק"א המשיכו לסרוק בקפדנות את הבית, משימה שארכה זמן רב. לפני כניסתם אל הבית הם עודכנו בעדותה של סנדרה, שראתה את רבקי בחיים במשרד של גבי שבקומה הראשונה. העובדה שהגופה של רבקי לא נמצאה שם, הפיחה בהם תקווה. אולי היא הצליחה להימלט מהמחבלים? אולי היא מקבלת טיפול בבית חולים קרוב? הם החלו לסרוק שוב את הבית בקפדנות יתרה, עברו בכל חלל נסתר כשידיהם מגששות ומסיטות ערמות של אבנים, זכוכיות ורהיטים מנופצים.

     

    לאחר כחצי שעה נמצאה גופתה של רבקי קבורה מתחת לגל אבנים, בחדר המדרגות שהוביל אל הקומה השנייה. כיצד הגיעה לשם? אין לדעת בוודאות. אם נלקחה בכוח בידי המחבל ממשרדו של גבי - שם ראתה אותה סנדרה בפעם האחרונה, לצדו של מוישי - לא היה לכך כל סימן בשטח. רבקי הייתה ההרוגה השישית והאחרונה שהוצאה מהבית.

     

    זמן קצר לאחר שהסתיימו החיפושים בכל קומות הבית, נשמעה קריאה מלמטה. בחצר האחורית של הבניין, ליד היציאה מהמטבח, עמד איש זק"א מול דלתות פתוחות של מקרר, והאיר בפנסו פנימה. בתוך המקרר היו מונחים זה על גבי זה עשרות רבות של עופות ששחט גבי. הצחנה הנוראית שעלתה מהמקרר המלא אך הכבוי, היא שליוותה את אנשי זק"א מרגע כניסתם.

     

     

    ההמתנה לבשורה הגורלית של אנשי זק"א נמשכה לנצח. השעה הייתה כבר אחרי חצות, אבל מוישי סירב ללכת לישון. הוא המשיך לבכות ולהיצמד בחוזקה אל סנדרה. כדי לשמחו מעט, ישבו איתו שמעון ויהודית, שרו לו שירי יום הולדת, והגישו לו מתנה שהביאו מישראל: כדור כתום. ממש היום, חשבה לעצמה יהודית, היתה אמורה להתקיים בבית חב"ד מסיבת יום הולדת גדולה למוישי, שלכבודה היא שלחה ממתקים מהארץ עם אורח שביקר אצל גבי ורבקי. לרגע אחד היא דמיינה לעצמה שהכול יסתיים לטובה, שבמוצאי השבת יחגגו כולם את יום ההולדת, שגבי ורבקי יהיו בריאים ושלמים.

     

    המטפלת סנדרה נושאת את מוישי הולצברג, עם הוריה של רבקי  (צילום: בועז ארד) (צילום: בועז ארד)
    המטפלת סנדרה נושאת את מוישי הולצברג, עם הוריה של רבקי (צילום: בועז ארד)

     

    בשעות הקטנות של הלילה פרשו שמעון ויהודית מותשים למיטותיהם. בבוקרו של יום השבת הגיע אל הבית קובי אלבז, וביקש לדבר איתם ביחידות. הוא סיפר להם שגופותיהם של גבי ורבקי זוהו בוודאות.

     

    אבל כבד נפל על הבית. ומאחר שעל פי ההלכה נאסר עליהם להתאבל בשבת - היו השעות של אותה השבת מייסרות שבעתיים. שמעון ויהודית לא קרעו את בגדיהם, לא ישבו על הרצפה, ולא יכלו לפרוץ בבכי ולהתאבל על אובדנם.

     

    מוישי, שעדיין היה שרוי בהלם ובבלבול, בכה בקול רם במקומם, וקרא מדי פעם לאמו או לאביו שנעלמו במפתיע. יהודית נלחמה בדמעות, ופרשה למקומות נסתרים כדי לבכות. שמעון נותר מכונס בעצמו, עוצר את רגשותיו כדי לא להישבר.

     

    מאוחר יותר בישר להם הרב גולדברג, שליח חב"ד בגואה, כי ההודים מבקשים לקיים נתיחה שלאחר המוות, דבר הנחשב לחילול חמור של כבוד המת על פי ההלכה היהודית. הידיעה הסעירה אותם מאוד. נדמה שהיא קרעה באחת את שכבות האיפוק שעטו שמעון ויהודית. המחשבה כי אנשים זרים עלולים לנתח את הגופות ובכך לחלל את גופם של גבי ורבקי, צימררה אותם והובילה להתפרצות גדולה של רגשות כעס ובלבול.

     

    אנשי זק"א מיהרו להרגיע אותם. הם הבטיחו כי ימנעו מההודים בכל דרך לבצע את הנתיחה. ד"ר אהרן אברהם, ידידם הקרוב של גבי ורבקי, הגיע באותה השעה לבית החולים שאליו הובאו הגופות, וניצל את מעמדו כרופא כדי למנוע כל נתיחה האסורה על פי ההלכה היהודית.

     

     

    בבוקר יום ראשון חזרו אנשי זק"א אל הבית. השמש חשפה באורה את מה שנגלה באלומות הפנסים: עוד ועוד קירות מפויחים, שטיחים מגואלים בדם, ספרי קודש קרועים, חפצים שרופים.

     

    ספר התורה נוקב מכדור בודד, בפרשת "אחרי מות" (צילום: בועז ארד) (צילום: בועז ארד)
    ספר התורה נוקב מכדור בודד, בפרשת "אחרי מות"(צילום: בועז ארד)

     

    "כי הדם הוא הנפש", כך נכתב בתורה (דברים י"ב, 23), ולכן גם הדם חייב בקבורה על פי ההלכה. לאור מצווה זאת, החלו אנשי זק"א לעבור בדקדקנות על פני כל הבניין ולאסוף את הדם הקרוש: מהקירות, מהרצפה, מהבגדים, מהשמיכות, מהחפצים. הם התקדמו באיטיות, כשלא פעם הם יורדים על ברכיהם ולצדם שקים שהולכים ומתמלאים.

     

    לבסוף התפנו לטפל בתשמישי הקדושה שבבית הכנסת. הם ניגשו אל ארון הקודש: במבט ראשון, לא ניכרו בו סימני פגיעה. הפרוכת הוסטה הצידה, והארון היה פתוח. מי פתח אותו? אין לדעת. אולי החיילים ההודים שחשבו כי זהו מקום מסתור לתחמושת של המחבלים.

     

    ספר התורה היה מונח במקומו, בדיוק באותו המקום שבו הושאר לאחר יום הכיפורים, כחודש וחצי לפני כן. בלבו היה סימן קטן של כדור בודד שחצה את הפרוכת המעוטרת ואת העץ המגונן. שמעון רוזנברג, אביה של רבקי, סיפר מאוחר יותר כי הכדור חדר ישירות אל הפסוקים הראשונים בפרשת "אחרי מות" (ויקרא ט"ז, 1), המתאר שיחה שקיים הקב"ה עם משה בעקבות מותם של נדב ואביהוא, בניו של אהרן הכהן, לאחר שהשניים נשרפו חיים מול עיני אביהם:

     

    "וידבר יהוה אל-משה אחרי מות שני בני אהרן בקָרבתם לפני יהוה וימתו. ויאמר יהוה אל-משה, דבר אל-אהרן אחיך
    וְאַל יבא בכל-עת אל-הקדש מבית לפרכת אל-פני הַכַּפּׂרֶת אשר על-הארון ולא ימות, כי בענן אֵרָאֶה על-הַכַּפּׂרֶת".

     

    משמעות רבה גלומה בפסוקים אלה ליהודי המאמין. בני אהרן הכהן, נדב ואביהוא, לא מתו כך סתם בנסיבות טבעיות, אלא בצורה טרגית ופתאומית: הם ניגשו אל המזבח שבאוהל מועד, ואז, בלי שום סימן מקדים, אש ירדה מהשמים ושרפה אותם מול עיני אביהם והעם.

     

    באותו רגע נורא בחייו, כשמראה שני בניו עוד ניצב לנגד עיניו, מספרת התורה על תגובתו המאופקת של האב: "ויידום אהרן". וכי מה יכול היה לומר באותו הרגע? האם נותר לו עוד דבר לעשות מלבד לקבל את הדין?

     

    • הפרק "הכניסה לבית" לקוח מתוך הספר "השליחות האחרונה" שיצא בימים אלה - סיפור שליחי חב"ד שנהרגו בפיגוע במומביי, בהוצאת "אחוזת בית"

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    רבקי וגבי הולצברג ז"ל
    צילום: רויטרס
    עטיפת הספר
    השליחות האחרונה - עטיפת הספר
    עטיפת הספר
    מומלצים