שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    "שיטה מסוכנת": ליבידו גועש אבל לא מספק

    בסרט "שיטה מסוכנת" חוזר הבמאי דיוויד קרוננברג אל הולדת הפסיכואנליזה של פרויד ויונג ואל הדיאלוגים המטרידים שיצרה בין גוף לנפש, בין יצר לדיכוי ובין גבר לאשה. אבל כל זה לא מספיק כדי לצאת מהמסגרת התיאטרלית הכבדה של המקור

    "שיטה מסוכנת" ("A Dangerous Method") נדמה כמו הסרט הכי רחוק מסגנונו של הבמאי שלו, דיוויד קרוננברג. עם זאת, בחינה קפדנית יותר מגלה, שגם בו פועלים אותם אלמנטים מטרידים ואותה דיאלקטיקה שבין גוף ונפש, שעיצבו כמה מהדימויים הגראפיים הקיצוניים אשר אפיינו את עבודותיו הקודמות.

     

    ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:

     

    סרטיו המוקדמים של קרוננברג, בהם "וידיאודרום", "הזבוב" ו"ארוחה עירומה", יצגו ז'אנר חדש של "אימה אינטלקטואלית". עולם הדימויים בהם נבע מסילוק של סימבוליזם, ומימושה המוחלט של "המילה בבשר" - טשטוש הגבולות שבין הרעיון המופשט לבין המטריאלי והגופני.

     

    נוכח הדיאלוג המקורי שמייצרים סרטיו בין הלא מודע לבין הגוף הטרנסגרסיבי, החריג, הגרוטסקי - אין זה מפתיע שב"שיטה מסוכנת" פונה קרוננברג אל הרגע המכונן של הולדת הפסיכואנליזה, ואל שתיים מהדמויות המרכזיות של התקופה: זיגמונד פרויד וקרל גוסטב יונג.

     

    הסרט מבוסס על מחזה בשם "The Talking Cure" מאת כריסטופר המפטון (שגם כתב את התסריט), אשר מצידו נשען על ספר לא בדיוני בשם "A Most Dangerous Method", העוסק בקשר הטעון שבין השניים מבעד לפרספקטיבה של דמות שלישית, זו של סבינה שפילריין.

     

    הסרט נפתח בשנת 1904 כאשר שפילריין (קירה נייטלי), צעירה יהודיה-רוסיה, מגיעה אל הקליניקה של יונג בציריך, בעקבות התקף היסטריה. יונג (מייקל פסבנדר), שבאותה תקופה מתנסה בשיטות הפסיכואנליטיות הלא נפוצות של פרויד, נוטל על עצמו לטפל בה. היא מחלימה במהירות יחסית (הסרט אינו מתעכב על הסיבות לכך), הופכת לאסיסטנטית של יונג, ובהמשך גם למאהבתו.

     

    מייקל פאסבנדר כיונג ו-ויגו מורטנסן כפרויד ב"שיטה מסוכנת" ()
    מייקל פאסבנדר כיונג ו-ויגו מורטנסן כפרויד ב"שיטה מסוכנת"

     

    שנתיים לאחר שהובאה שפילריין אל הקליניקה שלו, יונג מגיע לווינה על מנת לפגוש את מורו ורבו, פרויד (עד אז, יונג הכיר את פרויד רק מכתביו, ופגישתם הראשונה ארכה, על פי המדווח, 13 שעות רצופות). מכאן עוקב הסרט אחר מערכת היחסים בין השניים, כאשר פרויד השנוי במחלוקת (בגילומו המרשים של ויגו מורטנסן, שחקן קבוע בסרטיו האחרונים של קרוננברג) משמש דמות אב ברורה בעבור עמיתו הצעיר ממנו ב-19 שנה; "אני פתחתי דלת כדי שאנשים צעירים כמוך יוכלו לעבור דרכה", אומר פרויד ליונג בשלב מוקדם של הדיאלוג ביניהם.

     

    השיחות בין השניים - ו"שיטה מסוכנת" מושתת, באופן בלתי מקובל אצל קרוננברג, בעיקר על דיאלוגים - חושפות את ראשיתו של השיח הפסיכואנליטי. פשר החלומות, סמלים פאליים והדחקות מיניות. הסרט במידה רבה טוען, כי מעבר לחילוקי הדעות האידיאולוגיים שהתגלעו בין השניים, היתה זו שפילריין (שהפכה עם השנים לאחת הנשים הראשונות שפעלו בתחום הפסיכואנליזה), ששיחקה תפקיד משמעותי בנתק ביניהם.

     

    הסיפור על שני גברים המתמחים באותה דיסציפלינה ועל האישה שביניהם כבר סופר על ידי קרוננברג ב"תאומי המריבה" המעולה מ-1988 (שם גילם ג'רמי איירונס את דמויותיהם של צמד גניקולוגים, תאומים זהים, החולקים ביניהם אותה אישה). "שיטה מסוכנת" הולך אל נקודת ההתחלה של הדיון ביחסי גוף ונפש, המוביל כאמור את סרטי קרוננברג, רק כדי להראות שגם תהליכי לידתה של המחשבה הרפואית המודרנית מלווים ביצרים אפלים, בלתי נשלטים, מסוג אלה שזכו לביטוי מוחשי וסוריאליסטי בעבודותיו הרדיקליות יותר.

     

    קירה נייטלי כסבינה שפילריין ()
    קירה נייטלי כסבינה שפילריין

     

    אכן, "שיטה מסוכנת" עוסק באופן שבו תשוקות ודחפים מבקשים לפרוץ את הניסיונות לדכא אותם. החלק המרתק בסרט מתאר את אשפוזו של אוטו גרוס (ונסן קאסל), אנליסט-קולגה שנשלח אל יונג על ידי פרויד. גרוס, לימים אנרכיסט ורדיקל שהטיף לשחרור מיני ולדחיית הציוויליזציה אשר נתפסה על ידו כמנגנון דכאני, מייצג בסרט את האנטי-תזה לשיח על ההדחקה והשליטה שמזוהה עם יונג ופרויד. זהו הפרק שבו מאבק הכוחות המנטלי שבין פרוורסיה וריסונה הופך בסרט למפורש.

     

    ברובד הפמיניסטי, "שיטה מסוכנת" מתאר את האופן שבו אישה צעירה שבתחילת הסרט נדמית כחיה המרוסנת על ידי הגבר, לומדת בהדרגה לשלוט בשיח הפסיכואנליטי הגברי. זהו גם מעין מותחן אדיפלי שעוסק בהיבטים שונים - סמליים ופרוורטיים - של דמויות אב (פרויד ויונג, יונג ושפילריין), אפלות ומאיימות.

     

    אם התוצאה, בסופו של דבר, אינה לגמרי מספקת, הרי זה משום שקרוננברג

    אינו מצליח לפרוץ את המסגרת התיאטרלית המכבידה של המקור. די אם נזכיר את "ספיידר" המופתי מ-2002, כדי לראות איך הבמאי הנפלא הזה השכיל להתמודד עם חומרים זהים בדרך מעניינת ומאתגרת יותר.

     

    צמד שחקניו הגברים של קרוננברג, פסבנדר ומורטנסן, עושים עבודה מעולה; מה שאי אפשר לומר על נייטלי הבלתי נסבלת, שמשחקה המאומץ והמופרז הולם יותר במת תיאטרון מאשר את בד הקולנוע.

     

    מעניין לראות את קרוננברג מביים סרט תקופתי שמתחת לחזותו האלגנטית מאוד רוחש, כתמיד, ליבידו גועש. מבחינה זו, הוא ממשיך את הכיוון המסורתי יותר אליו פנה בעבודותיו האחרונות ("היסטוריה של אלימות", "סימנים של כבוד"). אבל התחושה הפעם היא של משחק במגרש זר.

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מייקל פאסבנדר וקירה נייטלי. קשה להיות מטפל
    לאתר ההטבות
    מומלצים