שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    "שמות של אהבה": נעים בין זהויות

    הקומדיה הצרפתית "שמות של אהבה" בוחנת באופן הומוריסטי את הזהות הלאומית הצרפתית על מטעניה האתניים השונים. האם ניתן לגשר על הפערים באמצעות אהבה ומיניות. חבל רק שהבמאי מישל לקלרק מקלקל בהתייחסויותיו לשואה

    מול העליבות המאפיינת חלק גדול מהתוצרים הסינתטיים שהוליווד מגדירה כ"קומדיה רומנטית" מתבלטת ההעזה של "שמות של אהבה" ("Les Nom De Gens"). שמו המקורי של הסרט "השמות של אנשים" מעיד על הכוונה לחרוג מרדידות הז'אנר במתכונתו העכשווית.

     

    ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:

     

    סרטו של הבמאי והתסריטאי מישל לקלרק נובע מתוך הביוגרפיה הפרטית של יוצרו. זהו ניסיון לבחון תהליכים מורכבים של הגדרה עצמית ושל קיום יחד עם האחר בצרפת העכשווית. כל זה בשילוב שפה קולנועית המנסה להיות מתוחכמת ועם יותר מקורטוב של שובבות מינית צרפתית. על פניו זו חבילה מנצחת.

     

    אך יש לזכור את מה שיודע כל טבח: תבשיל לא בהכרח משתפר עם מוסיפים לו עוד ועוד מרכיבים. ההעזה אינה מפצה על החולשה המופגנת דווקא בשני ההיבטים שאמורים להיות הבסיס לכל התוספות: האמינות של הסיטואציה הרומנטית, וכמות פרצי הצחוק המלווה את הסרט. אמנם ליקויים אלו לא הפריעו לסרט לזכות בפרסי הסזאר לתסריט ולשחקנית הראשית (שרה פורסטייה), אך נדמה כי הדבר בעיקר מעיד על מצבו הלא מזהיר של המיינסטרים הצרפתי העכשווי.

     

    חיות חיות וחיות מתות

    ארתור מרטן (ז'ק גמבלן) הוא וטרינר עם התמחות בהתפרצות מגפות בקרב חיות. שמו הוא לא רק שם צרפתי נפוץ אלא גם שמה של חברת ציוד מטבח צרפתי. כך שעל פני השטח נראה כי הקשר השורשי שלו לצרפת מבוסס היטב.

     

    אך ארתור הוא גם בנה של אנט (מישל מורטי), שכילדה ניצלה מגירוש למחנה השמדה שבו נרצח אביה, ולפני כן סבו וסבתו של ארתור היגרו לצרפת (ככל הנראה) מיוון.

     

    הקשר הצרפתי גירסת מישל לקלרק ()
    הקשר הצרפתי גירסת מישל לקלרק

     

    אנט נישאה ללוסיין (ז'אק בודה), צרפתי בכל רמ"ח איבריו. לוסיין הפדנט שירת כחייל באלג'יר לפני המלחמה הקולוניאליסטית של סוף שנות ה-50 ולאחר מכן גם עבד בכור גרעיני - שני עיסוקים המותירים משקע פוליטי ואקולוגי בצרפת העכשווית. ילדותו של ארתור עברה בניסיון מודע לעמעם כל זכר להיסטוריה היהודית מצד משפחת אימו.

     

    כל המידע הזה מועבר במונולוג הפותח את הסרט והשואב לא מעט השראה מזה המופיע בתחילת "הרומן של עם אנני" (1977) של וודי אלן - כולל הזיכרון הסובייקטיבי, והופעות האורח של הדמות בתוך הזיכרונות של ילדותה. בהמשך יופיעו התייחסויות נוספות לסרט זה.

     

    במונולוג הפותח של ארתור נשזר גם מונולוג שני השייך לדמותה של באיה בן מחמוד (פורסטייה). שמה הפרטי והמראה הבהיר שלה גורמים לאנשים לתהות על מוצאה. ה"בן מחמוד" סוגר את העניין.

     

    גמבלין ופורסטיה. מתחבאים מאחורי זהויות ()
    גמבלין ופורסטיה. מתחבאים מאחורי זהויות

     

    רבים מבני משפחתו של אביה חוסלו על ידי כוחות הצבא הצרפתי באלג'יריה. האב מוחמד (זינדין סולאם) היגר לצרפת ולא נוטר טינה. הוא התחתן עם ילדת פרחים צרפתית בשם ססיל (קרול פרנק), ונולדה להם בת שספגה את המורשת הפוליטית הרדיקלית של אמה. החיבור מוביל לתפיסה לא קונוונציונלית לגבי אפשרות היישום של "עשו אהבה ולא מלחמה".

     

    באיה היא "שרמוטה פוליטית". בילדותה היא היתה קורבן לתקיפה מינית וכבוגרת היא התגברה על המעשה בהחלטה מודעת לתקן את העולם באמצעות גופה. כנציגת שמאל הרואה בכל מי שמימינו "פאשיסט", היא שוכבת עם גברים המחזיקים בעמדות פוליטיות שונות משלה בכדי להטות אותם לעמדותיה. הרעיון הפרובוקטיבי הזה נותר לא אמין באופן יישומו בסרט. יתרה מזאת, נימפומניות (גם אם היא מונעת מטראומה מינית ואג'נדה פוליטית) היא לא נקודת מוצא מבטיחה לקומדיה רומנטית.

     

    מי אני? מי אתה? מי אנחנו?

    כל המידע הזה מובא ברבע השעה הראשונה של הסרט, במונולוג הפתיחה המשולב של שתי הדמויות. ארתור ובאיה נפגשים, ומתחיל להירקם ביניהם קשר שבמהלכו כל אחד מהם יתקרב יותר לזהותו שלו, בעודם מנסים למצוא את נקודת האיזון שתהפוך אותם לזוג. הרקע המורכב של הוריהם,

    במיוחד כשהם מועמדים מול ההורים שנמצאים בצד השני, מעלה את אפשרות ההשלמה בין דיכוטומיות טעונות בחברה הצרפתית - צרפת/אלג'יר, יהודי/מוסלמי, ימין/שמאל.

     

    התסריט נכתב בשיתוף פעולה עם באיה קאסמי, אשתו של לקלרק, כך שאין זה מפתיע לגלות שהרקע של שניהם מהדהד לכל אורך הסרט. למרבה הצער נדמה כי הבמאי, שכבר אינו מזהה עצמו כיהודי, חוטא בהקבלות סרות טעם ביחס לשואה.

     

    מילא ההקבלה בין השואה ומעשי הקולוניאליסטים הצרפתים באלג'יר. מילא ההשוואה בין שתיקה של ניצולת שואה ושל ילדה שהותקפה מינית. אך כשבסוף הסרט הגיבור נמנע מלהמית בגז תרנגולות שעלולות להיות נגועות במחלה, הסרט רומז כי סירוב זה קשור להכרתו המתפתחת בחשיבות ההיסטוריה היהודית בזהותו. אפשר היה לוותר על אנלוגיה זו.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ז'אן גמבלן ושרה פורסטייה ב"שמות של אהבה"
    לאתר ההטבות
    מומלצים