שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות

    חץ שחור, חור בלב: גיבור הצנחנים והפעולה בעזה

    אהרן דוידי שמת השבוע היה הסמג"ד של אריק שרון בפעולת התגמול הגדולה ב-1955. ההפתעה שאבדה, חיסול החיילים המצרים, פינוי הפצועים על כפיים והסודני שהתחבא מתחת למיטה - שלפנו את תחקיר המבצע ושמענו עוד לוחם שקיבל אז את עיטור העוז. מהדיאלוג עם דוידי תחת אש הוא זוכר כל מילה

    "טרקטוריסט, חבר קיבוץ עין השלושה שבנגב נהרג הלילה וחברו נפצע בקרב עם כנופיות מסתננים", זעקה הכתבה שבכותרת הראשית בעיתון הערב של "ידיעות אחרונות" ב-25 בינואר 1955. "אש אוטומטית נפתחה לעבר שני טרקטוריסטים אשר עסקו בחריש בשדות המשק". למחרת דווח: "ועדת שביתת הנשק הישראלית מצרית תתכנס לישיבת חירום לדון בתלונת ישראל".

     

    במדינה הצעירה לא תלו תקוות מיוחדות בגנרל הקנדי ברנס שעמד בראש הוועדה שהוקמה אחרי מלחמת העצמאות. סדרת התקיפות של הפדאיון המצרי על אוכלוסייה אזרחית חייבה תגובה. הוחלט להנחית מכה כואבת למצרים, עד שיבינו שפעולות הטרור יגבו מחיר דמים גם מהם. פעולת התגמול תוכננה תוך זמן קצר, תחת שם הקוד "חץ שחור". שר הביטחון דוד בן גוריון והרמטכ"ל משה דיין הטילו את המשימה על מג"ד הצנחנים, שבפקודת המבצע כונה סא"ל א.ש, אריאל שרון, ועל סגנו אהרן דוידי.

     

    באדיבות ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון ()
    באדיבות ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון

     

    57 שנים אחרי, עלו בשבוע שעבר לוחמי המבצע ההוא אל אנדרטת "חץ שחור", מול צפון רצועת עזה, המנציחה את מורשת הקרב של הצנחנים בתקופת פעולות התגמול. הם נשאו דברים והעלו זיכרונות, דיברו בשבחם של המפקדים. תא"ל (מיל') דוידי נפקד מהטקס, בשל בריאותו הרופפת. חבריו ופקודיו בצנחנים הגיעו לבקר את המפקד החולה מיד בתום האירוע. "תודה שבאתם לבקר אותי בעודי בחיים", אמר להם. אחרי כמה ימים, בשבת שעברה, דוידי הלך לעולמו בגיל 84.

     

    "המטרה - להרוג מצרים"

    "ייעודן של פעולות התגמול", כתב לימים דיין במאמר שפרסם ב-64', "לא היה נקמה או עונש, אלא הרתעה. להביא את שלטונות הארצות הערביות המפעילות יחידות טרור נגד ישראל להכרה כי נזקן יהיה רב מתועלתן". הדרך להרתעה, גם אם לא צוינה במפורש בפקודות המבצעים, עברה דרך פגיעה בחיילי האויב בשטחם - עונש הולם, לתפיסת ההנהגה הביטחונית, למי שסבור היה שדם יהודי הוא הפקר.

     

    באתר ההנצחה מול רצועת עזה (צילום: גידו רן) (צילום: גידו רן)
    באתר ההנצחה מול רצועת עזה(צילום: גידו רן)

     

    משנת 53' ביצעה יחידה 101 בפיקודו של שרון פעולות תגמול מעבר לגבול, בהמשך היה זה גדוד הצנחנים 890 שיחידה 101 סופחה לתוכו. השתתפות בפעולות הייתה שאיפתם הגדולה של מפקדי הצנחנים. רוח ההתנדבות, היוקרה המבצעית וכמובן האגו היו מונחים על הכף. יש שזוכרים עד היום, כמעט 60 שנה אחרי, את הדמעות שזלגו מעיניו של אחד הקצינים כשהתבשר שלא ישתתף בפעולת תגמול ואיך הבטיח לו שרון שבפעם הבאה יפצה אותו.

     "חץ שחור" הייתה הזדמנות טובה לרצות את כולם. שרון בחר למשימה כמה קצינים בכירים - כל אחד מהם קיבל פיקוד על כוח קטן, רק כדי שיוכלו כולם לקחת חלק פעיל בתקיפה.

     

    בתיק מבצע "חץ שחור" שנמצא בארכיון צה"ל ומערכת הביטחון מופיעות פקודות המבצע, כפי שהוטלו על שרון ועל דוידי. "מגמת צה"ל להגיב על פעולות הרצח והמודיעין אשר בסיסן ברצועת עזה", נכתב. "הכוונה - לחדור למחנה הצבאי באזור עזה, לפוצץ ולחבל את מתקניו. יש לפגוע בחיילי האויב רק במידה שהם מפריעים לביצוע הפעולה".

     

    פקודת המבצע. לחיילים אמרו גם דברים אחרים. באדיבות ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון  ()
    פקודת המבצע. לחיילים אמרו גם דברים אחרים. באדיבות ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון

     

    תא"ל במיל' עוזי עילם, סגן מפקד כוח א' בפעולה שקיבל על חלקו בקרב את עיטור העוז, דווקא זוכר פקודה אחרת, מעודנת הרבה פחות: "המטרה הייתה להרוג מצרים ולפוצץ את המחנה", הוא משחזר בשיחה עם ynet. "לפגוע באנשי צבא מצרים רבים ככל האפשר ולהשאיר חורבן מספיק גדול, שהמודיעין המצרי היושב בעזה ייקח עצמו בידיים וירסנו את הפדאיון".

     

    איך תיתכן פקודה "לפגוע בחיילי האויב רק במידה שהם מפריעים לביצוע הפעולה", אם המטרה עצמה היא לפגוע בחיילי אויב? "אל תבקש ממני להסביר נוסח של פקודות שנכתבו לפני 57 שנה", מבקש עילם. על כל פנים, בין העדויות שנגבו בנספח המצורף בכתב יד לתחקיר שנערך שבועות ספורים לאחר המבצע, ב-17 במרס 1955, מצוטט אחד הלוחמים: "אין הגבלה להרוגי אויב כפי שזה היה בעבר".


    מתוך עדות כתובה של אחד החיילים (לחצו להגדלה)

     

    בנוגע לנפגעים בקרב החיילים, פקודת המבצע חד משמעית - "אין להשאיר נפגעים בשטח". לימים, בעקבות ההסתבכות בקרב שתתואר בהמשך, תהה פקודה זו נקודת ציון של ממש במורשת צה"ל. באשר לאופן הביצוע ומחשש לתסבוכת מדינית בעקבות המבצע המתוכנן, נכתב: "יש לקחת תחמושת בלתי מסמנת ולהשתדל לא להשאיר עקבות עד כמה שאפשר - כיוון שהפעולה תהיה נושא לוועדת שביתת הנשק". את הפקודה הזו לא הצליחו הצנחנים למלא. גורם ההפתעה אבד כבר בדקות הראשונות.

     

    כובעי טמבל במקום קסדות

    מפקד המבצע אריק שרון לא הסתפק במטרה שנקבעה - פגיעה במחנה חיל המצב המצרי - ודרש להוסיף מטרות סמוכות, בהן ידוע על ריכוז חיילים מצרים: מכון המים של עזה, מזרחית למחנה, ומתקני תחנת הרכבת שבדרום מערב. דרישתו נענתה בחיוב על ידי שר הביטחון והרמטכ"ל, תוך הבהרה כי הכוחות יטפלו במטרות המשנה רק לאחר השלמת המשימה הראשית - פגיעה במחנה המצרי. לכולם היה ברור שהשלמת המשימות תתאפשר רק בזכות שמירה על ההפתעה. "בשלב זה חיילי הגדוד ומפקדיו הנמוכים ידעו רק שפעולה עומדת להתבצע אך איש לא ידע מקרב מפקדי הפלוגות מתי, היכן או איך".

     

    התכנון נשען בעיקר על תצלומי אוויר ישנים. באדיבות ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון  ()
    התכנון נשען בעיקר על תצלומי אוויר ישנים. באדיבות ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון

     

    לא פחות מחמישה כוחות גיבשו שרון ודוידי לצורך המשימה. כוח א' בפיקודו של סעדיה (סופפו) אלקיים, כוח ב' בפיקוד משה ינוקא. על כוח ג' פיקד דני מט ובראש כוח ד' עמד מוטה גור (בתחקיר "מותה"), לימים הרמטכ"ל. על כוח ה', שתפקד כעתודה גדודית פיקד אברהם חלווה. דוד (דדו) אלעזר, הרמטכ"ל ב-73', הצטרף אז למטה הפיקוד לצדו של שרון, מטעם מחלקת ההדרכה במטכ"ל. על כך נאמר בתחקיר המבצע כי "מונו מפקדי מחלקות לפעולה שהם למעשה מ"פים מתוך רצון לאפשר למרבית הסגל הפיקודי של הגדוד ליטול חלק בפעולה".

     

    תיק המודיעין שנמסר לשרון כלל ידיעות על השטח ומערך האויב וכוחותיו, אך עיקר ידיעותיו על השטח נשענו על תצלומי אוויר שהתבררו כלא מעודכנים, מרשם בריטי של המחנה מ-1947 ועל היכרותם של המפקדים, ושרון בראשם, את האזור. "סיור מוקדם לא נעשה על ידי הגדוד כי היה חשש שהדבר עלול רק להגביר את כוננות האויב", נכתב בתחקיר המבצע.

     "הקמ"ן הפיקודי הציע סיור אווירי אך המג"ד (שרון) סמך על צילומי האוויר המפוענחים ועל ידיעתו האישית את השטח". מפענחי תצלומי האוויר סימנו את הגדר סביב המחנה, שאמור היה להיות מואר, כנקודת ציון. כשיגיעו לגדר יפרצו ויחדרו פנימה. "לטעויות במיקום הגדר והתאורה, נודעה אחר כך חשיבות רבה בהשתלשלות האירועים".

     

    ב-28 בפברואר 1955 בשעה 14:00 עשו דרכם הכוחות לעבר קיבוץ גבים שבדרום. כדי לשבש את פעילותו של המודיעין המצרי וכדי לשמור על סודיות מוחלטת, "הכוחות יצאו במרווחי זמן של רבע שעה, כשהחיילים חבושים כובעי גרב וכובעי טמבל וביניהם מפוזרות חיילות על מנת לטשטש את הרושם של יציאה לפעולה. הנשק מונח על רצפת המכוניות וכל מי שראה את המכוניות ונוסעיהן לא ראה לפניו אלא קבוצה עליזה של חיילים וחיילות היוצאים לטייל להנאתם". עם הגיעם לבארי קיבלו החיילים תדריך מפורט על הפעולה. "לבסוף סיכם המג"ד את התדריך בנאום קצר לכל הגדוד, שיטה זו וידאה סודיות קפדנית ביותר". עם חשכה החל הכוח בנסיעה לכפר עזה בשיירת מכוניות שאורותיהן כבויים, ומשם ברגל אל היעד.

     

    "לא היה לי נעים להתכופף כשהוא עומד"

    כשניתנה פקודת היציאה הכוח החל לנוע מערבה. תוך כדי צעידה מעבר לגבול, אחרי חנייה קצרה בשטח, נשמעה לפתע קריאה. הלוחמים טענו בתחקיר כי הקריאה נשמעה כ"דוד!" ומיד לאחריה נורתה ירייה. מיד התברר כי הייתה זו קריאת אזהרה שנשמעה מעמדה חפורה ומכוסה ובה מארב מצרי. כוח הצנחנים הגיב בהסתערות וירה למוות בשני חיילים, שניים נוספים הספיקו להימלט. כרגע, היה ברור לכולם, זה רק עניין של זמן עד שתגיע תגבורת מצרית. חייבים להזדרז.

     

    איפה בדיוק היה המחנה? באדיבות ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון  ()
    איפה בדיוק היה המחנה? באדיבות ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
     

    כוח א' היה אמור להסתער על המחנה. עם הגיעו לאזור, יצא לבדו מפקד הכוח, סופפו, לסיור בשטח כדי לאתר את המחנה, בהתאם לתצלומי האוויר שנמסרו לו. כעבור רבע שעה חזר ובישר כי מצא את המחנה המואר, כפי שטען המודיעין, וגילה גם מאהל נוסף של חמישה אוהלים וכמה חושות. "כאן החלה הטעות שקבעה את המשך הפעולה", נכתב על כך בתחקיר.

     "בניגוד לצפוי מקודם היה מחנה חיל המצב בלתי מואר ואילו מכון המים הואר באור חזק". לפי המודיעין בכל פריצה מצפון ייתקל הכוח הפורץ בגדר המחנה ורק לאחר מכן יגיע למכון המים, אבל המציאות כפי שהסתבר הייתה אחרת. הכוח טעה בכיוונים ופרץ למכון המים, בטוח שזהו המחנה המצרי.

     

    כוח א' פרץ את שער מכון המים והסתער קדימה תוך אש חזקה של תת-מקלעים, הכוח המצרי נהרג במקום. בשלב זה נפתחה אש מכיוון מחנה חיל המצב לכיוון הכוח במכון המים - כעת התבררה הטעות ונחשף מיקום היעד. בהתאם להוראות היה על מפקד כוח א' לצאת ממכון המים בחזרה לכביש, לנוע דרומה ולהתפרץ דרך הכניסה הראשית. "בלחץ הזמן שהיה ומתוך כוונה להשלים את המשימה המקורית במהרה, סופפו הלך לאורך הכביש ולאורך הגדר של המחנה שהייתה מוארת", נזכר סגן מפקד הכוח, עוזי עילם. "חטפנו אש תופת שפגעה לנו בהרבה אנשים, שמעתי את סופפו צועק מכאב ואז נופל. הוא נורה בראשו ונהרג במקום".

     

    התצפית לרצועת עזה מאתר ההנצחה (צילום: גידו רן) (צילום: גידו רן)
    התצפית לרצועת עזה מאתר ההנצחה(צילום: גידו רן)

     

    עילם נטל את הפיקוד על כוח א', הוא וחבריו החלו משליכים רימונים לעמדות המצריות. למקום הגיע הסמג"ד דוידי. בעוד חיילי הכוח מתכופפים ומנהלים חילופי אש, נעמד דוידי ליד עץ אקליפטוס. עילם התיישר ונעמד לצידו, "לא היה לי נעים להתכופף כשהוא עומד, נעמדתי גם", הוא נזכר. את הדיאלוג המפתיע שניהל עם דוידי בעיצומו של הקרב, הוא לא ישכח לעולם:

     

    דוידי: "מה קורה פה?"

    עילם: "חצינו את הכביש לאורכו של המחנה ונפתחה אש, סופפו נהרג"

    דוידי: "מאיפה יורים המצרים?"

    עילם (מצביע): "משם"

    דוידי נטל רימון מחגורו והשליך אותו, עילם הוציא רימון משלו והשליך לאותו הכיוון.

    דוידי: "אז מה אתה הולך לעשות"?

    עילם: "אקח את מי שנשאר ואכנס למחנה מהצד"

    דוידי: "בסדר".

     

    "הוא היה קר רוח בצורה מדהימה, כאילו שלא יורים מסביבנו ושאין לנו פצועים והרוגים", נזכר השבוע עילם. "הוא דיבר בשלווה כאילו מדובר בתרגיל ולא במבצע בשטח אויב תחת אש. השקט שלו השרה עלינו שלווה ומוטיבציה גדולה להמשיך בקרב ולהשלים את המשימות. פרצנו את הגדר ונכנסנו לבסיס". דוידי אסף מחדש את החיילים, ארגן אותם לקראת הפריצה והוביל את הכוח הפורץ ואת החבלנים לתוך המחנה. למרות ההסתבכות שגבתה מחיר דמים וזמן יקר, כוח א' חדר למחנה המצרי והפעולה נמשכה כמתוכנן. על קור הרוח תחת אש כבדה, לאחר הטעות הגדולה, ועל הובלת המבצע בשטח עד להשלמת המשימה, קיבל לאחריו דוידי את עיטור העוז.

     

    "מוטה, פעל"

    כוח א' פרץ למחנה, אחת הכיתות הסתערה לכיוון הבניינים והחלה זורעת הרס מדרום לצפון. "משפרצו הכיתות פנימה פסקה למעשה כל התנגדות מאורגנת של האויב. תוך סריקות עברו עכשיו חוליות-חוליות את כל המחנה, פה ושם היו ניסיונות התנגדות בודדים. לאחר שנסתיימה ההשתלטות הוחל בהריסה שיטתית של המחנה תוך כדי נסיגה, במתינות ובדייקנות על ידי החבלנים", נכתב בתחקיר, והוזכר "צ'יזבט": "מ"כ אחד הפשיל את שולי האוהל ומצא עצמו מסתכל בפניו של סמל סודני ששכב תחת המיטה (!). הוא נרתע לאחור וזרק רימון. הפגישה נגמרה בזה".

     

    לצפייה בסרטון וידאו של תוצאות הפעולה במחנה המצרי

     

    "מוטה, פעל", צעק דוידי אחרי הישמע קולות הנפץ מהמחנה. כוח ב' יצא למתקני תחנת הרכבת ופתח באש לעבר הכוחות המצריים. שני לוחמים נוספים נהרגו. הכוח המצרי מחוסל. שלוש המטרות הושגו, במחיר כבד של הרוגים ופצועים רבים. כעת נדרשו הכוחות להתפנות במהרה.

     

    חץ שחור על המפה. תנועת הכוחות, באדיבות ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון  ()
    חץ שחור על המפה. תנועת הכוחות, באדיבות ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
     

    בתוך תחומי המחנה המצרי החל ריכוז הפצועים וההרוגים, המג"ד שרון הגיע לפקד על פינויים. בשל מספר הנפגעים הרב והמחסור באלונקות, הוא החליט שהנפגעים יועלו על מכונית משא מצרית שנמצאה במקום. "לרגע חשב לנסוע איתה עד נקודת האיסוף, אבל היה חשש שמכונית נוסעת בלילה תכוון כל פטרול או מארב אל הכוח הנסוג", נכתב בתחקיר. המשאית החלה לנוע חזרה לישראל, כשהחיילים שלופי הנשק מאבטחים את נסיעתה משני הצדדים עד לנקודת המוצא שנקבע שממנה ימשיכו ברגל.

     

    המחסור באלונקות חייב את הכוחות לאלתר מתקני נשיאה, באמצעות חתיכות בגד שנקשרו על שני כלי נשק. חלק מהפצועים נישאו בידיים. איש לא לקח בחשבון, כנראה, מספר נפגעים רב. יציאת הכוחות לוותה באש מצרית וחמישה לוחמים נוספים נפגעו. חוסר תיאום והיעדר אמצעי קשר גרמו לעוד טעות: "אמבולנסים אשר היו צריכים לקדם את פני הבאים ולבוא לנקודת המפגש בקרבת הגבול טעו בדרכם ונעו לאורך הגבול, כשהם מתרחקים לעיני האנשים אשר ציפו להם בכיליון עיניים".

     

    בו בזמן המתין כוח ד' בפיקודו של דני מט במארב מתוכנן לכוחות התגבור המצריים שהוזעקו. חייליו גבו את המחיר הכבד ביותר - 23 חיילים מצרים נהרגו באש תופת שהמטירו חיילי כוח מט. "חץ שחור" הגיע לסיומו. מאזן הדמים: 36 חיילים מצרים הרוגים ועוד 28 פצועים. מכון המים הושמד, כמו גם רוב המחנה המצרי. כל המשימות שהוגדרו למבצע בוצעו במלואן על ידי הצנחנים אבל המחיר היה כואב - שמונה חיילים הרוגים ו-13 פצועים. למחרת, ב"ידיעות אחרונות" דווח על חיילים מצרים רבים שנהרגו בפעולה וכי יש גם כמה נפגעים ישראלים. שמונת ההרוגים לא צוינו, גם לא למחרת.

     

    הכותרת של עיתון הערב "ידיעות אחרונות", למחרת הפעולה ()
    הכותרת של עיתון הערב "ידיעות אחרונות", למחרת הפעולה

     

    בתחקיר שנערך כחודש לאחר הפעולה, נקבע כי המודיעין לא היה מספק. " אף הצילום המעודכן ביותר יומיים לפני המבצע לא הראה כי מוצב מבוצר בנקודה מסוימת... הגדר צוינה לא במקום הנכון. סיורים ותצפית על השטח היו מאמתים ומוסיפים על ידיעות אלו". כן התייחס התחקיר להיעדר אמצעי התקשורת ולמצוקת האלונקות. "מכשירי אלחוט מתאימים היו מקלים בפעולה זו על ניהול הנסיגה ומונעים את הצורך בצעקות אשר משכו אליהם מטבע הדברים את אש האויב. ריבוי הנפגעים מעורר מחשבה בכיוון ההכרח למצוא שכלולים להקלת נשיאתם ופינוים של נפגעים משדה הקרב".

     

    פעולות התגמול השיגו את מטרתן?

    מבצע "חץ שחור" הוגדר כהצלחה על ידי המטכ"ל והתקבל כהצלחה בציבור ובממשלה. זו הייתה פעולת התגמול הגדולה שביצע צה"ל בשטח אויב, והמחיר התקבל בהבנה. "היום על דבר כזה לבטח הייתה מוקמת ועדת חקירה", אומר ההיסטוריון פרופ' יואב גלבר. "מבצע שאין בו אפס תקלות נתפס היום בציבור הישראלי ככישלון, אבל זה היה המחיר של פעולה נועזת כזו. הביקורת היחידה שהופנתה אז כלפי דיין הייתה שבעצם הפיכת הצנחנים לחוד החנית של הפעולות הנועזות, יתר היחידות הלוחמות הופכות לסוג ב'. עם השנים חל שינוי בצה"ל ויחידות נוספות לקחו חלק במבצעים".

     

    "חץ שחור הצליח כמבצע בזאת שכל מטרותיו המבצעיות הושגו", טוען עילם. "פגענו בשלוש המטרות, פינינו את כל הפצועים ולא השארנו נפגעים בשטח. נכון שהמבצע היה קשה בגלל הטעויות ובהיעדר אלמנט ההפתעה ושמספר הקורבנות היה גדול כי חיכו לנו במחנה המצרי,
    אבל היא נחשבת לפעולה מכוננת במורשת הצנחנים דווקא בגלל הדברים הללו - בגלל העקביות במטרה חרף התקלות והנחישות שהובילה אותנו לעמוד ביעדי המבצע".

     

    ויחד עם זאת, על תכליתן של פעולות התגמול, טוענים גלבר ועילם, יש מחלוקת, ובצדק. "קשה לומר שהן השיגו את מטרתן - שהרי פשיטות הפדאיון נמשכו גם אחרי 'חץ שחור' ולכן המטרה לא הושגה", טוען גלבר. "אבל אין לבטל את חשיבות המבצעים הללו לבניית כוחו ורוחו של צה"ל". לדברי עילם, "ספק רב אם מספר הפיגועים ירד בעקבות פעולת התגמול. בעת ההיא היה קונצנזוס על חשיבות הפעולות, אפילו בן גוריון תמך מתוך הבנה שלא נוכל שלא להגיב לפיגועים הללו. אבל ברור שגם אריק שרון ידע היטב איך לעורר תקריות כך שנקבל אישור לעשות פעולות תגמול. יחד עם זאת, גם אם לא בטוח שהפעולות שירתו במלואן את הכוונה להפסיק את חדירות המחבלים, כף המאזניים נוטה לכיוון הפעולות בזכות רוח הלחימה של צה"ל שהתגבשה באותם הימים. זה אולי היה ההישג הגדול ביותר של פעולות התגמול".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אהרן דוידי (במרכז) עם שרון (משמאל) ב-1955. באדיבות ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
    מפת המבצע מתוך תיק "חץ שחור". באדיבות ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
    ציור אזור המחנה המצרי הגדול. באדיבות ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
    אהרן דוידי. ביקור אחרון של החברים
    צילום: שאול גולן
    מירי אלוני, השבוע בהלווייתו של דוידי
    צילום: עופר עמרם
    מומלצים